הטורף שהפך לאימת הסוואנה באפריקה

אפרת הוא יזם ובעל חברות בתחום האנרגיה הירוקה וחובב טבע. במדור "בעלי חיים" הוא כותב על התנהגותן של חיות 

הצבוע, הנחשב לאחת החיות האימתניות בטבע, אומנם מזכיר קצת כלב אך קרוב דווקא למשפחות החתולים והנמיות. משקלו נע בין 10-80 ק"ג, ראשו גדול ורחב, אוזניו גדולות, פרוותו גסה, צווארו שרירי ולסתותיו חזקות.

● גלובס תרבות | המכרסם האינטליגנטי שהתגלה מתחת לגני השעשועים
● גלובס תרבות | סיפורה של הדובה השחורה שמאחורי "פו הדוב"

בטבע קיימים ארבעה מינים: הצבוע המנוקד, הצבוע המפוספס, הצבוע החום וצבועון הרעמה. הגדול שבהם הוא הצבוע המנוקד והקטן מביניהם הוא צבועון הרעמה. אלו טורפים שפעילים בעיקר בלילה, בעלי אינטליגנציה גבוהה מאוד, החיים בלהקות גדולות ומגובשות. הלהקה, המונהגת על ידי נקבת אלפא, מגובשת ומתואמת, והיא מגוננת על עצמה וצדה יחדיו.

על פי מקורות, הצבוע חי בקרבת האדם עוד מהעת העתיקה. וכך תיאר אותו הרב אליהו הכהן ב"מדרש תלפיות": "ספרו הרבה מחוטבי עצים, שדומה קצת לחמור ויש לו זנב גדול, וקולו נעים והולך ובא בפני אדם ומכשכש בזנבו ומצפצף בפיו עד שנראה כמין זמר נעים, ומרוצתו קלה כצבי, ואשר נפתה והולך אחר קולו, גונב את דעתו והוא מרקד בפניו ומשתגע כמו הקוף, עד שמוליכו לחור, וכשור אל הטבח יבא, אין תקנה אלא להראות לו חרב שלופה ולגעור בו בעצים ובאבנים, ובורח מן האש, ואם אירע שהלך פתאום הפתי שלא ידע, ישליכהו לאחד הפחתים ושם יאכלנו ועצמותיו יגרם ממש".

מה פשר הצחוק

צחוקו הצורמני של הצבוע הוא סימן ההיכר שלו. שנים רבות ניסו החוקרים להבין את פשרו, שהרי לא זו בלבד שהוא מקשה על הצבוע כשהוא מנסה להפתיע את הטרף, הוא גם מזמין טורפים חזקים ממנו.

מחקרים גילו כי צחוק הצבוע הוא בעצם אמצעי תקשורת עם צבועים אחרים. צלילי הצחוק של הצבועים הצעירים גבוהים מאלו של הצבועים הבוגרים. מנעד צלילים רחב יותר מאפיין את הנקבות הנשלטות לעומת הנקבות הדומיננטיות. נקבות חלשות צוחקות יותר, כנראה מתסכול, לעומת הנקבות החזקות.
מה שעוד גילו החוקרים הוא שכשהצבועים נאבקים זה עם זה על המזון, כל אחד מהם צוחק באופן אחר. גיל ומעמד הפרטים מזוהים על ידי צחוק ספציפי. כך הם מסמנים זה לזה מי הם ומזהירים זה את זה מפני עימות על המזון.

המוניטין לא מדוייקים

מבין היונקים, הצבועים ניחנו בלסתות ומיצי הקיבה העוצמתיים ביותר, בעזרתם הם מרסקים ומעכלים את שאריות הפגר, כולל החלקים הקשים, עצמות למשל. עם הלסתות החזקות שלהם הם יתקפו בעלי חיים גדולים מהם דוגמת גנו, אנטילופה וזברה, אך כפרטים בודדים הם יצודו בעלי חיים קטנים כמו ציפורים, לטאות, נחשים ומכרסמים.

לצבוע יצא שם של חיה אוכלת נבלות. אלא שהמוניטין האלו לא ממש מדוייקים: הוא תמיד יעדיף בשר טרי, ואכילת פגרים היא עבורו ברירת המחדל. עוד טעות שהשתרשה בנוגע אליו היא שהוא מציק לאריות ולנמרים וגונב מהם את טרפם, אך ההיפך הוא הנכון: הם אלו שיחמסו את שללו.

האויב המר של האריה

הצבועים פיתחו אסטרטגיות ציד מתוחכמות מאוד. ברגע שהם יאתרו עדר, הם יחדרו אליו במהירות. תוך כדי ריצה, הם יבחינו בפרטים האיטיים, החולים והצעירים, ובקולות צחוק רמים, יסמנו אחד לשני על מי להתביית. אם הם לא ימצאו את הטרף הקל, הם יעצרו מייד וישמרו את האנרגיה לעדר הבא.

אסטרטגיה נוספת מבוססת על גודל הטרף, והיא נקראת ״לצוד כבשה כמו זאב או לצוד ציפור כמו שועל״. כשמדובר בטרף גדול וחזק, הצבוע יהפוך אותו לכבשה. כלומר, הוא יזעיק את כל הלהקה וזו תתנפל עליו בנשיכות חזקות. כשמדובר בטרף קטן, הוא יארוב לו וברגע המתאים יזנק עליו ויהרוג אותו בנשיכה בודדת.

כישורי הציד של הצבוע הפכו אותו לאיום ממשי על אוכלוסיית החתולים הגדולים של אפריקה. משום שהוא צייד טוב יותר מהאריות והנמרים, הוא הפך לאויבם המר במלחמה על המזון בסוואנה. למעשה, תפקיד האריות הדומיננטיים בלהקה הוא לחסל את הצבועים הפולשים לטריטוריה שלהם. הצבועים בתורם, יתמקדו בחטיפת גורי אריות וחיסולם, זאת במטרה לצמצם את האוכלוסייה היריבה.