קצב הירידה מהארץ מתגבר, בין היתר כי בלמ"ס למדו סוף סוף לספור

השבוע השיקה המדינה תוכנית מורחבת לקליטת עולים. שר האוצר סמוטריץ' הבטיח כי "התוכנית תהיה זרז לעולים רבים, והעלייה בשנים הקרובות תהווה מקפצה ומנוע צמיחה אדיר לכלכלה הישראלית". במסגרת התוכנית "יינתן מענה לעולים בכל תחומי החיים, החל מסיוע נרחב בשכר דירה ועד סיוע נרחב לסטודנטים ועוד".

● פרשנות | בדרך למדינת עולם שלישי? הממשלה צריכה להתעורר, ולא בגלל נתוני הצמיחה 
● 60 מדינות בעולם מציעות אזרחות זרה עבור כסף. כך זה עובד

אבל בזמן שאנחנו אוהבים, ובצדק, להתרגש מנתוני העלייה, התחבאו השבוע נתונים חדשים ועגומים במיוחד על תמונת הראי - קצב הירידה מהארץ. על זה כמובן אף פוליטיקאי לא קפץ לספר, והממשלה לא השקיעה בתוכנית מתוקשרת להשארתם. הדרמה כפולה: לא רק שקצב הירידה התגבר משמעותית ב-2023-2022, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה החליטה לשנות את הספירה והקפיצה את מספר היורדים בצורה חדה.

נסביר: עד כה, רק מי שלא ביקר בישראל במשך 365 ימים ברציפות נרשם כיורד. כלומר, מי שהגיע פעם בשנה לבקר את הוריו המזדקנים או סתם לחופשת חג, המשיך להיספר כמי שגר כאן. וכעת, לאחר שמחקר של הלמ"ס גילה עד כמה הספירה אינה אמינה ובשל רצון וצורך לאמץ סטנדרטים שנהוגים בעולם, הודיעה הלשכה שהיא עוברת "מגישת הרציפות לגישה המאפשרת ביקורים קצרים".

כתוצאה מכך ד"ר אחמד חליחל, מנהל אגף בכיר דמוגרפיה ומפקד בלמ"ס, הסביר השבוע כי שינוי השיטה העלה את מספר היורדים, וגרר מיידית "ביום המפקד בשנת 2022" ירידה של כ-105 אלף ישראלים. מדובר על 1.1% משיעור התושבים - 0.7% בקרב היהודים, 0.2% בקרב הערבים ו-12% בקרב כל השאר. מאז, חושפים הנתונים, נרשמה הגירה של עוד 60 אלף ישראלים בשנת 2023. זאת לעומת ממוצע של כ-40 אלף בלבד לאורך העשור (ומול 47 אלף עולים בשנה האחרונה). "מדובר בהבדל גדול", הדגיש חליחל. "בתוך שנה ושבעה חודשים מספר הישראלים ירד ב-150 אלף לעומת החישוב הישן".

הבשורות הטובות הן ש-30 אלף ישראלים גם חזרו בשנה האחרונה, חלקם כדי להצטרף למאמץ המלחמתי. ועדיין, מדובר על מאזן נטו שלילי חריג של 30 אלף יורדים בתוך שנה אחת.

הנתונים לא משקללים את השפעות המלחמה, שכן עדיין לא ניתן לזהות את מי שבחר להגר בעקבותיה. קשה גם להעריך מה יילד יום - מצד אחד, האנטישמיות ושנאת יהודים וישראלים ברחבי העולם מזכירות לכולם היכן נמצא הבית היהודי. מצד שני, האמת המרה שגילינו באוקטובר היא שדווקא בישראל, מבצרו הבטוח של העם היהודי, אירע טבח המזכיר את נוראות השואה. ואם לא די בכך, גם האווירה החברתית הנפיצה ולהבדיל הגירעון בתקציב המדינה, שיגרור בהכרח הכבדה בנטל המסים וצמצום השירותים הציבוריים, עלולים לשכנע ישראלים ציוניים שמקומם לא כאן.

אבל נתוני הירידה כיכבו השבוע רק במצגת מייגעות משהו של סטטיסטיקאים, בעיקר כדי להסביר את השינוי הפתאומי במספר הישראלים. בשיח הציבורי מעדיפים לעצום עין מול המגמה ותופעת הירידה, שכבר מזמן מעדיפה את הטרמינולוגיה של רילוקיישן.

לא שזה חדש: הסטת עין מהיורדים והתמקדות בקצב העלייה מוכרות לנו מההיסטוריה הציונית הקצרה. בבית הספר כולנו למדנו על העליות הגדולות טרום הקמת המדינה, בלי שום מילה על המון האנשים שהתייאש והרים ידיים. ההיסטוריון ד"ר מאיר מרגלית כותב כי בשנים 1926-1927 היו פי ארבעה יותר יהודים שיצאו מפה מאשר אלה שהגיעו לארץ. שיעור היורדים עמד על 2%-3% מכלל האוכלוסיה היהודית בארץ במחצית הראשונה של העשור השלישי ועל 6% במחצית השנייה.

ואגב אז, הרבה יותר מהיום, לא היה פשוט לצאת מפה - חברתית, אידיאולוגית, כלכלית ואפילו טכנית (מציאת ספינה ומדינה שמוכנות לקלוט אותם). רבים רצו לצאת ופשוט ולא יכלו. ב-2026 הזהיר ז'בוטינסקי כי "יש עוזבים לרוב את הארץ ומצאתי עוד יותר מתכוננים לעזבה, אך לא אלה הם הגורמים לפחד. מפחידים בייחוד אלה אשר לא יעזבו את הארץ כי אין להם לאל לפנות, אבל בנפשם אפסה כבר התקווה. ואלה רבים הם". היום, בצדק רב, אנחנו רחוקים מאוד מאותן תחושות. אבל אסור להתעלם מסימנים של מגמה מאוד מדאיגה. וגם זאת חשוב לומר: 100 שנה אחרי הנאום ההוא, אפשר לדמיין את אנחת הרווחה של אלה ש"אפסה תקוותם" אבל נשארו בארץ. לא צריך ללכת רחוק כדי להיזכר שאין לנו בית אחר להילחם עליו.

כוכבי השבוע 

מצוין: עדיף לבנות איפה שכבר בנו
איפה שאתם רואים בניינים, יזמים רואים קרקעות. רק לאחרונה פרסם מינהל התכנון את סיכום נתוני 2023, שבה אושרה הקמת 168 אלף דירות חדשות - מהן יותר מ-40% במסגרת התחדשות עירונית. במילים אחרות, מדינה צעירה שהתכסתה ב"שלמת בטון ומלט" נזכרה שקרקעותיה מוגבלות, ושמוטב שהבנייה תתבצע באמצעות הריסה של אלפי בניינים והחלפתם בהרבה יותר דירות.

דוגמה מצוינת קיבלנו השבוע כשחברת חג'ג' - שבעיקר אספה עד כה אינספור קרקעות ריקות - רכשה 30% מחברת התחדשות עירונית, צים בהרי, תמורת 81 מיליון שקל. זו לא רק הכרה ששם הפוטנציאל הנדל"ני, אלא גם הבנה שהרכבת יצאה מהתחנה. וכשלא ניתן כמעט למצוא בניין ישן באזור אטרקטיבי שלא נמצא בהליך תכנוני מול קבלן, שיתופי פעולה ואפילו רכישה של חברות קבלניות הן הדרך הכי פרקטית וישימה לבנות בישראל.

בלתי מספיק: יו"ר ההסתדרות צריך לדעת את מקומו 
כ-800 אלף עובדים בישראל מאוגדים תחת ההסתדרות. מרביתם משלמים לה 0.9% ממשכורתם בכל חודש, אבל גם מי שאינו חבר נאלץ להפריש לה "דמי טיפול ארגוני" בגובה 0.75% מהשכר. לא זו היריעה המתאימה לדון בוויכוח הישן, האם ארגוני עובדים מועילים או מזיקים לעובדים עצמם ולמשק. ודאי כשמדובר בארגון חזק כמו ההסתדרות, והעובדה החשובה שיחסי העבודה בישראל מעוגנים אי שם בשנים שבהן מוסדות המדינה, מנהיגיה והסתדרות העובדים היו כמעט היינו הך, וכמה טוב שאנחנו כבר לא שם.

אבל דווקא בגלל כל אלה, מוכרחים להסכים שיו"ר ההסתדרות - כמי שמייצג את כלל העובדים - מוכרח להיות זהיר פי כמה. המנדט שלו די עוצמתי ורחב לא להיכנס לתחומים שאינם שלו. ולכן, תהא דעתכם אשר תהא, הכרזת ארנון בר דוד שהוא מצטרף למחאות הקוראות לבחירות כאן ועכשיו, היא סתם עוד גפרור מיותר באזור נפיץ ממילא.