"לא כיף להפסיד": טליה לנקרי הפכה לכוכבת אולפנים, בבחירות המקומיות פחות הלך לה

כשאל"מ במיל' טליה לנקרי הגיעה בבוקר הבחירות המקומיות לקלפי בבית הספר אוהל שלום בגדרה, כמועמדת לראשות העיר, האווירה הייתה תוססת וחגיגית. בשעה שהיא לחצה ידיים, חיבקה וניהלה שיחות עם בוחרים, רצה לעברה אמא צעירה אוחזת בידה ילדה בת 5 ואמרה בהתרגשות: "הבת שלי אמרה לי להצביע רק לך. היא מתה עלייך ורוצה להכיר אותך". וזה קרה לא מעט. כמעט בכל קלפי שבה ביקרה זכתה לנקרי לקריאות דומות, מ"חייבים אישה בראשות העיר", דרך "כאשת ביטחון היא תביא את הביטחון לעיר" ועד "הגיע הזמן לשינוי מהפוליטיקה הישנה".

● המנהלות והיזמות: הכירו את 50 הנשים המשפיעות על המשק
●  "אומץ קשור לאופי, לא למגדר": הלוחמות שמחסלות מחבלים ותקרות זכוכית
● ראיון | הפרקליטה הצבאית הראשית: "הייעוץ המשפטי מאפשר להשיג את מטרות הלחימה"
● "אני אישה אחת בין 400 לוחמים": אלה הרופאות שמצילות חיים בשדה הקרב

אמנם היו גם רגעים פחות חיוביים, למשל כשאחד הפעילים במחנה של המועמד השני סהר פינטו ניסה להפריע לה עם רמקולים רועשים, אבל היא המשיכה לחייך ולשוחח עם כל מי שהיה מעוניין. "זה לא נעים, אבל אני לא מתרגשת, אני שומרת על קמפיין נקי", אמרה כשעלתה לרכב בדרך לתדרוך של 12:00 בצהריים ב"מטה" - בית המגורים שלה בשכונה הצבאית בעיר, שהפך לחמ"ל. באותה השעה הסתובבו בבית עשרות פעילים, רובם ככולם חברים של לנקרי: מהצבא, מהשכונה, מהפילאטיס, מהחיים. כולם היו אופטימיים, חטפו משהו לאכול ורצו למשימה הבאה.

 לנקרי לצד תומכות שלה ביום הבחירות. ''הבאנו הישג לא רע בכלל'' / צילום: מאיה ארבל

זה אולי לא נראה כך בבוקר הזה, אבל הזירה הזאת חדשה לחלוטין ללנקרי. את רוב שנות הקריירה שלה, כשלושה עשורים, היא העבירה בציר המבצעי בצה"ל, ולאחר השחרור ניהלה משברים לאומיים כסגנית ראש המטה לביטחון לאומי. לצערה, התוצאות שיקפו את היעדר הניסיון שלה בתחום: סהר פינטו גרף כ־47% מהקולות ונבחר לראש העיר; יואל גמליאל, ראש העיר שכיהן 15 שנה, קיבל כ־35% ונאלץ לפנות את הכיסא ולנקרי קיבלה כ־19% מהקולות בלבד.

"אני רק השליחה. אני לא החשובה פה", היא אומרת לנו ביום שאחרי. "מצד אחד, לא כיף להפסיד, וגם עצוב לי כי גדרה בחרה לא טוב. מצד שני, אני גאה בעצמי ששמרתי על הערכים שלי ולא נגררתי לפוליטיקה הישנה של עסקאות ודילים שהוצעו לי. אני חושבת שהבאנו הישג לא רע בכלל, שלושה מנדטים במועצה, במיוחד כשזו הייתה מלחמה מול כוחות האופל".

כוחות האופל? עד כדי כך?
"היו לי שני חסמים - הערכים שלי והחוסר בכסף: הוצאתי כ־300 אלף שקל, כשכל מועמד הוציא יותר ממיליון שקל. המועמדים הנוספים גם התחילו לבנות לי תדמיות שהן לא אני - מצד אחד אמרו שאני בכלל של בן גביר, ימנית קיצונית, ומצד שני כשהתראיינתי להארץ, אמרו 'היא סמולנית'".

 השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, בדרך לישיבת הממשלה השבועית, היום / צילום: מארק ישראל סלם - הג'רוזלם פוסט

למה את צריכה בכלל להיכנס לפוליטיקה?
"אני מסתכנת בלהישמע קלישאה אבל אכפת לי מהעיר שאני גרה בה. הרבה נשים לא מוכנות להיכנס למקום הזה ואני מבינה אותן, צריך עור של פיל. שמתי את עצמי בפרונט ולא תקפתי אף אחד. זו הייתה תמימות מצדי, אך בסופו של יום אני גאה בעצמי, וכבר חזרתי לשגרה".

"אני לא שמה על עצמי טייטל של פמיניזם"

החזרה לשגרה שלנקרי מדברת עליה עוברת דרך לא מעט אולפני טלוויזיה. בימים שאחרי הבחירות היא כבר חזרה לפאנלים של הפרשנים הביטחוניים בערוצים 12 ו־13 ועוד. ומאז תחילת המלחמה הפכו הפנים שלה למוכרות כמעט בכל בית בישראל כפרשנית פופולרית ומבוקשת בענייני ביטחון.

וזה לא מובן מאליו. לנקרי, שמתהדרת בעבר צבאי ייחודי עבור אישה, היא קול חריג בפאנלים הגבריים. "אני יושבת באולפנים עם חלק מאותם אלופים שלא קיבלו את העובדה שיש אישה סביב שולחן מקבלי ההחלטות בצבא, אז גם עכשיו יש להם אישה סביב השולחן בפאנל בטלוויזיה. יש עד היום חוויות של גלגולי עיניים ומימיקות של זלזול. בעיניי זה רק הופך את הנוכחות שלי שם לחשובה יותר".

הפריצה בתקשורת שינתה משהו בחיים שלך?
"לא ממש. אני עדיין יוצאת מהבית עם נעלי בית וגולגול, ולא מסדרת את התלתלים. אבל מעבר לזה שכיף לי, אני חושבת שצריך שתהיה אישה בהסברה המלחמתית. אני מקבלת ברחוב פידבקים מאנשים שאומרים 'איך את מתמודדת עם האלופים צ'ייני ודן הראל?', ובנות צעירות מבקשות להצטלם איתי. אבל זה לא היסטרי, אני לא כזה סלב".

לנקרי אמנם מצטנעת, אבל היא בהחלט ביססה את מעמדה בחודשים האחרונים כסלבית בעניינים ביטחוניים ומדיניים. זה כנראה מה שקורה אחרי קריירה צבאית ייחודית ולא מעט תקרות זכוכית שבורות. היא התגייסה לשריון וכבר בגיל 19, כמדריכת שריון, ניהלה את המאבק הראשון שלה להתקבל לקורס טנקיסטים מן המניין. "אני ועוד כמה מדריכות ביקשנו לצאת למסלול של הגברים, וצחקו לנו בפרצוף. אבל לא ויתרנו".

בהמשך, כשהייתה מ"פ בקורס קצינות בחיל השריון, המג"ד שלה רצה לקדם אותה למפקדת גוף פיתוח הדרכה, האמון על ההדרכה בביה"ס להכשרת מפקדים בחיל שריון, אבל המח"ט פחות התלהב. "המג"ד שלי דיבר עם המח"ט, שהיה האלוף יפתח רון טל, והוא אמר 'אישה לא יכולה לעשות את התפקיד הזה'. אבל בסוף הוא השתכנע". גם ההמשך לווה בלא מעט שכנועים כשלנקרי מונתה למג"דית הראשונה בבה"ד 1, רע"נית (ראש ענף) כשירויות של חיל השריון על גבול לבנון, רע"נית תעסוקה מבצעית ורמ"חית הגנה בחטיבת המבצעים בבור של המטכ"ל.

עיצבת לעצמך זהות פמיניסטית, לוחמת שוויון בצה"ל.
"אני לא שמה על עצמי טייטל של פמיניזם. הדרך שעברתי באה מתוך האהבה שלי לעשייה, האהבה לטנקים, האהבה לצבא, ההצלחה שחוויתי והחיזוקים שקיבלתי מהסביבה".

הסביבה הגברית בשירות הצבאי לא תמיד נתנה חיזוקים.
"לא. היו עכבות בגלל שאני אישה וגם הערות כמו 'תגידי, ההורים שלך יודעים שזה מה שאת עושה?'. ככל שעליתי בדרגות, הבנתי שלגברים זה פחות מתאים. אבל היו גם אחרים, כמו בני גנץ ויואב גלנט, שקיבלו אותי כאשת מקצוע. בזכות בני גנץ אני אלוף משנה. כשכולם סביב השולחן לא חשבו שנכון שאהיה רמ"חית הגנה בבור, כי זה תפקיד לגבר, הוא החליט למנות אותי. וזה אחד התפקידים המבצעיים המשמעותיים שעשיתי".

 השר בני גנץ / צילום: מארק ישראל סלם - הג'רוזלם פוסט

"בתקופות מסוימות נראיתי כמו גבר"

לנקרי (53) נשואה לרובי, מעצב תעשייתי ונגר ואם לנדיב (19), לוחם ביחידת רוכב שמים, עופרי (17) ואורי (11). כשמדברים איתה קשה לפספס את העבר הצבאי שלה, הטון שלה עמוק והדיבור אסרטיבי ומתאפיין בחיתוך צבאי. "נדיב, הבן הגדול שלי אומר 'יש לי אמא אחלה גבר'. הוא לוחם ומדבר איתי באותה השפה. כשאת בציר כל כך גברי בצבא, לאט־לאט את מפתחת את התכונות הגבריות - להפגין עוצמה ופחות להפעיל רגש. נראיתי כמו גבר בתקופות מסוימות, והקול שלי יותר גברי".

אך למרות החזות שפיתחה בצבא, כיום היא כבר לא שם. "לקח לי זמן לבנות את הזהות הנשית והקול הנשי שלי כדוגמה לבת שלי. אחרי השחרור ממש עבדתי על בניית זהות אחרת".

הזהות החדשה הזאת, של מנהלת ביטחוניסטית אבל גם אישה מטופחת ונשית, ובעיקר אישה שבטוחה בעצמה וביכולות שלה, רחוקה שנות אור מהזהות של לנקרי כילדה ונערה. היא גדלה בבית דל אמצעים בקריית ים ובהמשך בקריית מוצקין. אמה הייתה ספרית ואביה נגר, והיא עצמה הייתה ילדה חסרת בטחון ודחויה חברתית. "הייתה לי ילדות לא קלה. הייתי ילדה שמנה מאוד ואימא שלי הייתה יכולה לצעוק עליי לא לגעת באוכל בשולחן מול מלא אנשים. בבית הספר לא הייתי מקובלת, עשו עליי חרם".

כשהייתה בת 10 הוריה נפרדו לתקופה של כמה חודשים, ואביה שלח אותה ואת אחותה לפנימייה. "ההורים כל הזמן רבו ואמא שלי עזבה את הבית מלא פעמים. באחת מהן, כשהיא לא חזרה, הוא שם אותי ואת אחותי בפנימייה נוראה. הדבר שאני הכי זוכרת משם הוא שהייתי מסתכלת על ראשים של בנות ורואה מלא כינים. עד היום יש לי סרטים מזה".

לאחר מכן אמה חזרה הביתה, ואיתה גם הבנות, אבל כשהייתה בת 15 הוריה התגרשו, והמצב הפך חמור יותר. "אלה היו גירושים נוראים ברמות הכי קשות, כולל אלימות כלפינו מצד אמא ואלימות מאוד מאוד קשה ביניהם. הקשר עם אבא שלי היה כל החיים צמוד וטוב ועם אימא שלי פחות, אז בשנה הראשונה של הגירושים סבלתי ממנה מאוד. היא הייתה מכה אותי ולא נותנת לי ללמוד, אז הייתי קמה בשתיים בלילה לעשות שיעורים. אני עובדת מגיל מאוד מאוד צעיר כדי לממן את הצרכים שלי".

לאחר תקופה משמעותית שבה סבלה, קיבלה לנקרי שתי החלטות: הראשונה - לעבור לגור עם אבא שלה; והשנייה - להישאר כיתה. "החלטתי שזה צריך להסתיים, שאני צריכה לדאוג לעצמי. השקעתי בבגרויות, סיימתי את התיכון בהצטיינות ואז התגייסתי. ומשם פרחתי. ראיתי חברויות אחרות, בתים אחרים, יחס אחר, אנשים אחרים ואיכותיים".

כשסיימה את שירותה הצבאי, מילאה לנקרי את אחד התפקידים הקשים בחייה: ראש חטיבת העורף במטה לביטחון לאומי בתקופת משבר הקורונה. "בספטמבר 2019 מוניתי לראש חטיבת העורף ובדצמבר התחלנו לראות שמשהו קורה בסין, ופרצה הקורונה. רה"מ נתניהו החליט שהמל"ל ינהל את הדבר הזה, וזה הגיע לפתחי", היא מספרת. "זה משבר שהקפיץ אותי ברמה המקצועית כי ניהלתי אותו עם כלל משרדי הממשלה. אבל זו גם הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי, ובשלב מסוים קרסתי. יום אחד פשוט התעלפתי במשרד - הגעתי לבית חולים, נחתי שישי־שבת בבית וביום ראשון חזרתי לעבודה. בדיעבד אני מודה על זה. מה שקיבלתי בתקופה הזאת לרזומה שלי בלתי נתפס".

בהמשך, כשפרצה מלחמת רוסיה־אוקראינה, מינה אותה בנט להוביל את קליטת העלייה מאוקראינה, עם ח"כ פנינה תמנו שאטה, שכיהנה אז כשרת הקליטה והעלייה. "זו הייתה עבודה צמודה עם ראש הממשלה. בנט עובד בגובה העיניים, היה מרתק לעבוד איתו". לאחר מכן הוא מינה אותה להקים את המשמר הישראלי הלאומי במל"ל, כחלק ממג"ב, אבל בנט הוחלף והיא המשיכה בתפקיד גם בתקופת הממשלה החדשה. אז גם נקשר שמה לשמו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. "פורסמה תמונה שלי כאחת מהכוורת של בן גביר. לא הייתה לנו שיחה אחת לפני הפרסום. מאוחר יותר הייתה לנו פגישה אחת מקצועית, וזהו".

 קבינט המלחמה / צילום: עמוס בן גרשום, לע''מ

חולמת להיות השרה לביטחון פנים

כביטחוניסטית שעסקה רבות במצב העורף, לנקרי חזרה בחודשים האחרונים פעם אחר פעם על תחושת "השבר האישי", התנפצות ה"קונספציה" ועל כך שהצבא היה צריך להיות יותר ערני. עם זאת, היא עדיין מרגישה שיש לנו צבא חזק. "ההתאוששות המהירה של הצבא והיכולת לנהל שתי חזיתות מראות שיש לנו צבא שהציבור יכול לסמוך עליו. במקביל יש תהליכים שקשורים למנהיגי המדינה שצריכים לתת תמיכה ודוגמה אישית לאזרחים".

את מרגישה שהמנהיגים נותנים את זה?
"לא, וזה מקומם אותי. הדבר הראשון כמנהיג זה לקחת אחריות. אני בכלל לא מדברת על התוצאות של לקיחת האחריות, אם תתפטר או לא תתפטר, אבל קח אחריות קודם כול".

את מדברת, מן הסתם, על ראש הממשלה גם.
"אי אפשר להתעלם מראש הממשלה, זה לא שהיה כאן כשל של הש"ג. יש הרבה גורמים ל־7 באוקטובר - מהאסטרטגיה שהוביל הדרג המדיני ועד אחרון המפקדים. אני לא מדברת על התפטרות, אבל הדרג המדיני צריך לקחת אחריות. אני חושבת שצריכות להיות בחירות מהר מאוד, כי משהו קרה במדינה והוא ערער את הביטחון בממשלה, אז בוא ניתן לעם לקבל החלטה. זו דמוקרטיה".

אם יהיו בחירות, יכול להיות שנראה אותך מתמודדת ברמה הארצית?
"לא יודעת, אני כרגע בגדרה. יש לי שלושה מקומות במועצה, וחלק ממה שהבטחתי לתושבים זה שאני אהיה ואשפיע. אני מתעסקת בכאן ועכשיו, אבל גם אמרתי לא פעם שהחלום שלי זה להיות השרה לביטחון פנים. מתי? לא יודעת".

בכל הקשור למלחמה לנקרי סבורה שהיא תימשך עוד כמה חודשים ושגם המהלך בצפון יתעצם. "יש כמעט 60 אלף מפונים בצפון. כדי שהם יחזרו צריך להחזיר להם את הביטחון, ובשביל זה צריך שהם ידעו שאין להם איום מחיזבאללה. המשמעות היא להסיט את כוחות רדואן לכיוון הליטאני, להסיר את האיום המיידי הזה ולהחזיר את ההרתעה. אי אפשר לעשות את זה בלי להעצים את הלחימה הקיימת".

ומה יהיה בעזה?
"בעזה תהיה שליטה צבאית, זה לא סוד. אפשר לראות את זה קורה כי המדינה לא מחליטה משהו אחר. מי יתפוס שם את השליטה כשנעבור לשלב של שליטה אזרחית? זה עוד לא ברור, אבל לדעתי אנחנו נהיה חלק מהאחראים על כל מה שקורה שם בפן האזרחי, לפחות לתקופה מסוימת. זה רע למדינה, אבל לדעתי זה מה שיקרה. בכל מקרה, ייקח לנו הרבה מאוד זמן להתאושש מהאירוע הזה".