"אומץ קשור לאופי, לא למגדר": הלוחמות שמחסלות מחבלים ותקרות זכוכית

מאז 7 באוקטובר המילה "גבורה" לא עורכת אפליות. כפי שהטרגדיה והרוע היכו בכולם, בלי הבדל מין וגיל, כך גם ההרואיות. נשים וגברים, בני 20 ובנות 60, יצאו באותו היום ובימים הארוכים מאז להילחם בצפון, בדרום ובמרכז, במטרה אחת: להגן על מדינת ישראל ותושביה. מהאוויר, היבשה והים, מכלי טיס, טנקים, נמרים ורגלית, זו לצד זה, הן והם פועלים בנחישות ובלהט.

● המנהלות והיזמות: הכירו את 50 הנשים המשפיעות על המשק
● האישה שעומדת מאחורי פרויקט חץ 3: "כשהגיע היירוט הראשון, שנים של השקעה ומאמץ התנקזו לרגע אחד"
● ראיון | הפרקליטה הצבאית הראשית: "הייעוץ המשפטי מאפשר להשיג את מטרות הלחימה" 
● "אני אישה אחת בין 400 לוחמים": אלה הרופאות שמצילות חיים בשדה הקרב 

אמנם לפני המלחמה, וגם קצת אחריה, נשמעו קולות סביב שילוב נשים בתפקידי לוחמה, אך בתקופה האחרונה הן מוכיחות שהגיע הזמן להפסיק להרים עליהן גבה. האמת היא שהן גם לא מנסות להוכיח כלום, רק רוצות להיות חלק מהמאמץ המלחמתי. גלובס מביא את סיפוריהן של שלוש נשים שמנפצות כל תקרת זכוכית אפשרית, אפילו בלי לנסות.

רפ"ק שפרה בוכריס
מפקדת יחידת הסיירות במג"ב דרום

שפרה בוכריס לא מגדירה את עצמה כפמיניסטית, אבל האמת שבשביל להגדיר אותה צריך להמציא מושגים חדשים. מלבד היותה מפקד יחידת הסיירות במג"ב דרום, היא גם אמא ללא פחות מעשרה ילדים, אותם השאירה בבוקר 7 באוקטובר כאשר קפצה באומץ לשטח האש בדרום. "אי אפשר להגיד שאומץ זו תכונה גברית. רוב התכונות הן משותפות. בסוף הכול עניין של אופי", היא אומרת.

 רפ''ק שפרה בוכריס. מפקדת יחידת הסיירות במג''ב דרום / צילום: דובר מג''ב

עוד לפני 7 באוקטובר הקריירה של בוכריס בת ה־45 הייתה מלאה באומץ ועקשנות. בתחילת הדרך היא הייתה אחת משלוש לוחמות בבסיס מג"ב ירושלים, המלא בגברים, והייתה צריכה להוכיח את עצמה בכל יום. "אמרו לי אז שאין סיכוי שתהיה מ"כית אישה בפלוגה. אמרתי 'סבבה', יצאתי לקורס מ"כים וחזרתי בכוונה לאותה הפלוגה. אחרי זה אמרו שלא תהיה בחיים קצינה. אז יצאתי לקורס קצינים, וחזרתי לאותה הפלוגה כמפקדת מחלקה. היום אני אומרת לבנות שמתייעצות איתי, 'אל תעשו דברים במטרה להוכיח, אלא כי אתן רוצות'. אני לא צריכה לעשות דברים כדי להוכיח לאחרים שנשים יכולות, אלא כי אני חושבת שאני טובה.

"הוכחתי את עצמי בעיקר במעשים. הבאתי תפוקות, חתרתי למגע, גיליתי שאומץ זה לא עניין מגדרי, שיש גברים אמיצים מאוד ונשים פחדניות ולהפך, וברגע האמת את לא יכולה לדעת איך תתנהגי. כמו כל לוחם אחר. יש לוחמים מעולים שברגע האמת נבהלו, כשהיה צריך לרוץ ולירות היו כאלו שקפאו. וזה יכול לקרות לכולנו. ואם יבואו אנשים ויגידו שנשים לא מסוגלות, התשובה שלי היא שגם גברים לא. אין משהו שאפשר להגיד עליו שהם יצליחו יותר".

חמושה בניסיון, באומץ ואמונה ב־7 באוקטובר היא חילצה מאות צעירים שברחו מהמחבלים. "הוקפצתי בשבע בבוקר והבנתי שמחבלים הגיעו לאופקים. עדיין לא הבנו את העוצמה והכמות, והאמנתי שזה לא משהו שלא נוכל להתגבר עליו. הערתי את בעלי לפני שיצאתי ואמרתי לו שקורה משהו קצת חריג, ויצאתי".

כשהגיעה לבאר שבע קיבלה בוכריס דיווח על קצין שצריך חילוץ ברעים, ויצאה לאזור. "ראיתי שייקח לנו 50 דקות להגיע, והייתי בטוחה שמישהו יגיע לחלץ אותו לפנינו, אבל החלטתי שלפחות נצא לכיוון. כשהוא דיווח בקשר על קצין אחר שנהרג לידו מ־RPG, התחלנו להבין שמשהו לא רגיל. נסענו דרך השטח, מה שבדיעבד הציל אותנו, מפני שהמחבלים עשו מארבים על הציר. את הקצין הצלחנו לחלץ עם כמה חבר'ה נוספים, אבל כשהגענו למקום המפגש שקבענו עם מד"א, הם לא היו שם. רק בהמשך גיליתי שנהג האמבולנס שהיה בדרך אלינו נהרג.

"באזור תחנת דלק אורים ראינו המון אזרחים, ואחד מהם ניגש אליי ואמר שכולם ברחו מהמסיבה ושמחבלים ירו עליהם. הוא הראה לי מיקום בטלפון שבו חברה שלו נמצאת. מאותו הרגע התחלנו בסאגת חילוצים. כדורים שורקים סביבנו, אנחנו רואים אזרחים רצים בשטח, אוספים אותם, מורידים אותם בתחנת הדלק, וכך הלוך־חזור. ובמשך שעות זה מה שעשינו. התחלתי לקבל מיקומים מאנשים שאני לא מכירה - דוד של מישהו, אחיין, חבר, בת של חברים - ואנחנו עוברים ממיקום למיקום. יש מקומות שהגענו אליהם וכולם היו הרוגים, במקומות אחרים מצאנו חלק בחיים. כשהבנו שכבר אין אזרחים חיים, התחלנו לחלץ גופות".

בוכריס מסרבת לקבל על עצמה את המילה "גיבורה". "אני לא מנסה להצטנע", היא אומרת בשקט. "יש אנשים שלצערי הסיפור שלהם לא יסופר, מכיוון שהיו גיבורים ונהרגו. יש אנשים שהיו גיבורים ולא מדברים. אני סך הכול עשיתי את העבודה שלי. עד היום אני בשריטה עמוקה שחזרתי עם תחמושת, זה משגע אותי. בזמן שאני חילצתי אנשים מהדרכים, אנשים נחטפו לעזה. ברור לי שהצלתי אנשים, אבל למרות שהייתי תחת אש כל הזמן, לא הרגתי שום מחבל.

"אני מקבלת מדי פעם סרטון ממישהו שאומר לי שאם לא הייתי מחלצת אותו הוא לא היה מתחתן היום, או מישהי שכותבת לי שהצלתי לה את החיים. וזה הרגע שאת אומרת לעצמך - כנראה עשיתי משהו טוב באותו היום. אבל חשוב לי להגיד שהעם הזה נדיר, ואנחנו חייבים לזכור את זה. אם היה טבח כזה בדרום צרפת, נראה לך שאזרחים היו באים לעזור? הם היו בורחים. אצלנו אנשים יצאו מהבתים בתל אביב, מהצפון, ובאו לעזור לאחים שלהם. זה משהו שלא קיים בשום עם אחר. יש לנו מה להיות גאים בעצמנו. גם אם יש לי ביקורות על כל מיני התנהלויות, אין עוד עם כזה, ולכן אנחנו ננצח".

סגן עומר
סמ"פ ביחידת רוכב שמים

בחודשים האחרונים סגן עומר היא העיניים של הלוחמים בעזה. יחידת רוכב שמים, שבה היא משרתת, מתפעלת מזל"טים, חוברת לחילות יבשה ואוספת מודיעין שמטרתו להכווין כוחות לוחמים בלא מעט פעולות. הצוות שעליו היא מפקדת התחבר לחטיבה 215 וסייע לחטיבת השריון לסגור מעגלי אש. "התפקיד שלנו הוא בעיקר לאבטח את הכוחות", היא מסבירה. "פעם זיהינו חוליה עם RPG שהסתובבה על הכביש. עקבנו אחריה כשנכנסה לאחד האיתורים, ובזכות ההפללה שלנו מטוס קרב הוריד אותם.

 סגן עומר סמ''פ ביחידת רוכב שמים / צילום: דובר צה''ל

"היו פעולות נוספות של איסוף מודיעין לפני פעילויות, שבהן זיהינו מטרות חשודות, מה שאפשר לכוח להתכונן הרבה יותר טוב להתקפה, כשהוא יודע היכן יש אויב. כשיש כלי שיכול לטוס יחסית רחוק ולאסוף מידע טרם פעילות, יש לכך השפעה רבה על התנועה החטיבתית. אנחנו פותחים צירים ויודעים לתת לחטיבה או לגדוד להחליט מהי הדרך".

עוד לפני הגיוס סגן עומר בת ה־22 הוקסמה מקונספט הלוחמה לצד השילוב הטכנולוגי של היחידה. אמנם בחודש האחרון מינו אותה לתפקיד סמ"פ, אך זה קרה אחרי שבמשך תקופה סירבה להתקדם ולעזוב את היחידה ואת עזה. ב־50 הימים הראשונים של הלחימה היא בכלל לא יצאה הביתה, וגם כשאפשרו לה, לא רצתה לעזוב. "מה יש לעשות בבית? תבכי ותפחדי? עדיף להילחם. אף אחד לא מחפש לצאת".

בכל הקשור לשילוב נשים בתפקידי לוחמה, סגן עומר מבינה את אי־הנוחות שעלולה להיווצר, בעיקר סביב הפרטיות בשינה או בשירותים, אך היא מעידה שמעולם לא נתקלה בבעיה כזו. "השריונרים יודעים טוב מאוד לשלב נשים בלחימה, ובשום שלב לא הרגשתי שאני לא קשורה או לא מתאימה. אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להתאמץ כדי להשמיע את קולי. פשוט עבדנו יחד, השפענו מאוד, ולא בגלל שאני בת או בן, אלא פשוט כי התפוקה שוות ערך.

"לא עשיתי דברים מסוימים טוב יותר כי אני בת. אני כמו שאני, יודעת לשים את הדגש על הדברים החשובים לי, וזה עבד טוב לגדוד. לקראת הסוף, כשהלחימה אפשרה, דאגנו ליצור מרחב בין בנים ובנות כדי שנוכל להתלבש בשקט, נטו בשביל הנוחות שלנו. זה לא היה מכשול. הרבה פעמים ישנו באותו החלל, בצפיפות, עשינו תורות בשירותים, ומעולם לא גרמו לי להרגיש שאני לא מתאימה כי אני בת.

"לא צריך לעשות מזה אישיו. יש אנשים שיכולים, ויש אנשים שפחות, בלי קשר להיותם בנים או בנות. ובסיטואציות כמו זו שאנחנו נמצאים בה עכשיו, אין גבול למה שאנשים מסוגלים לעשות. אנחנו חזקים, לא משנה אם אנחנו בנים או בנות, רוכ"ש או חי"ר, לכל מקום יהיו את הקשיים והאתגרים, ואנחנו יכולים לתת המון בכל מקום שאנחנו נמצאים בו. חשוב לא לתת למחסומים רגשיים לעצור אותנו".

מורן אטלן
מפקדת פלוגה במג"ב איו"ש בגזרת שכם

לוחמת נוספת שמפגינה גבורה מ־7 באוקטובר היא מורן אטלן, האישה הראשונה שמתפקדת כמ"פ במג"ב איו"ש בגזרת שכם. וזו לא הפעם הראשונה שהיא מנפצת תקרות זכוכית - בתפקידה הקודם היא גם הייתה המ"פ הראשונה בחטיבה הטקטית במג"ב.

 מורן אטלן מפקדת פלוגה במג''ב איו''ש בגזרת שכם / צילום: דובר מג''ב

כדור שלישי במשמר הגבול אטלן בת ה-36 התחנכה על ברכי סבה ואביה, שהיה מ"פ בעצמו. את השירות הצבאי שלה היא התחילה בכלל כספורטאית מצטיינת, אבל מהר מאוד הבינה שזה לא הכיוון, ועשתה שינוי. "הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי", היא מספרת. "הייתי אז מאמנת בנות בטירונות לוחמות, ופשוט הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את זה. יצאתי לטירונות ואז לקורס מ"כים, ומשם הבנתי שאני לא עוצרת ושאגיע הכי רחוק שארצה. מאוד רציתי להיות המ"פ הראשונה במגב איו"ש, כי זה מסר מאוד חזק לכל מי שתבוא בעקבותיי".

היא נכנסה לתפקיד לפני שנה, בתקופה שגם אז הייתה קשה בעקבות ריבוי הפיגועים באזור חווארה. ואז הגיע 7 באוקטובר. "זו גזרה שבלחימה יומיומית, של פעילות מבצעית הגנתית והתקפית בחטמ"ר שומרון בתוך שכם אל מול יעדי טרור. זה מורכב, מצד אחד יש את אוכלוסיית המתיישבים, מהצד השני האוכלוסייה הפלסטינית, ואנחנו מהווים חיץ", היא מסבירה.

"תפקידנו הוא לשמור על הסדר הציבורי, ולוודא שאף צד לא נפגע בשום סיטואציה. ב־7 באוקטובר כל הפלוגה קפצה בלחיצת כפתור, והתחלנו בעשייה של המוני מעצרים אל מול פעילי חמאס וארגוני טרור נוספים ובחיפושי אמל"ח. נתנו מענה למוקדי הפרעות סדר שהתפתחו, תוך כדי עבודה כתף אל כתף עם הצבא. היינו מוכנים להסלמה קיצונית.

"בתקופה האחרונה אנחנו כל לילה מוצאים את עצמנו בפעילות מעצרים שמלווה בהשלכות מטענים וירי לעבר הכוח, זריקות אבנים ובקבוקי תבערה. זה מה שקורה אצלנו בשוטף. כמובן שלא בסדר הגודל של מה שהיה בדרום, אבל בכל פעילות מעצרים לילית, קבלת הפנים כשנכנסים לשכם היא צרור ירי לעבר הכלי הממוגן שלנו. יחד עם הצבא, אנחנו עושם מאמצים בגזרה כדי לא להגיע לאירועים האלו, ואחרי השבת ההיא אנחנו פי כמה וכמה יותר עירניים ומבינים שאסור שזה יקרה שוב. אין סיכוי".

ברמה האישית, אטלן מספרת שמסלול החיים שבחרה העצים אותה מאוד, ובנה את הביטחון שלה. תחושת השליחות אותה היא מתארת הובילה לתחושת הישג גדולה, ולהבנה שתוכל להראות לנשים נוספות שזה אפשרי. "אני לא אגיד שזה פשוט, ולפעמים צריך להתמודד עם שאלות שמופנות אלייך בסגנון 'למה את צריכה את זה'. אבל מבחינתי, זה בדיוק מה שמחזק אותי. אני מקשיבה רק לעצמי, לרצונות שלי, וכשאחליט שזה לא מתאים לי יותר, רק שם זה ייעצר. רעשי הרקע לא משפיעים עליי".

גם הפחד לא משפיע עליה, והוא קיים. "הפחד התחזק כשהפכתי להיות אמא. אבל כשאת יוצאת לפעילות מבצעית, ואת מבינה שיש לך לוחמות ולוחמים להחזיר הביתה, הפחד נדחק הצידה. אבל זו לא בושה לפחד. אנחנו מסכנים את החיים שלנו מדי יום, וכולם רוצים לחזור הביתה, למשפחות שלהם. אחרי כל פעילות התקפית בתוך שכם והכפרים, אני יושבת עם עצמי, מעבדת את מה שקרה ואומרת תודה שכולם חזרו ושהכל בסדר.

"ובסוף, צריך לזכור שאנחנו לא הם. נילחם על הבית, ונעשה זאת במוסריות גבוהה כמו שאנחנו יודעים, ולא נסטה מהערכים שלנו, בצורה נחושה ומקצועית בדיוק כמו שעשינו עד היום. זה מה שמייחד ומבדיל אותנו מהאויב שלנו. אנחנו בעידן שבו מאמינים מאוד בלוחמות ומפקדות. מסתכלים עלינו כשוות בין שווים. אין הנחות בדרך, מה שמצפים מגברים מצפים גם מאיתנו המפקדות. זכינו שזו רוח התקופה".