בשבועות האחרונים מתחוללת סערה ציבורית סביב כוונת המדינה להאריך את השירות הסדיר בצה"ל ואת שירות המילואים. על פי החקיקה המתוכננת, בין היתר, גיל השחרור ממילואים יידחה מ־40 ל־46 ולקצינים ל־50, וגיל ההתנדבות יוארך ל־66. בלב הסערה משרתי הסדיר והמילואים חשים אי־שוויון: הנטל עליהם יגדל, ואילו אלה הפטורים יזכו שוב להישאר מחוץ למעגל התרומה.
אך בשעה שהצדדים מתקוטטים בזירה הפוליטית והציבורית יש גם כאלה שהחקיקה הזאת לא תשפיע עליהם בכלל - המילואימניקים הוותיקים, בני ה־60 פלוס, שמשרתים את המדינה במלחמה הנוכחים בשלל תפקידים - ולא מבינים איך אפשר לנהוג אחרת. הם כבר עברו מזמן את גיל הפטור, אך עדיין ממשיכים להתייצב בכל פעם מחדש.
כמה עשורים מפרידים בינם לבין המילואימניקים וחיילי הסדיר שמשרתים לצדם, אך ב־7 באוקטובר הם הגיעו לבסיסים מבלי שאף אחד יקרא להם. הם נלחמים, אוספים מודיעין, נוהגים במשאיות וממלאים תפקידי מפתח בדיוק כמו בני הדור הצעיר, ולפעמים אף משמעותיים יותר.
הסיפורים המוכרים ביותר מהחודשים האחרונים הם של תא"ל גיורא ענבר, בן ה־68, לשעבר מג"ד 51, מפקד סיירת גולני, מפקד שלדג, מפקד גבעתי, מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), ששירת מאז פרוץ המלחמה כ"צל" (קצין סיוע שמבצע את אותו תפקיד) של מפקד אוגדת המילואים 146 בגבול הצפון; גם השר לשעבר איתן כבל התגייס ב־7 באוקטובר בגיל 64, ושירת שבועות ארוכים כלוחם בעזה עם חטיבה 55 של צנחנים; האלוף יוסי בכר, תושב קיבוץ בארי שאיבד את אמו באותה השבת, משמש כסגן מפקד פיקוד דרום והיה חלק מרכזי ממערך התכנון והלחימה של צה"ל במלחמה.
והם ממש לא לבד. הם חלק מחבורה גדולה של אזרחים שבוחרים להמשיך לשרת במילואים ולהילחם עבור המדינה, גם כשנדמה שהם מבוגרים לזה. הם מוכנים לעשות כל תפקיד, העיקר לתרום, אבל בפועל רובם ממלאים תפקידים בכירים ונחוצים, וגם עשרות שנים לאחר השחרור הרשמי מצה"ל הם רלוונטיים מתמיד למערך הלוחם ותומך הלחימה.
גלובס מביא את הקולות של המילואימניקים שגיל הוא רק מספר עבורם ופטור מצה"ל לא נמצא בלקסיקון שלהם.
כתבות
ני"ע
