המחקרים שמנסים לפצח את תפקידה של בדיחת מלחמה

בימי מלחמת לבנון הראשונה שידר כתב הערוץ הראשון אז, דן סממה, כתבה שחוללה סערה ציבורית וסימנה את תחילת המחאה נגד המלחמה. הוא הראה חיילים שרים גרסה קודרת לשיר ילדים, עם המילים "רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל שרון, ונחזור בתוך ארון". ההפך משיר להעלאת המורל, הומור שחור שהצביע על שני הפחדים הגדולים של החיילים: המוות עצמו, והחשש שהמאמץ והסבל יתגלו כחסרי משמעות בסופו של דבר.

מדוע שחיילים ישירו שיר כזה? הפסיכיאטר וניצול השואה ויקטור פרנקל נהג לטפל בפחדים של מטופליו בטכניקה שכינה "כוונה פרדוקסלית". הוא הציע להם להקצין את הפחדים שלהם עד כדי כך, שהם ייראו מצחיקים במקום מפחידים. הרעיון הזה, שבני אדם מיישמים באופן אינטואיטיבי מאז ומעולם, מופיע גם בספר "הארי פוטר" - בכישוף שנועד להתמודד עם מפלצת הפחדים.

הומור כמושא מחקר הוא עניין חמקמק. בניגוד למוחמד דף, קשה לפרק אותו למרכיביו בלי שהוא יאבד מעוקצו. בכל זאת דיברנו עם חוקרים ויוצרים כדי לגלות מהם תפקידיו בזמן מלחמה.

בין מלחמת המפרץ לעזה: כשעצב נכנס למשוואה

פרופ' עפרה נבו־אשכול, חוקרת הומור מאוניברסיטת חיפה (ואמו של הסופר אשכול נבו), החלה למפות הומור בעת מלחמה סביב מלחמת המפרץ, אי אז בתחילת שנות ה־90 של המאה הקודמת. "הייתה אז התפרצות אדירה של הומור", היא אומרת. "זו הייתה מלחמה שאופיינה בהמון פחד, ופחות עצב. הומור שחור מאוד מתאים לסיטואציה כזאת". לדבריה, ההומור מפיג פחד אבל מתקשה לשגשג מול עצב. כאשר עובר הזמן מהעצב, קל לנו יותר לצחוק גם עליו. כפי שאמר צ'רלי צ'פלין, החיים הם קומדיה בצילום מרחוק וטרגדיה בצילום מקרוב.

"באופן מסורתי, ההומור היהודי הוא הומור עצמי, וההומור הישראלי שצמח מולו נטה להיות תוקפני ואלים יותר. במלחמת המפרץ, אל מול אויב לא קרוב ולא ברור, שלא השאיר לנו הרבה ברירות אלא לחוות בעיקר פחד, חזר ההומור העצמי שמביט בעיניים לפחדים הללו", אומרת נבו־אשכול ומוסיפה שהיום יש לנו גם וגם, אבל המלחמה הנוכחית שחררה שוב את הצד התוקפני. "כאשר חיילים כותבים על פגז המיועד לעזה "חלית? נפצעת? פנה ללבנת פורן", זו גרסה מעט יותר מעודנת מאשר לומר 'אני רוצה לפצוע ולפגוע'".

 פגזים עם מסר לאויב. מם ששותף ברשתות / צילום: צילום מסך מתוך טוויטר

ראו למשל את הבדיחות על מוחמד דף חסר האיברים. בסבבים קודמים של המלחמה בעזה, אבנר רסל הציע בעמוד הפייסבוק שלו "פאזל 1,000 חלקים" של דף, ואילו נעה אנגל שאלה אם כאשר מוחמד דף מתכנן פיגוע, הוא שלם עם עצמו. אלא שבמלחמה הזאת התברר כי דף הרבה יותר שלם מכפי שדווח, והבדיחות הפכו לבדיחות עצמיות, שבהן הישראלים מלגלגים בהשלמה על איך הטעו אותנו.

הומור לא חייב להיות תוקפני כדי לחזק את המשתמש בו. נבו־אשכול ממפה במאמריה כמה מנגנוני הומור שבאמצעותם אנחנו מתמודדים עם סיטואציות קשות. "מננגון אחד הוא שליטה בחרדה על ידי 'מסגור מחדש' של הסיטואציה המפחידה, למשל על ידי מתן שמות חדשים לאובייקטים מעוררי חרדה, הקטנה שלהם או הכחשה חלקית. מנגנון זה כולל גם את ההגזמה של הפחדים, או הצגת החיסרון כיתרון". מנגנון שני הוא חיבור בין־אישי, לכידות, ומנגנון שלישי הוא תוקפנות, שבמלחמות קודמות וגם בזו הנוכחית הופנתה כלפי גורמים מבחוץ וגם כלפי חלקים אחרים בחברה הישראלית. מנגנון נוסף הוא מתן משמעות לסיטואציה.

נבו מזכירה בהקשר הזה גם את השיר של החיילים במלחמת לבנון. אם אנחנו יכולים להמשיג את הפחד במילים, אולי יש לנו גם כוח מסוים עליו. זהו הבסיס לחלק גדול מההומור השחור, כמו לחלק גדול מהאמנות בכלל.

הגחכת האויב וההומור של זלנסקי

הגחכה והקטנה של הפחד קיימת למשל בהומור האוקראיני במלחמה עם רוסיה, שכבר זכה למחקר. במאמר שפורסם בכתב העת The European Journal of Humor Research ב־2022, קבוצת חוקרים בהובלת ד"ר אולסיה יחורובה מאוניברסיטת סומי באוקראינה מיפתה את סוגי ההומור בממים ובטוויטים ששותפו על ידי פוליטיקאים אוקראינים, וניסתה להבין חלק מתפקידיו.

מהמחקר עולה שהאוקראינים מנסים באמצעות הומור לא רק לנחם את עצמם, אלא גם לדבר אל העולם. החוקרים חילקו את ההומור במלחמה לארבע קטגוריות: לעג לאויב הרוסי (הקטגוריה המובילה); האדרת הכוח האוקראיני; ניגוח התגובה החיוורת של העולם, שאינו נחלץ לעזרת אוקראינה, והגחכת חיי היומיום של האוקראינים בזמן המלחמה. כמעט כל סוגי ההומור עסקו גם באובדן, באכזריות ובסבל.

נושא ההומור באוקראינה מעניין במיוחד מאחר שנשיא המדינה, ולדימיר זלנסקי, הוא בעצמו קומיקאי ומשתמש בקומדיה בתקשורת שלו עם עמו ועם העולם. לדוגמה, בתוכנית הטלוויזיה של דייב לטרמן, שבה הופיע לאחרונה, אמר: "אנחנו בעיצומה של מלחמה בין רוסיה לנאט"ו", ואל מול הבלבול של הקהל המשיך: "ואיך הולך? ובכן, הרוסים איבדו 70 אלף חיילים וכמעט את כל הנשק שלהם. ונאט"ו? אה, הם עדיין בדרך".

בקטגוריית הלעג לאויב, ההומור עסק בעיקר בטמטום־לכאורה של החיילים הרוסים, ובכך שאין להם, לכאורה, מושג על מה הם נלחמים. אחד הטרופים המפותחים הראה חיילים רוסים גונבים מוצרים מתקדמים מאוקראינה כדי למלא את ארצם הנחשלת. אחד הממים הראה חתיכת כביש חדש, "גנוב", בתוך כפר רוסי נידח. הממים הללו חיזקו את תחושת העליונות של האוקראינים על הרוסים, והייתה להם מטרה נוספת: לחזק את ההסברה האוקראינית לגבי הגניבות, שברוסיה הכחישו את קיומן כתופעה.

בקטגוריית ההומור העצמי, הוצגה למשל אמא אוקראינית לוחמת כפי שהיא מופיעה בפוסטר אוקראיני, חזקה ונחושה עם רובה ותינוק, וכפי שהיא ב"מציאות": עייפה ומרוטה, מחזיקה בתינוק, שקית פח, רצועה של כלב, סמארטפון, שלט להפגנה ומטול RPG. האיור הזה הוא הגחכה עצמית של המצב, שבו אמהות צריכות להילחם על חייהן ועל חיי ילדיהן בעודן מבצעות את מטלות הבית הרגילות.

החוקרים ציינו שבעת מלחמה, האדרה עצמית של המדינה מאבדת מחוסר הנימוס שלה. לא בטוח שישראלים ראו אי פעם בהאדרה עצמית חוסר נימוס, אבל אפשר בהחלט לראות כיצד בעת מלחמה אנחנו יכולים לומר על עצמנו הכול, ויעיד החרבו־דרבו. לעתים, אומרים החוקרים, ההאדרה העצמית מגיעה בצורת פנטזיה, שבה מדומיין באופן הומוריסטי ניצחון גדול או מפלה גדולה של האויב. בטוויט פנטסטי אחד מדמיינים האוקראינים את תיירות הצלילה אל הספינות הרוסיות הטבועות בסוף המלחמה. פנטזיה אחרת מגולמת בקמפיין איסוף כספים פיקטיבי שנועד לשלוח את ולדימיר פוטין לטיול מפנק בחלל.

פנטזיה אחרת, שמוכרת בישראל היטב, היא פנטזיית גיבור העל. באוקראינה פורסמו מגוון ממים שעסקו חוסנו הבלתי סביר של זלנסקי (בישראל היו בדיחות דומות מאוד סביב דמותם של יאיר גולן ועידן עמדי). כולנו הרי רוצים גיבור על בצד שלנו, וההומור ממסך את הילדותיות שבפנטזיה.

גיבורת ממים אוקראינית אחרת היא סבתא שהורידה רחפן רוסי כאשר זרקה עליו צנצנת חמוצים. זהותה לא אומתה מעולם, אבל הסיפור הזה דומה במהותו לסיפור רחל והעוגיות. הוא מעביר את המסר ש"גם הנשים שלנו כשהן חיות את חיי היומיום שלהן קשוחות יותר מהאויב החמוש בצד השני", אבל גם מציג במקביל עד כמה מגוחכים הפכו חיי היומיום בזמן מלחמה, שבה גם צנצנת חמוצים הופכת לנשק.

 סבתא אוקראינית נלחמת עם חמוצים / צילום: מתוך האתר Visit Ukraine

אבל הומור וקוץ בו: במאמר שפורסם בדצמבר האחרון, טען ד"ר סטניסלט בודינסקי ממכון ווילסון האמריקאי שבהומור מהסוגים האלה בעת מלחמה, בעיקר כאשר הוא מופנה החוצה, יש סיכון.

"ההומור הזה תורם לחוסר התקשורת בין הצדדים, ומערער את היסודות העובדתיים שעל בסיסם יכול להתקיים דיון, באופן שמעמיק את הקרע הגיאופוליטי", כתב וקרא לחזור לדיפלומטיה כנה ונטולת ציניות.

היתרון של עם שמצליח להתבדח

למרות הסיכון, הומור חיוני כנראה להישרדות. "הומור הוא ניצחון רוח האדם בסביבה בלתי אפשרית", אומרת פרופ' לימור שיפמן, חוקרת הומור מהמחלקה לתקשורת ועיתונות באוניברסיטה העברית. "כותרת המחקר המפורסם של חיה אוסטרובר על ההומור בשואה הייתה 'לולא ההומור היינו מתאבדים'. אדם בשואה שמצליח להתבדח מוכיח שהוא עדיין לא איבד את האנושיות שלו, למרות כל מה שניסו לעשות לו, עדיין יש לו אפילו יצירתיות. זה נכון גם ברמה הפרטית וגם ברמה הציבורית.

 פרופ' לימור שיפמן / צילום: תמונה פרטית

"עם שמצליח להתבדח הוא עם שרוחו ותרבותו לא נוצחו. ההומור היהודי בשואה נמצא בניגוד להומור בקרב הגרמנים הנאצים. המשטר הנאצי אסר בחוק הומור נגד השלטון, וכבר במהלך המלחמה אויבי הנאצים הבינו שאם החיילים לא מתבדחים, זוהי דווקא עדות לחולשת המשטר".

הומור משותף גם מסמן את גבולות קבוצת השייכות. שיפמן, החוקרת הומור המבוסס על ממים, שבהגדרה מחייב היכרות קודמת עם נושא הבדיחה, טוענת שהומור פנימי שזר לא יבין חזק במיוחד ביצירת תחושת השייכות.

ההומור הוא בדרך כלל מפלטו של החלש, של מי שנמצא מחוץ למיינסטרים כלפי המיינסטרים. השלטון ה"סאחי" מזוהה יותר עם אמירות פומפוזיות. אך שיפמן אומרת שהעובדה שבמלחמה הזאת כולם מספרים בדיחות מלמדת משהו על התרבות הישראלית. "בשלטון או לא בשלטון, שמרנים או חתרנים מכל קצוות הקשת הפוליטית, כולם רואים את עצמם כחלשים וגם כחזקים בהרבה מובנים".