"אני אישה אחת בין 400 לוחמים": אלה הרופאות שמצילות חיים בשדה הקרב

זה סיפור על נשים לוחמות, אבל לא רק. הן מתפקדות כחיילות בגדוד, ממש כמו כל מי שאיתן, נהנות וסובלות מאותם תנאים, אבל ברגע שחייל אחר נפגע הן מחליפות כובע - ועוברות לתפקיד הרפואי. הן מטפלות בפצועים תחת אש, מצילות חיים של החברים שלחמו לצדן לפני רגע ולפעמים גם לא. וכן, הן גם מפחדות, אבל זה לא גורם להן לעצור לרגע.

● המנהלות והיזמות: הכירו את 50 הנשים המשפיעות על המשק
● האישה שעומדת מאחורי פרויקט חץ 3: "כשהגיע היירוט הראשון, שנים של השקעה ומאמץ התנקזו לרגע אחד"
● "אומץ קשור לאופי, לא למגדר": הלוחמות שמחסלות מחבלים ותקרות זכוכית 
● ראיון | הפרקליטה הצבאית הראשית: "הייעוץ המשפטי מאפשר להשיג את מטרות הלחימה" 

אחת מהן היא סמ"ר עפרי (שם המשפחה שמור במערכת), פרמדיקית בגדוד 931 בחטיבת הנח"ל. "בכל יום מישהו ניגש אליי ואמר: את מביאה לי השראה, את נותנת לי כוח. הם אומרים לי 'אני בא להישבר ורואה אותך מחייכת, למרות שאת הולכת עם תיק של 30 קילו שגדול יותר ממך'".

והכוח - מאיפה את שואבת אותו?
"אני רוצה להראות להם שגם בנות יכולות. לא שאי פעם הרגשתי שמישהו מפקפק בי, אבל הרגשתי שחובת ההוכחה עליי. למשל אני חייבת לשמור על כושר כי חייל פצוע לא רוצה לראות את הפרמדיקית מתנשמת כשהיא רצה אליו מחצי קילומטר. הוא צריך לסמוך עליי".

עפרי, בת 21 ממודיעין, למדה בבית הספר משותף לדתיים וחילונים, התנדבה במד"א, ומספרת שגם ההורים שלה היו פרמדיקים בצבא, כך שהאפשרות שתבחר בתפקיד רפואי תמיד הייתה על השולחן. "לפני שהתגייסתי אמרו לי - בנות לא עוברות קווי אויב. ואז ביררתי וגיליתי שטייסות ופרמדיקיות כן עוברות, אז ידעתי שאני אהיה פרמדיקית, בגדוד של בנים. אני אוהבת מאוד לעשות את המאמץ הפיזי, ללכת ולרוץ, לא לשבת במשרד. וגם רציתי לתרום. אם לא הייתי נכנסת לעזה הייתי משתגעת".

 סמ''ר עפרי / צילום: דובר צה''ל

את האישה היחידה בגדוד?
"בגדוד עצמו יש נשות חינוך ות"ש ותפקידים נוספים, אבל מעבר לקווי האויב אני בת אחת עם 400 לוחמים. ביומיום אני עושה בדיוק מה שהם עושים, אבל נוסף על כך אני אחראית לפן הרפואי המקצועי בגדוד - שהחובשים יהיו ברמה הכי טובה שיש ושכל לוחם שהוא לא חובש ידע להגיש עזרה מקצועית. אני מעבירה להם שיעורים ותרגולים. כשיש אירוע רפואי, אני המפקדת של האירוע".

אחרי קורס של שנה ושלושה חודשים התגייסה עפרי לגדוד 931 בנח"ל, גדוד שלמרבה הצער נודע במלחמה הנוכחית במספר האבדות הרב שספג, ספציפית של מפקדים. "האירוע הראשון שלי בעזה היה רב־נפגעים. ברגע כזה את חושבת נטו רפואה. את מטפלת תחת אש, החיילים עושים מסביב מעגל כדי שתוכלי לטפל ולנהל את הפינוי. כולם נרתמים, כולם עושים, אין אחד שיושב. בזכות התרגולים שהיינו עושים על הקווים, הגדוד עובד כמו מכונה משומנת. אני מרגישה שברגעים האלה הלוחמים שומרים עליי במיוחד, בגלל התפקיד שלי וגם בגלל מי שאני".

זה בטח קשה לטפל במי שלפני רגע שמרו עלייך.
"למזלנו בקורס מלמדים אותנו לנתק את הרגש. יצא לי לטפל בחבר שעשר דקות לפני כן דיברנו על העתיד שלו, אבל אני רגילה לשים הכול בצד ולהתמקד בפצע, ולא בפצוע. המ"פ שלי, שהייתי מאוד קרובה אליו, נפל באירוע. אבל באותו הרגע לא חשבתי מי האיש ומה זה אומר מבחינתי ברמה הרגשית.

"היה לנו מקרה שבו חיכתה לנו חוליה של מחבלים בתוך בית והחזירה אלינו אש חזקה, ואני נכנסתי עם המחלקות לבתים וטיהרתי אותם לפי התו"ל. בפעם הראשונה פגשתי את האויב מול העיניים, ובזכות האימונים לא קפאתי".

היא אמנם הצליחה לתפקד, אך הדברים שראתה צצו מאוחר יותר. "אחרי שחוזרים הביתה הולכים לבקר את הפצועים, את המשפחות, את בית הקברות, ואז התמונות מהשטח רצות פתאום. הסביבה מעודדת אותי לשתף. גם ההורים שלי מבינים, כי הם פרמדיקים בעצמם".

יש לך אחריות גם לפן בריאות הנפש של החיילים?
"לא ברמה הרשמית, אבל אני מנסה להיות להם אוזן קשבת. אני חושבת שאוזן קשבת של אישה זה משהו אחר. הם מחפשים את זה תוך כדי הלחימה".

אחרי חודשיים וחצי עפרי חזרה הביתה, והדיסוננס היה מטורף. "הייתי בהלם שהעולם ממשיך. קרו דברים והרגשתי מאחור, לא מעודכנת. הרגשתי שאני צריכה לטרוף את העולם, להיפגש עם כמה שיותר אנשים וללכת לכמה שיותר מקומות. וכולם מצד אחד בשוק מהסיפורים שלי, ומצד שני אומרים - היה לנו ברור שאת תהיי בפנים".

"מכירה את המוות, אבל בשדה הקרב זה שונה"

ד"ר סמ"ר לירון עזרא כבר התנסתה בשירות קרבי כשהייתה חיילת בסדיר - אבל לאחר שסיימה את לימודי הרפואה קיוותה לחזור לשטח. "בשירות שלי הייתי לוחמת מג"ב ומ"כית", היא מספרת. "כשהשתחררתי עשיתי קצת מילואים בפיקוד העורף בתפקידי חילוץ והצלה, אבל אחרי שנתיים הפסיקו לקרוא לי. כשסיימתי את התואר ברפואה, הודעתי לצבא אבל שוב לא קראו לי, עד 7 באוקטובר".

 ד''ר סמ''ר לירון עזרא / צילום: דובר צה''ל

אז היא הוצבה כרופאה בחטיבה 14. "אחרי ארבעה ימים של קורס רענון מקוצר בטיפול בטראומה ורפואה צבאית, שאלו אותי לאיזה תפקיד אני רוצה ללכת ואמרתי - תפקיד קדמי. ואז יצרו איתי קשר מחטיבה 14 והוצבתי בתוך אכזרית".

אכזרית?
"זה רכב כמו טנק, רק שהוא לא יכול לירות פגזים. הוא תמיד נע מאחורי הכוח, ואם יש נפגעים, אנחנו יכולים לקפוץ מתוכו ולפנות את הנפגע. למה קוראים לו אכזרית? אולי כי התנאים בו אכזריים, מאוד צפוף. בכל אכזרית יש שמונה אנשים, מהם שישה לוחמים ועוד רופא וחובש. במקרה שלנו, כולם היו בנים חוץ ממני. המשימה הראשונה הייתה בשטח פתוח, אז כשרוצים לבשל יוצאים החוצה, ובלילות ישנים בשקי שינה בחוץ ובבוקר שוב נכנסים לאכזרית. אמנם התנאים קשים אבל יש גם המון צחוקים וכיף".

את בעצם מוצאת את עצמך בתוך הכלי הזה אחרי שנים שבהן לא היית בצבא.
"בסדיר הייתי במג"ב, לוחמת לכל דבר, אבל מאז שהשתחררתי לא נגעתי בנשק. ובתפקיד הזה כוח הפינוי, שזה אנחנו, גם נלחם אם צריך. הכניסה הראשונה לעזה הייתה רגע מפחיד מאוד, אבל גם מרגש ומלא מחשבות. לאט לאט, בזכות האווירה והצוות, הלחץ מתחלף בצחוקים ותחושת ניצחון.

"המשימה הראשונה שלנו הייתה לכבוש שטח מסוים ואחרי שתפסנו אותו נשארנו לישון בו למרות שלא ידענו אם יש בו איום. היינו שם שבועיים ובהדרגה גילינו שבאמת היו שם הרבה פירים של מנהרות".

האירוע הרפואי הראשון שבו השתתפה עזרא התרחש בימים הראשונים שלה בעזה. "חייל נורה בחזה. הוא קיבל טיפול בשטח בידי הרופא שהיה עם הקבוצה שלו, ואז אני הגעתי וטיפלתי בו עם עוד חובש שהיה איתי ופינינו אותו למסוק. לצערי הוא מת במסוק".

העבודה שלך כרופאה באזרחות הכינה אותך לרגע הזה?
"אני מכירה את המוות אבל התחושה היא שונה. הטיפול מצריך אלתור, הוא לא נוח, והפציעות מאוד קשות. לפעמים הפינוי עצמו הוא תחת איום, אפילו תחת אש. ברגע הזה אין ממש זמן לחשוב. כל מה שיש בראש הוא לקבל כמה שיותר מידע ולטפל כמה שיותר מהר. כשהגענו לנקודה שממנה פינינו את אותו חייל, היה המון ירי מסביב ורק אחר כך קלטנו את זה. באותו רגע חשבתי רק על איך להכניס את הפצוע לאכזרית ולטפל בו".

בין הפינויים תחת אש גם מתקיימת שגרה בקרב. "מטפלים בפצועים מרסיסים, פציעות אורתופדיות וגם פגיעות שגרה, כשאנשים פשוט לא מרגישים טוב, אפילו מקלקול קיבה".

אחרי שבועיים, בעקבות מחסור של רופא באחת הפלוגות, הצטרפה עזרא לגדוד רגלי, 60 בנים והיא. "בשלב מסוים גם אני שכחתי שאני בת", היא צוחקת. "שואלים אותי תמיד איך הולכים לשירותים ואיך עושים מקלחת. אז בשביל שירותים אנחנו תוחמים שטח מסוים ומסכימים לתת לכולם פרטיות בו, ומקלחות - טוב, לא מתקלחים".

ובתפקיד הזה אפילו אין לך את הרכב שמגן עלייך. כל הזמן בחוץ.
"האמת שזה היה מאוד מלחיץ בהתחלה. לא ידעתי איך להתמודד עם זה אבל היה איתי חבר מהתפקיד הקודם, שמאוד האמין בי וסמך עליי. הוא נתן לי ביטחון שהכול יהיה בסדר, למרות שאף אחד לא יכול להבטיח את זה.

"המשימות היו בשטח בנוי, חוויה מוזרה מאוד: להיות בתוך שכונה, כשחלק מהמשימות כוללות גם כניסה לבתים ואל אותם הבתים חוזרים גם לישון בלילה. השתתפתי בכל המשימות - בפשיטות, בחיפושים, ותוך כדי כך גם בפציעות ובפינויים. תמיד יש משהו".

ואיך הייתה בסופו של דבר החזרה לאזרחות?
"בכלל לא פשוטה. הייתי אמורה להתחיל מיד בהתמחות שלי ברפואת חירום, אבל דחיתי אותה קצת כדי להתאפס. זה שינוי חד מאוד, שמייצר תחושת ריק. אנחנו נפגשים עם החבר'ה מהמילואים בכל שבוע, ואני בטוחה שאלה לא המילואים האחרונים שנעשה השנה. בינתיים אני ממשיכה לעבוד כרופאה, והתפקיד מאוד חישל אותי לעבודה תחת לחץ. מאז ומתמיד הרגשתי בנוח במקומות כאלה, ועכשיו עוד יותר".

"חיל הרפואה יחסית פתוח לנשים"

רופאה נוספת שלוקחת חלק במלחמה, אך לא בשטח האויב, היא קצינת הרפואה רס"ן ד"ר פאינה סלפצנקו. "אני רופאה הרבה שנים, עתודאית. בחרתי להתמחות בפסיכיאטריה, בבית החולים גהה, וביקשתי לעשות התמחות נוספת במרפאות צבאיות כדי לפתח את תחום בריאות הנפש בצה"ל. במקביל יש לי תפקיד כקצינת הרפואה של אוגדת המילואים 252 של פיקוד דרום.

 רס''ן ד''ר פאינה סלפצנקו. מנהלת יותר מ-100 רופאים בשטח / צילום: דובר צה''ל

"הייתי אמורה להתחיל את התפקיד שלי במרפאות ב־8 באוקטובר, אך יום קודם בעלי העיר אותי ואמר שהתחילה מלחמה. ידעתי שאני צריכה לנסוע דרומה, לצאלים. בעלי נשאר אצל המשפחה בחיפה עם שני הילדים".

מה הבנת כשנסעת דרומה?
"הבנו שיש מחבלים בכל מקום ושאנחנו הולכים למשהו גדול. היה צריך להכיר מהר מאוד את שאר הצוות ולבנות את תוכנית הרפואה, כלומר להחליט עם היחידות איפה להציב את הרופאים והפרמדיקים, ולוודא שמי שבפלוגת חי"ר יודע ללכת ומי שבטנק יודע להיות בטנק ולפעול בו ביעילות. סך הכול מדובר לפעמים באנשים בני 45 שבילו את השנים האחרונות במשרד.

"כל הרופאים שלנו הם רופאי מילואים, שאמנם הגיעו מהר מאוד, בהתגייסות מדהימה, אבל הבנו מיד שלא כולם מיומנים ברפואת שדה קרב. אז האתגר בימים הראשונים היה ליישר קו ולוודא שכולם מכירים את הפרוטוקולים הצבאיים ואת ההבדלים בין טיפול בבית החולים לבין טיפול בשדה הקרב".

אילו הבדלים הדגשת בפניהם?
"רוב הרופאים לא רגילים להיות בסביבה לא בטוחה, כשיורים עליהם או בניין יכול להתמוטט עליהם. נוסף על כך, בבית החולים יש סטריליות ותנאים נוחים לרופאים. בקורסים אנחנו מתרגלים בסימולציות תנאי חושך ורעש, אבל זה לא בדיוק אותו הדבר".

רופאים בבתי החולים מספרים שרפואת השטח מאוד השתפרה במלחמה הזאת, שמגיעים אליהם פצועים שבעבר רק לעיתים נדירות היה ניתן להציל.
"אנחנו מתחקרים כל פציעה ומעבירים בזמן אמת את הלקחים שלנו בחזרה לשטח. התחקיר והתדרוך בחזרה מתרחשים ברמה יומיומית, וזה יוצר גם שיתוף פעולה בין הכוחות בדרגים השונים. שמנו דגש משמעותי על ציר הפינוי ואנחנו מתכננים אותו בדקדוק רב: יש אנשים שכל תפקידם הוא לדאוג לפינוי הפצועים באופן מהיר ככל הניתן, כי המקום הכי טוב לפצוע הוא בית החולים.

"אחד הדברים שהבנו הוא שיש לעצור את הדימומים הפורצים עם חוסם עורקים ולתת השלמת נפח כדבר ראשון, לא כמו בבית חולים, שזה לא תמיד הדבר הראשון. אם בעבר היו נותנים תמיסת נוזלים, היום אנחנו משתמשים בפלזמה מיובשת שהתגלתה כמצוינת וגם במנות דם אמיתיות, טיפול שנכנס לשימוש במלחמה הזאת לראשונה.

"היו קשיים לוגיסטיים בשימוש בטיפול הזה כי הוא דורש קירור, התוקף שלו קצר, וכשיצאנו למלחמה עוד היה חם. התגברנו על הבעיות הלוגיסטיות ופצועים רבים קיבלו מנות דם בשטח ולא רק במסוק, וזה עזר מאוד. לימדנו את הלוחמים עצמם איך לעצור דימומים עוד לפני שהחובש מגיע, וזה העלה את אחוזי ההצלחה בצורה משמעותית. ראיתי את המערכת שהוקמה לצורך הפינוי עובדת בצורה יעילה מאוד, והתנחמתי בעובדה שלא היה אפשר היה לעשות את זה טוב יותר".

את אחראית על יותר מ־100 רופאים שנמצאים בחלקם בשטח. לעובדה שאת אישה יש משמעות?
"עברתי בכל מיני תפקידים בצבא ובאזרחות, ולא תמיד הרגשתי שהכול פתוח לנשים, אבל בחיל הרפואה תמיד היו לי מודלים של נשים לחיקוי. עם השנים תפקידים רבים יותר נפתחים, גם בחי"ר וגם ב־669, ומי שרואה את הנשים שלנו לא מבין למה זה לא קרה קודם. בכל היחידות יש רופאות בתפקידים פיזיים, ואמנם יש לאן לשאוף אבל אנחנו במקום מצוין. הייתי רוצה לראות חלוקה של 50:50, וגם בחברה הכללית אנחנו לא שם, אבל בחיל הרפואה אנחנו גם לא מאוד רחוקות מזה".