חמש מדינות בלבד נכנסו למועדון היוקרתי הזה. יפן האחרונה ברשימה

בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, כשהמרוץ לחלל עשה את צעדיו הראשונים כחלק מהמלחמה הקרה, הישגי המעצמות נועדו להפגין יכולת מרתיעה, וכך דווקא למנוע מלחמה. היום, המרוץ לחלל דומה יותר למאבקי טריטוריה כפי שאנחנו מכירים אותם מכדור הארץ. החלל עצמו כבר נעשה חיוני לחיים המודרניים, ולא רחוק היום שבו משאביו ינוצלו לצרכים כלכליים. ובמקומות שיש בהם אינטרסים כלכליים, מוכרזות גם מלחמות.

במציאות כזאת, כל הישג של מדינה בחלל משפיע על יחסי הכוחות על פני כדור הארץ. ההישג האחרון היה של יפן, שהנחיתה רכב חלל על הירח והפכה למדינה החמישית שהצליחה במשימה. ארה"ב ורוסיה היו שם ראשונות, אך אף אחת מהן לא נחתה על הירח במאה ה־21. לפני יפן, הצטרפו למועדון הירח בעשורים האחרונים גם סין והודו. אפשר לדמיין כיצד בשולחנות שסביבם יושבים אנשי ממשלה וצבא ברחבי העולם מזיזים את יפן למקום בולט יותר במפת היחסים בין המעצמות.

"מי שיש לו תחום חלל חזק הוא מדינה חזקה", אומר אורי אורון, מנהל סוכנות החלל הישראלית, שתוביל בשבוע הבא את שבוע החלל הישראלי. "הצלחה בחלל מסמנת שמדינה היא בעלת יכולות הנדסיות ויכולות תוכנה ושהיא יכולה לממן ולהוציא לפועל פרויקטים משמעותיים. אם מדינה ללא תוכנית חלל משמעותית רוצה היום להציע שיתוף פעולה טכנולוגי או מדעי ליפן, היא תבוא אליה מעמדה של יותר ענווה".

 אורי אורון, מנהל סוכנות החלל הישראלית / צילום: לע''מ - שלומי אמסלם

כשארה"ב פגשה עוד משתתפים במסיבה

עם סיום המלחמה הקרה, ארה"ב הפחיתה מעט את המשאבים שהקצתה לחלל. היא הייתה המעצמה היחידה בעולם לרגע, ולא הייתה צריכה להוכיח את עצמה. בשנים האחרונות, המרוץ לחלל חזר ובגדול, וגם שינה צורה.

"במקביל לעלייה במתיחות בין המערב לבין הגוש המזרחי החדש-ישן, שכרגע מבחינה טכנולוגית מובילה אותו סין, מתרחשים שינויים משמעותיים בתחום החלל עצמו, שמשנים את האופן שבו הוא משחק תפקיד בזירה הגיאו־פוליטית", אומר אורי אורון, מנכ"ל סוכנות החלל הישראלית.

"השינוי הראשון הוא שהגישה לחלל נעשתה פשוטה וזולה יותר, ומדינות רבות יותר משתתפות במסיבה, לצד גורמים פרטיים. התחרות הופכת להיות יותר מגוונת, יותר תוססת ומפתיעה.

"השינוי השני הוא שנכסים בחלל הופכים להיות קריטיים יותר לתפקוד של מדינות. למשל, אי אפשר היום לקיים אורח חיים מודרני בלי להעביר תקשורת דרך החלל".

ד"ר דגנית פייקובסקי, מהמחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, מוסיפה שינוי שלישי: אם בעבר ההגעה לחלל הייתה בעיקר הפגנת יכולת, היום יש שם משאבים לשימוש. המטרה היא לא רק להגיע, אלא גם להישאר שם. ארה"ב מצד אחד וסין עם רוסיה מהצד האחר כבר מתכננות את התחנות המאוישות על הירח, וברור שהירח הוא רק ההתחלה, נקודת שיגור אל עבר החלל הרחוק יותר.

 ד''ר דגנית פייקובסקי / צילום: תמונה פרטית

"המאבק על טריטוריה ועל משאבים אינו חדש, וגם התחרות על החלל אינה חדשה. אבל בשנים האחרונות השתנה האופן שבו אנחנו תופסים את המרחב של החלל ואת הנוכחות שלנו בו, וזה השפיע על מקומו של החלל בשיח הגיאופוליטי", היא אומרת.

"העלייה במתח בין הגושים היא עניין מדאיג, אבל יש שיגידו שזה גם מלהיב, כי התחרות מעודדת ומאיצה חדשנות. בתקופה שבה ארה"ב הרגישה מאוד בטוחה במעמדה, ההשקעה בחלל ירדה. עכשיו ההשקעה בחלל חוזרת, והמדינות לא משחזרות את מה שהן עשו בעבר, אלא עושות משהו חדש. לתחרות בין המעצמות בחלל יש מרכיבים רבים, אזרחיים, מסחריים, צבאיים, וזה מה שמיוחד בתחום הזה".

30 מיליארד דולר לחיל חלל: הצבאות מתכוננים

מדינות מכריזות חדשות לבקרים שמטרותיהן בחלל הן מטרות שלום בלבד ובכוונתן לקדם את האינטרסים של כלל האנושות, אבל במקביל, אומר אורון, מדינות רבות מחזקות את חילות החלל בצבאותיהן. ארה"ב הקימה לפני ארבע שנים את Space Force שלה, והשנה הוא כבר עשוי לקבל תקציב של 30 מיליארד דולר, 15% יותר מאשר בשנה שעברה.

לדברי פייקובסקי, אי אפשר לנתק כלכלה ומלחמה. "כוחות ביטחון אמונים על הגנת נכסים כלכליים, וזה חלק מהתחרות על החלל, ומעניין לראות שלצד המתח הבין-גושי יש גם תחרות בין מדינות שאינן עוינות זו את זו. כאשר יפן נוחתת על הירח, היא בעצם מסמנת למדינות אחרות שגם הן צריכות להציג הישג כזה אם הן רוצות להיות מעצמות. בריטניה, לדוגמה, כאשר השלימה בסוף שנות השישים עם כך שאינה עוד מעצמה גלובלית, הרשתה לעצמה להתפרק מיכולות מסוימות, כולל שיגור עצמאי לחלל".

פה ושם, נפלטת גם הכרזה רשמית המעידה על הסלמה, כפי שציין פרופ' ריצ'רד דה גריס מאוניברסיטת מקווארי באוסטרליה, בכתבה לאתר The Conversation. באוגוסט האחרון אמר יורי בורוסוב מסוכנות הכלל הרוסית רוסקוסמוס כי "העניין הוא לא רק היוקרה של המדינה... אלא הבטחה של יכולות הגנתיות והשגת ריבונות טכנולוגית". האם היה להצהרה זו קשר לדברים שאמר חודש לפני כן ג'ון פ' פלאמב, בכיר בחטיבת החלל של משרד ההגנה האמריקאי, כי "החלל הוא בדנ"א של הצבא. הוא חיוני לאופן שבו אנחנו מנהלים מלחמה"?

עוד לפני כן, ב־2022, ארה"ב הודיעה שהיא מפתחת כלי נשק נגד לוויינים, ליתר ביטחון. היא הבטיחה, עם זאת, כי לא תבצע בהם ניסויים בשטח כרגע. ב־2018, עם הקמת חיל החלל, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הכריז שהוא חייב לעשות זאת בגלל העלייה בתוקפנות הרוסית.

גם בישראל, אמר באפריל האחרון מנכ"ל התעשייה האווירית בועז לוי ל"ישראל היום" כי "ישראל עוסקת כל הזמן בפיתוח יכולות לחימה מן החלל".

"כל מדינה שמה עין על המדינות האחרות", אומר תא"ל (מיל') פרופ' יעקב נגל, ראש המרכז למדע וטכנולוגיה של הביטחון בטכניון ולשעבר ראש המל"ל בפועל, "המעצמות מבינות שהן מאוד רגישות למלחמה שתכלול חלל, והן מאוד נזהרות מכך, אבל הגורם הראשון שיעשה את הצעד - כל השאר כבר מוכנות מאוד ללכת אחריו".

מי שמגיע ראשון קובע את הכללים

היריבות הבין־מדינתית מתמקדת כרגע סביב הירח. התוכנית האמריקאית מתחרה בתוכנית הסינית, שבה שותפים גם הרוסים. "שתי התוכניות הללו מכוונות לאותו מקום בירח, בערך באותו זמן, ושתיהן כוללות הקמה של משכן קבע וניצול המשאבים שלו", אומר אורון.

אמנה של האו"ם מ-1967 להסדרת הפעילות בחלל נועדה למנוע הידרדרות של אירועים רגישים למלחמה. חתומות עליה 114 מדינות, ביניהן מדינות החלל המובילות. לפי האמנה, אף מדינה לא יכולה להכריז על חלק מהחלל כטריטוריה שלה, והשימוש בכל המשאבים שם חייב להיות לטובת כלל האנושות. בנוסף קובעת האמנה שאסור להשתמש בכלי נשק להשמדה המונית בחלל, ושכל המדינות אחראיות לנזקים שהן גורמות שם. על פי האמנה, האו"ם הוא הפוסק בסוגיות בנושא הזה.

במציאות, נראה שבהחלט יש למדינות ולגורמים פרטיים כוונה להכריז בעלות על שטחים מסוימים או לנצל את המשאבים לרווחתם הכלכלית של אנשים מסוימים ולא האנושות כולה. המגבלות על פעילות חברות פרטיות אינן ברורות באמנת האו"ם, ועוד פחות ברורה היכולת של האו"ם לאכוף אותן. לכן ארה"ב טוענת שהאמנה הזאת מיושנת וב-2020 הציגה את אמנת ארטמיס (על שם התוכנית האמריקאית להקמת תחנת חלל על הירח) כאלטרנטיבה.

אמנת ארטמיס אומרת כי אף שמדינות לא אמורות להכריז בעלות על חתיכת חלל, מותר להן להפיק ממנו רווח פרטי. עד כה חתמו עליה 33 מדינות. סין ורוסיה לא ביניהן. כך סומן המרוץ לירח והשאלה מי יפיק ממנו תועלת כלכלית כאחת מנקודות המחלוקת בין הגושים. במדיה הסינית היו גורמים שכינו את האמנה מהלך קולוניאליסטי חדש של ארה"ב, שנועד להעשיר את העשירים ממילא, אם כי היו גורמים אחרים שאמרו שזהו צעד מעניין לקראת חתימה עתידית על אמנה חדשה בהסכמת כל הצדדים.

"צפויה תחרות מאוד ברורה על משאבי המים בקוטב הדרומי של הירח, שם מתכוונות לפעול בקרוב שתי המדינות", אומר אורון. אם מדינה אחת פתאום תציב שמירה חמושה על המים האלה, היא תפר את האמנה של האו"ם. אבל ההצהרות באמנה הן מאוד לא ברורות. בסוף יקבעו המעשים".

מלבד מים, התחרות היא על סוג מסוים של הליום שנמצא על הירח ומתאים לייצור דלק. הירח עשיר גם בטיטניום, פלטינה ואלומיניום. עלויות השבת החומרים הללו לארץ הן כרגע גבוהות, אבל הם יכולים לשמש לבניית כלים חשובים להישרדות על הירח ולהמשך המסע הלאה.

כרגע הירח לא צפוף אבל המקומות המתאימים לבניית תחנת קבע למחקר ויישוב אנושי ראשוני הם מוגבלים. כמו כן, מי שיקדים להגיע לירח יוכל לבסס נוכחות באזורים האסטרטגיים להמשך טיסה הלאה, ויכיר טוב יותר את המשאבים הקיימים. הוא יוכל להשפיע על חקיקה בצורה שתוכל לנעול את השווקים הללו לטובתו.

החלל הקרוב מאיים יותר מהירח

אבל עם כל הכבוד לירח, ההימור בקרב מומחים הוא שמלחמת החלל הראשונה תהיה סביב לוויינים. מדינות רבות כבר יודעות לבנות אותם וכעשר מדינות יכולות לשגר אותם, אומר נגל.

היכולת לשגר לוויינים, למנוע שיגור של אחרים, לשבש פעילות או אפילו להשמיד לוויינים היא כנראה המקום הראשון שבו המתח עלול להגיע לנקודת רתיחה. לכך נלווית סוגיית הפסולת הלוויינית באזור החלל הקרוב לכדור הארץ, שבו נמצאים רוב הלוויינים.

"זה יהיה סיפור משמעותי בשנים הקרובות. ישראל מחויבת לעולם המערבי בהבטחה שלא תעשה נזק. האם סין מחויבת באותה מידה?" אומר אורון.

ב־2007 סין ביצעה ניסוי בטיל לפיצוץ לוויינים, ובתגובה לזעם הבינלאומי, הצהירה שמדובר בניסוי שמטרתו רק לבדוק אם היא יכולה לסלק לוויינים סוררים שלה עצמה במקרה הצורך. ארה"ב ביצעה ב־2008 פיצוץ משלה בחלל, כנראה כדי להדגים שגם היא יכולה, ומאז גם רוסיה והודו חשו צורך להדגים יכולת כזאת, אבל בשנים האחרונות הגזרה הזו יחסית שקטה.

ב-2023 דיווח "גרדיאן" הבריטי שסין כבר פיתחה לוויין עם זרוע רובוטית, שיכול לתפוס ולהסיט ממסלולם לוויינים אחרים, וגם שיטה להניח מטעני חבלה בתוך לוויינים אחרים. המטענים הללו מתוכננים כך שלא קל לגלות אותם, והיא יכולה להניח אותם מבעוד מועד ולפוצץ אותם ברגע שמתאים לה. לא בטוח שניתן יהיה להבדיל בין פיצוץ כזה לבין כשל טכנולוגי של הלוויין.

ברוסיה איימו כמה פעמים לשתק את לווייני סטארלינק שעוזרים לאוקראינה, אבל היא לא באמת יכולה לעשות זאת. מדובר ברשת של כמה אלפי לוויינים וכל אחד מהם ניתן להחלפה בקלות יחסית. לרוסיה אין מספר הטילים הדרוש כדי לפגוע בכולם בבת אחת.

האם למאסק ולממשלת ארה"ב אותם אינטרסים?

לווייני סטארלינק הם גם דוגמה לאופן שבו גיוון השחקנים בחלל משנה את הכללים. "ב־26.2.2022, שר בממשלת אוקראינה צייץ ותייג את החשבון של אילון מאסק, וכתב לו: 'בזמן שאתה מנסה לכבוש את מאדים, הרוסים כבשו אותנו. אנא ספק לנו מערכות סטארלינק'", מספר אורון. "בתוך פחות מיממה המערכות הללו היו פעילות, תשתית קריטית להמשך הישרדותה של אוקראינה ולהמשך המלחמה".

גם במלחמה של ישראל בעזה המערכת הזאת משחקת תפקיד. בנובמבר האחרון דווח כי מאסק הגיע להסכמה עם הממשלה, שלפיה הוא יפעיל שירותי אינטרנט לוויניים לעזה, אבל רק בהסכמתה ובשליטתה של ישראל.

מקרה מאסק מציב סימני שאלה בנוגע לאיחוד האינטרסים בין אדם פרטי המנהל תאגידים רבי עוצמה לממשלת מדינתו. מאסק כבר קיבל שתי החלטות המשפיעות על מלחמות שלארה"ב יש עניין בהן, וגם אם סביר להניח שהוא לא יכול לעשות צעד שארה"ב מתנגדת לו לגמרי, נראה שהוא לא מיישם את החלטות הממשלה במדויק.

ייתכן שבעתיד, כאשר ארה"ב תרצה להפגין כוח על ידי איום בחסימת גישה של מדינה מסוימת לתקשורת לוויינית, גיוון השחקנים יקשה עליה לעשות זאת.

"אנחנו לא יכולים לסמוך על מאסק כמשגר של הלויינים שלנו", אומר נגל. "כאשר תהיה מלחמת חלל צבאית, ארה"ב תגביל גם אותו".

 יעקב נגל, לשעבר ראש המל''ל בפועל ועמית בכיר ב־FDD / צילום: לע''מ

לצד גורמים פרטיים עשויים להיכנס לתמונה גורמים בלתי צפויים כמו ארגוני טרור. כרגע אולי אין להם יכולת לשבש או להפיל לוויינים, אבל הטכנולוגיה נעשית כל הזמן נגישה וזולה יותר.

מה היה קורה אם הלוויין עמוס לא היה מתפוצץ

בימים אלה, כל מדינה שרוצה לפעול בחלל צריכה לבחור צד. השותפות הטבעיות של ארה"ב הן מדינות אירופה, יפן, טיוואן וישראל. בצד הסיני נמצאות רוסיה, פקיסטן, ונצואלה והמדינה שהכי מעניינת אותנו בכל הסיפור הזה - איראן. הודו, שמרגישה מאוימת לא רק מהשכנה פקיסטן אלא גם מסין, מנסה בכל זאת להישאר ניטרלית ועצמאית. בהודו וביפן, כמו בארה"ב, פועלות גם חברות חלל פרטיות משמעותיות.

"הסינים מאוד רוצים את שיתוף הפעולה של ישראל, אבל אנחנו לא יכולים לתת להם אותו", אומר נגל. "אני מגיע מהטכניון, שיש לו שיתופי פעולה אקדמיים עם סין, ואני מאוד משתדל להדגיש בפני הקולגות שלי את הנקודה הזו. שהסינים יקנו את תנובה, ישתו חלב ישראלי, יקנו מוצרי ים המלח, לא טכנולוגיות חלל.

"ישראל כמעט מכרה את חברת חלל הישראלית לגורמים סיניים. אם הלוויין עמוס לא היה מתפוצץ זה אולי היה קורה. מזל שזה לא קרה, גם בגלל התגובה האמריקאית - אנחנו מקבלים מהם כל כך הרבה עזרה ולא יכולים לעבוד עם היריב מספר אחת שלהם - אבל גם כי סין עצמה היא מדינה לא צפויה. היא קונה את הנפט שלה מאיראן, ומי יודע מה יסכימו לתת בתמורה. הם כבר תמכו לא מעט בתוכנית החלל האיראנית, ישירות ודרך רוסיה".

תחנת החלל הבינלאומית כאי של שפיות

פייקובסקי מבקשת להדגיש שבצד היריבות יש גם דיפלומטיה בין גושית. "המעצמות עושות שרירים ואולי יילחמו על דברים מסוימים, בעודן משתפות פעולה בדברים אחרים. כך זה היה גם במלחמה הקרה. כרגע הן משתפות פעולה סביב התמודדות עם פסולת או שברים בחלל, וגם מתקיים שיתוף פעולה בתחנת החלל.

"עשויה בהמשך להתעורר הבנה ביחס לשותפות אינטרסים בין המעצמות ומתוך חשש מהאפשרות שלעוד מדינות או התארגנות צבאית בעולם תהיה היכולת לפגוע בלוויינים".

נדמה שתחנת החלל הבינלאומית היא כרגע אי של שפיות והיא אכן פועלת לטובת האנושות כולה.

רוסיה אמנם כבר הספיקה לאיים שתפוצץ את התחנה ואחר כך שתעזוב, אבל באמצע 2023 שוב הצהירה על כוונתה להישאר שותפה עד 2028, במקביל לבניית תחנת חלל משלה. ייתכן שכמו בזמן המלחמה הקרה, שיתוף הפעולה סביב החלל יוכל להוביל גם לדיפלומטיה חיובית.