ספינות קרב ופגזים: האם גרמניה משנה את האסטרטגיה במזרח התיכון?

עד לאחרונה, הכלכלה הגדולה ביותר באירופה הייתה ידועה בהססנות הצבאית והביטחונית שלה בזירה הבינלאומית. בצל העבר הרצחני שלה, והאחריות לשתי מלחמות עולם, ובחיק החמים־יחסית של נאט"ו, גרמניה לא ששה לקחת חלק בקואליציות בינלאומיות או להשתתף בקרבות כלשהם. היא נעדרה מהקואליציה שכבשה את עיראק, ישבה בבית בזמן ההתקפות שנועדו להגן על לוב ושיגרה תרומה סמלית בלבד לקואליציה נגד דאעש בסוריה ובעיראק.

● תמיכה נוספת מגרמניה: תספק תחמושת טנקים מדויקת לישראל ממאגרי הצבא שלה 
● המלחמה בעזה מגיעה לכינוס הכלכלי החשוב בעולם 

אבל כעת, שורת סימנים מראה כי "נקודת המפנה ההיסטורית" עליה הכריזה הממשלה הגרמנית לפני יותר משנה - לכיוון של חיזוק משמעתי של כוחה הצבאי - הולכת ומתבטאת גם בנכונות לקחת חלק בפעילות צבאית בינלאומית ובייצוא ביטחוני שהיה שנוי־במחלוקת בעבר. ואחת הזירות הראשונות שבהן שינוי־הכיוון האפשרי הזה בא לידי ביטוי היא דווקא באזור הנפיץ ביותר מכולם, במזרח התיכון.

מטוסי קרב לסעודיה

בתחילת השבוע חשפה יושבת ראש ועדת הביטחון של הבונדסטאג הגרמני, מארי־אגנס שטראק־צימרמן מהמפלגה הליברלית, שנחשבת ל"סמן קיצוני" של הרצון הגרמני להתחמש ולהתעצם, כי המדינה שוקלת בחיוב לשלוח פריגטה (ספינת מלחמה) לים האדום "כדי להגן על אינטרסים אירופיים מפני התקפות החות'ים". כמו יתר מדינות אירופה, קרוב למחצית מהסחר הגרמני עם אסיה עוברים בנתיב ימי עמוס זה, אבל עד כה המדינה היססה להיעתר לבקשה האמריקאית להצטרף לקואליציה שהיא מובילה באזור.

גם כעת לא ברור אם הספינה הגרמנית, פריגטה בשם "הסן" המיועדת ספציפית להגנה אווירית, תיקח חלק בקואליציה האמריקאית, או שתפעל תחת תת־קואליציה מטעם האיחוד האירופי. אניית הקרב מפטרלת כעת בים הבלטי, ואמורה לשוט דרומה רק בחודש הבא. שליחתה לים האדום גם טעונה עדיין אישור של הבונדסטאג הגרמני. בעבר נשלחה לאבטח תנועה ימית מול חופי סומליה, אך אז הדבר היה מסוכן פחות, ולא היה כרוך בצורך ליירט טילים ובמידת הצורך לתקוף בסיסים צבאיים.

להכרזה זו מצטרפים סימנים נוספים להתערבות הולכת וגוברת במזרח התיכון. אחד מהם הוא הודעתה של הממשלה הגרמנית בשבוע שעבר, כי תסיר את האמברגו על מכירת נשק לסעודיה, ואף תתיר לה רכישת מטוסי יורו־פייטר, המיוצרים במשותף על ידי קונסורציום ביטחוני אירופי־בריטי. במשך השנים האחרונות מנעה הממשלה הגרמנית יצוא ביטחוני מסוג זה, של נשק שעשוי להיות התקפי, מחשש לפגיעה בזכויות אדם ולמעורבות במלחמות הכרוכות בביצוע פשעי מלחמה, כמו זו שסעודיה ניהלה נגד החות'ים בתימן.

אבל כעת המצב השתנה, לפי הגרמנים. "הנסיבות הן אחרות אחרי ה־7 באוקטובר" אמר גורם גרמני ל"פוליטיקו" האירופי. הגורם הזכיר את העובדה כי במקרה אחד או יותר הסעודים יירטו טילי שיוט שהיו מיועדים לפגוע בישראל, מה ש"הפשיר" את היחס הגרמני כלפי המדינה, ביחד עם הרצון ליהנות מהכנסות של מיליארדים במכירת נשק לסעודים. לסעודים יש כבר 72 מטוסי יורו־פייטר מסוג "טייפון", אך הסרת האמברגו משמעותה כי יוכלו לרכוש 44 מטוסים נוספים, וגם להתמודד על רכישת הדגם החדש של מטוס הקרב, הנמצא כעת בפיתוח. הצרפתים, שדחקו בגרמניה במשך שנים לבטל את האמברגו בשם עתיד התעשייה הביטחונית האירופית כולה, יכולים להיות מרוצים. כך גם הבריטים. בד בבד, גרמניה גם אישרה לייצא לסעודיה את טילי ההגנה האווירית שלה מסוג IRIS-T. ביום שלישי גם דיווח המגזין "דר שפיגל" כי הממשלה הגרמנית אישרה העברה מיידית של אלפי פגזי טנקים ממחסני החירום של הצבא הגרמני ישירות לישראל.

אפשרות נוספת למעורבות, שנדונה כעת מאחורי הקלעים ובאופן היפותטי בלבד, כוללת את הגברת הנוכחות הגרמנית ביוניפי"ל בלבנון, במטרה ליישם בצורה טובה יותר את החלטה 1701 של האו"ם, ולהגן על ישראל מפני תקיפות פתע של חיזבאללה. שרת החוץ הגרמנית אנלנה ברבוק, שביקרה בישראל ארבע פעמים מאז תחילת המלחמה, ופקדה בתכיפות דומה גם בירות מזרח תיכוניות מקהיר ועד לבנון, דנה בעניין, לפי דיווחים שלא־אומתו ב"סקיי ניוז", לפני כשבוע.

השפעת האזור על גרמניה

נכון לעכשיו, גרמניה פעילה רק בכוח הימי של יוניפי"ל מול חופי לבנון באמצעות ספינה בים התיכון. בשבוע שעבר הודיעה ברבוק כי גרמניה תתרום 15 מיליון אירו באופן מיידי לצבא הלבנוני, במטרה לחזק אותו ולאפשר לו לשמור על הגבול. "הצבא הלבנוני חייב להיות מסוגל להפגין שליטה באזור כדי להתמודד עם קבוצות חמושות", אמרה ברבוק.

השינוי במדיניות המזרח תיכונית הגרמנית עשוי להיות חלק מההבנה כי למדינה יש אחריות למה שנעשה "בחצר האחורית" שלה, וכי היא ממילא חווה את ההשלכות של הסכסוכים. יותר ממיליון פליטים עיראקים וסורים שהגיעו למדינה בעשור האחרון, כבר הוכיחו למדינה כי המצב באזור משפיע ישירות על המצב בגרמניה. במדה רבה, לפני שגרמניה חזרה למזרח התיכון, הוא חזר אליה. חוסר ההתערבות של העבר מתחלף כעת בביקורי שרים, במסעות דילוגים, במעורבות בהסכמים אזוריים, ונראה שגם בנוכחות ביטחונית הולכת וגוברת.