אתגר של ימי משבר: להיעלב מבלי להעליב

הידיעה הראשית מ-21 בפברואר בעיתון סאן של סובה - עיר הבירה של פיג'י, הארכיפלג הטרופי בדרום האוקיינוס השקט - הייתה ההפך הנעים כמעט מכל מה ששמענו באותו השבוע משאר כדור הארץ. "ראש הממשלה נחוש בדעתו", הכריזה הכותרת.

● יואב קרני, פרשנות | מבוקשת: הרפובליקה הישראלית הרביעית 
● יואב קרני, פרשנות | "ניצחון סופי", אמר צ'רצ'יל, והתפרק מן האימפריה
● יואב קרני, פרשנות | החיילים המשוחררים שאמריקה חפצה ביקרם

ראש הממשלה, הגנרל בדימוס סיטיבני רמבוקה (Rabuka), הודיע כי ממשלתו תוסיף לתמוך בזכותה של ישראל להגן על עצמה. העיתון הסביר כי עמדתו של רמבוקה עוררה "מחאות נרחבות" בפיג'י מצד אלה החושבים אותה ל"מבישה".

קצת יותר מ-6% של הפיג'יאנים הם מוסלמים, אבל הרוב הגדול הם נוצרים, וגנרל רמבוקה הוא אחד מהם. הוא נוהה אחרי הכנסייה הפנטקוסטית (הימין הנוצרי, במילון הפוליטי האמריקאי). אם מישהו מקווה למצוא ידידים נאמנים של ישראל באיזשהו מקום בעולם, שישאל בבקשה איפה הפנטקוסטית הסמוכה למקום ביקורו.

"רק שתי ארצות בעולם עומדות לצד ישראל", כתב הסאן, "והן ארה"ב ופיג'י". טוב, לא בדיוק, יש עוד כמה, ואחדות מהן קטנות אפילו מפיג'י. אבל נראה שהחיווי אינו רחוק כל כך מן האמת. תבורך פיג'י ויבורך ראש ממשלתה. מה חבל שנאמנותה אינה יכולה להסיח את הדעת מהיקף הנסיגה הכללית.

לולה שונא

התפרצותו הכמעט־לא־שפויה של נשיא ברזיל, במהלך ועידה אפריקאית באדיס אבבה, הניבה תגובה לא נכונה בישראל.

לולה דה סילבה אינו אוהב את ישראל. את זה אנחנו יודעים עוד מן הסיבוב הקודם של נשיאויותיו, בעשור הראשון של המאה. את זה אנחנו יודעים בעצם עוד משנותיו הארוכות באופוזיציה, במאה שעברה. כאשר ביקר בארץ, ב-2010, הוא סירב להניח זר פרחים בקבר הרצל. בביקורו באיראן הוא הצטלם בחברת הנשיא דאז אחמדיניג'אד, כשהוא קד קידה עמוקה לדגל האיראני.

חוזה המדינה הציוני לא - האייאתוללה כן. זו כל המשוואה על רגל אחת. וזה מצד מהפכן מרקסיסטי לשעבר, איש שמאל רדיקלי. אנחנו יודעים די הרבה על צביעותו ביחסים הבינלאומיים. הוא נהג לקפוץ כנשוך נחש כשמישהו מן הימין הפר את כללי הדמוקרטיה בארץ לטינו־אמריקאית, אבל חיבק ונישק את הדיקטטור הסוציאליסטי של ונצואלה, אוגו צ'אווס המנוח, שחיסל את הדמוקרטיה בארצו והוריד אותה מנכסיה.

דא עקא שהנשיא לולה הוא גיבור לאומי ועולמי, הנערץ על מיליונים, ידיד העניים והאינדיאנים, ותיק המאבק נגד משטר צבאי מדכא ומגן יערות האמזונס. הוא משמש עכשיו הנשיא התורן של קבוצת ה-20G, הפורום החשוב ביותר המשותף לעשירי העולם ולענייו. ברזיל היא מעצמה אזורית עם יומרות להנהגה עולמית.

נסיבות התפרצותו של לולה מסתוריות במקצת. 24 שעות לפני שקרא לישראלים 'היטלר' ו'נאצים' הוא השמיע הצהרה מאופקת ומאוזנת למדי, שכללה את התנגדותו למעשי הרצח של חמאס ב-7 באוקטובר. מה השיאו לשנות את הטון בתוך כמה שעות, לא ברור. אולי הסיבות לא היו פוליטיות, אלא אורגניות.

ישראל לא רצתה בריב, אבל בחרה להשיב בהתקפה חזיתית: לולה הוכרז "אישיות לא רצויה", והשגריר היהודי הקשיש של ברזיל בישראל נגרר אל יד ושם כדי ללמוד על השואה מפי ישראל כ"ץ. איזו מחווה נבובה, המזכירה יותר את עולם הג'סטות של כ"ץ כאשר היה מנהיג סטודנטים באוניברסיטה העברית לפני 40 שנה (הוא הורחק לשנה מן הקמפוס לאחר שחטף את המיקרופון מן הדקאן).

דיפלומטיה של עלבונות

לרוע המזל, כ"ץ אינו היחיד. גלעד ארדן ענד כוכב שואה צהוב באו"ם. שמחה רוטמן הכריז בשבוע שעבר, בוועידה של הימין הקיצוני האמריקאי בוושינגטון, כי עצם ההצעה לכונן מדינה פלסטינית היא ביטוי של אנטישמיות, והכתים בזה את כל מנהיגי העולם, אולי חוץ מגנרל רמבוקה הפיג'יאני.

דיפלומטיה של עלבונות והקנטות היא העדפה רבת־שנים של המחנה הלאומי. לפני 14 שנה שר החוץ דאז אביגדור ליברמן הורה לסגנו דני איילון להושיב את שגריר טורקיה על שרפרף נמוך כביטוי של מחאה. ב-1981 מנחם בגין סמך את ידיו על ראיון בעיתון הודי, שבו הקונסול של ישראל הסית בגלוי את בני דת ההינדו נגד המוסלמים (הקונסול גורש).

בכל זה אפשר לטעום את טעם טאייפ ארדואן, העריץ הטורקי, שנהג לכנות את הדיפלומטים של ארצו 'מון שרי'. ארדואן, הנבער מידיעת לשונות זרות, לעג לגינוניהם הסאלוניים של הדיפלומטים, שהוא כרך בלשון הצרפתית. כביכול, במקום לאכול על צלחות חרסינה היה עליהם לשבור אותן, לטובת הגאווה הלאומית.

אמריקה הלטינית היא זירה קריטית לדיפלומטיה הישראלית. השמאל הרדיקלי, השולט בשלוש הארצות הגדולות ביותר, כורך את ישראל בחבילה אחת עם האימפריאליזם האמריקאי ועם הקולוניאליזם האירופי. פעם רטוריקה כזאת חנתה בשוליים הרחוקים. עכשיו היא ספונה בארמנותיהם של נשיאים. איך להגיב? אפשר לבעוט בברך, ואפשר להתהלך על בהונות.

כל אימת שהפוליטיקאים מתערבים בדיפלומטיה הישראלית, הם מפגינים את החן ואת הניואנסים של פיל בחנות חרסינה. לא פעם נדמה שהם מתעניינים יותר ברושם שמחוותיהם יעשו על מרכזי מפלגותיהם ופחות בתוצאותיהן הדיפלומטיות.

הקרקע נשמטת; ישראל נדחקת אל הפינה, ומוקצה מחמת מיאוס. הבעות חיבה פומביות לישראל מסכנות את משמיעיהן. זה כמובן לא צודק מעיקרו, אבל זה המצב. מוטב שלא לאבד את העשתונות. זה הזמן להתאפק, ולחשוב על היום שאחרי בזירה הבינלאומית. פריקת זעם, מובנת כאשר תהיה, אינה סיבה מספקת להשאיר אדמה דיפלומטית חרוכה.