כך מנסה בכיר הפת"ח לרשת את אבו מאזן דרך הכדורגל

הקריאה "מוות לישראל" ועוד שלל קריאות אנטישמיות נשמעו בדרבי ציר הרשע שהתקיים השבוע במסגרת אליפות אסיה בין נבחרת פלסטין לבין נבחרת איראן. נציגת משטר האייתוללות אמנם ניצחה 4:1, אבל הפלסטינים חשו מנצחים. לא רק מעצם ההכרה, לכאורה, הבינלאומית, אלא בעיקר בזכות "האצבע בעין" לישראל בדמות שחקנים ערבים־ישראלים שבוחרים מרצונם לייצג את נבחרת פלסטין בזמן מלחמה.

● ממשלת איטליה: הפסקנו את היצוא הביטחוני לישראל כבר ב־7 באוקטובר
●  פרשנות | כך איראן דוחפת את מוחמד בן סלמאן לזרועות נתניהו

זהו מעמד שיא לבכיר הפת"ח ג'יבריל רג'וב. כבר בגיל 15 הוא נכנס לכלא בפעם ראשונה, ובאמצעות פעילות הטרור שבה היה מעורב קידם את עצמו ברמה הפוליטית בתוך ארגון הטרור הפלסטיני. אולם, בעזרת הספורט הוא בנה לעצמו תדמית בינלאומית, תוך מילוי תפקידים כמו יו"ר ההתאחדות לכדורגל הפלסטינית, חבר פיפ"א ויו"ר הוועד האולימפי הפלסטיני. כך הוא מנסה להסיט את תשומת הלב מהעובדה, למשל, כי אחיו נאיף הוא איש חמאס, ורג'וב בעצמו תומך בחזרה לפעילות טרור.

"הפעילות בתחום הספורט עוזרת לרג'וב, שהגיע מעולם המאבק המזוין, הוגלה ללבנון וחזר - לקדם את עצמו", אומר לגלובס ד"ר עידו זלקוביץ', ראש התכנית ללימודי מזרח התיכון באקדמית עמק יזרעאל וחוקר בקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה. "רג'וב גם מכהן כמזכ"ל הוועד המרכזי של הפת"ח. מבחינה היררכית הוא שלישי לאחר אבו מאזן וסגנו, מחמוד אל־עאלול".

לדברי זלקוביץ', "באמצעות הספורט רג'וב הצליח לרשום שני הישגים חשובים: הראשון, הרחבת מעגלי תמיכה פוליטיים מעבר לבסיסי הכוח העיקריים שלו באזור חברון, דרום הר חברון ובריתות שיצר בפת"ח. הכדורגל הופך אותו לדמות פופולרית ברמה הלאומית. ההישג השני, תפקידו כיו"ר ההתאחדות, חברותו בפיפ"א והיותו יו"ר ועד אולימפי יוצר סט קשרים בינלאומיים שמביאים תקציבים, ואלה נוצלו בצורה מרשימה להקמה ולשדרוג תשתיות ספורט בגדה המערבית. רג'וב בן ה־70 רואה בעצמו מועמד לרשת את אבו מאזן בבוא העת".

עקפו לתקופה את ישראל

סגל השחקנים של מכרם דבוב הטוניסאי, מאמן הנבחרת, מהווה מיקרוקוסמוס ייחודי בין פלסטינים עזתים, פלסטינים מיו"ש, ערבים־ישראלים ופלסטינים מהעולם. בזווית הישראלית, הנבחרת הפלסטינית טומנת בחובה סיפורים אנושיים מרתקים. אחד הבולטים שבהם הוא זיד קונבר, שגדל בהפועל ירושלים עד שבגיל 12 עבר לבית"ר ירושלים, שמפורסמת בארגון האוהדים הפנאטי שלה, לה פמיליה. הוא המשיך בבית"ר עד גיל 18 וכשלא מצא את מקומו, עבר לשחק במזרח ירושלים, במדי ג'בל מוכבר מהליגה הפלסטינית.

מבין השחקנים הישראלים בנבחרת פלסטין בולט עטאא ג'אבר, שגדל במכבי חיפה ושימש לא פחות מקפטן הנבחרת הצעירה של ישראל. לאחר שחתם בנפטצ'י באקו מאזרבייג'ן, הוא החליט לעבור לייצג את הנבחרת הפלסטינית, ולא היסס לעמוד בדקת דומייה באחד המשחקים עם כאפייה פלסטינית "לאות סולידריות עם עזה". מאז שחקן ערבי־ישראלי אחר עורר מהומה: קפטן הפועל אום אל־פאחם מהליגה הלאומית, עמיד מחאג'נה, טס לקטאר לנבחרת פלסטין למרות סירוב קבוצתו. הפלסטינים פנו לפיפ"א, שאילצה את הקבוצה לשחררו לטורניר.

ריבוי השחקנים הערבים־ישראלים הוא תהליך של שנים שהוביל רג'וב. שלב מרכזי בו היה ביולי 2011, עת זומן עלי חטיב להופעת בכורה בנבחרת פלסטין מול תאילנד במסגרת מוקדמות מונדיאל 2014. שער הבכורה שלו בנבחרת הגיע כעבור כחצי שנה, מול בחריין. מנגד היו גם דוגמאות הפוכות, לשחקנים שקיבלו הזדמנות בישראל רק לאחר שקיבלו במה בליגה הפלסטינית. בולט בכך השוער ראמי חמאדה, ששיחק בשורות ת'קאפי טולכרם, שבאב אל־ח'דר והילאל אל־קודס, בטרם הגיע לבני סכנין המשחקת בליגת העל.

הפלסטינים מפעילים מערך סקאוטינג כדי לאתר מועמדים מליגות זרות. כך הם איתרו את עאמר כדורא השבדי, את קמילו סלדניה הצ'יליאני ואת יאסר חאמד, שגדל בחבל הבאסקים של ספרד וכיום משחק בליגה ההודית. "הפלסטינים עוקבים אחרי כל שחקן שיכול להיות זמין לנבחרת", אומר אורי לוי, מייסד אתר באבאגול, המתמחה בכדורגל במדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה. "כשמרואן כבהא עבר ממכבי פתח תקווה למריבור, הם ניסו להביא גם אותו. עם עטאא ג'אבר הם הצליחו כשהגיע לאזרבייג'ן, אף שרצה להצטרף כבר כששיחק בשורות בני סכנין".

"פלסטין היא אחת הנבחרות המתפתחות באסיה", מספר לוי. "מאז שרג'וב לקחת את הנושא כפרויקט ב־2008/9, הם הצליחו להעפיל לאליפות אסיה הראשונה ב־2015 באוסטרליה. זאת לאחר שזכו במקום הראשון באליפות למדינות מתפתחות, שם גברו על הפיליפינים בגמר שהתקיים באיים המלדיביים. ב־2017 הם עקפו לתקופה את נבחרת ישראל בדירוג פיפ"א, וכיום הם אמנם לא בין עשר הנבחרות הטובות באסיה - אבל קרובים לשם".

תחושה של ריבונות

במשך שנים ועד פרוץ מלחמת חרבות ברזל, כדורגל המועדונים הפלסטיני התקיים בשני קווים מקבילים: הליגה של יהודה ושומרון והליגה של רצועת עזה. גם כיום משחקים בשורות נבחרת פלסטין שחקנים עזתים, הבולטים שבהם הם בלם סבאח המלזית, מוחמד צאלח, וחלוץ אל־מוקאוולון המצרית, מחמוד וואדי. "באמצעות מאבקים שונים הצליח רג'וב ליצור ועדה מגשרת של פיפ"א, שאחראית על הקשר בין ישראל לפלסטינים", מספר לוי. "הוועדה הזו סייעה בכך שכל מי שרשום בהתאחדות הפלסטינית, בין אם שחקן ובין אם איש צוות, קיבל אישור VIP למעברים. עוד לפני המלחמה, תשתיות הכדורגל ברצועת עזה היו פחות טובות מאלו של הגדה".

אלופת הליגה של יו"ש היא ג'בל מוכבר, שהייתה אמורה להשתתף בשלב הבתים של גביע AFC, מפעל הכדורגל השני בחשיבותו באסיה. בצל המלחמה הם החליטו לפרוש בנובמבר, מה שמנע מפגש בינם לבין אלופת לבנון - אל־עאהד המזוהה עם חיזבאללה.

"כדורגל זה הספורט הפופולרי ביותר, והליגה הפלסטינית נוצרה כחלק מבניית התשתיות של המדינה", מסביר ד"ר זלקוביץ'. "אחד הדברים שהפלסטינים מחפשים כעם החל משנות ה־60, זו הכרה בינלאומית. הכדורגל, דרך פיפ"א ושילוב בטורנירים בינלאומיים כמו אליפות אסיה בקטאר, מייצר אצלם תחושה של ריבונות ולגיטימציה פוליטית. דרך הספורט, הפלסטינים זוכים לחשיפה בינלאומית שמקדמת את האינטרסים הדיפלומטיים שלהם. הנבחרת מכונה 'פדאיון' וזה לא מקרי. הם רואים בפדאיון, תרתי משמע, מקור לגאווה לאומית".