טראמפ משלים את השתלטותו על המפלגה הרפובליקאית, וביידן מקבל סיכוי לאתחול

מערכת הבחירות לנשיאות ארה״ב נכנסת אל שלב הגמר. חצי הגמר הוכרע אריתמטית ביום ג', ועכשיו אין עוד כל ספק (במידה שהיה) מי יהיו הפינליסטים בנובמבר. ביום ה' תינתן הזדמנות לנשיא ביידן להפיח רוח חיים במסע הבחירות המקרטע שלו.

● ניקי היילי הודיעה על פרישתה מהמרוץ לנשיאות ארה"ב 
● פרשנות | אתגר של ימי משבר: להיעלב מבלי להעליב 
● פרשנות | מחלוקת על ביציות מוקפאות באלבמה עשויה להטות את הכף בבחירות בארה"ב 

ההכרעה האריתמטית נפלה ב'יום שלישי הגדול', שבו נערכו בחירות מקדימות ב-15 מדינות של ארה״ב (מתוך 50) ובטריטוריה אחת (שהיא פחות ממדינה). דונלד טראמפ נחל ניצחון חסר תקדים. הוא גרף מדינה אחר מדינה בהפרשים שהגיעו עד 70%. ליריבתו היחידה, ניקי היילי, לא נשארה בררה אלא לפרוש בעלות הבוקר.

באופן חסר תקדים, הבחירות המקדימות לנשיאות מגיעות למעשה אל קיצן שלושה חודשים לפני סיומן. בעוד שבמפלגות שלטון בדרך כלל אין התמודדות של ממש, אם הנשיא המכהן מנסה לחזור ולהיבחר, הנה במפלגות אופוזיציה ההתמודדות מתארכת לא פעם עד הרגע האחרון, בתחילת חודש יוני. לא הפעם. המפלגה הרפובליקאית שייכת זה שמונה שנים לדונלד טראמפ, והבוקר הוא פחות או יותר רשם אותה על שמו בטאבו. זה מצב עניינים היסטורי, וידובר בו להלן.

נצחון ביידן במפלגה הדמוקרטית הוא עניין טבעי בשביל נשיא מכהן. הפעם האחרונה שבה נשיא דמוקרטי נאבק נגד יריבים ממשיים בתוך מפלגתו הייתה ב-1980, ג'ימי קרטר נגד טד קנדי. קרטר ניצח במקדימות, בקשיים ניכרים, אבל היה הנשיא הראשון זה כמעט 50 שנה שלא הצליח להיבחר לתקופת כהונה שנייה. במובן הזה, ביידן מושווה לא פעם לקרטר. ניצחון ביידן במקדימות רחוק מלהבטיח את נצחונו בבחירות הכלליות. נשיאותו שקועה במשבר עמוק.

 ג'ו ביידן, נשיא ארה''ב, בקמפיין בחירות במישיגן / צילום: ap, Evan Vucci

הזדמנות בלתי חוזרת להתאושש, לפחות במקצת, תינתן מחר (ה') לביידן בנאומו השנתי בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס. אין כל חשש שהרפובליקאים במליאה יריעו לו; וכיוצא בזה אין כמעט כל סיכוי שמספר ניכר של רפובליקאים יטרחו לצפות בו או להאזין לו בבתיהם; אבל הנאום הזה מעניק לנשיא מסגרת זמן נדירה, בסביבות שעה ויותר, לדבר על לבה של אמריקה, להציג סדר יום פרטני, ולתבל אותו בחיוויים שיהיה אפשר לבחור ולצטט בחודשים הבאים.

כצפוי, בהצבעת יום ג' גם ג'ו ביידן וגם דונלד טראמפ גרפו את מלוא הקופה, או כמעט את מלואה. טראמפ הפסיד ליריבתו היחידה, ניקי היילי, במדינה הקטנה ורמונט, אבל ניצח בכל השאר, בהפרשים גדולים או עצומים. ביידן ניצח בכל המקומות, מאין לו כל יריב של ממש.

ההצבעה הייתה לטובת רשימות של צירים לוועידות המינוי של שתי המפלגות הגדולות. זו הדמוקרטית תתכנס ביולי, זו הרפובליקאית תתכנס באוגוסט. ב־50 השנה האחרונות הוועידות האלה הן רק מעמדי הכתרה פורמליים, שהתפאורה בהם חשובה לאין ערוך יותר מן התוכן.

כלי ביד היוצר

המידה שבה המפלגה הרפובליקאית הפכה לכלי ביד היוצר היא כמעט בלתי נתפסת. היוצר הוא כמובן טראמפ. הוא הצליח לפתח נרטיב, שבו שמורה לו הזכות הבלבדית להגדיר "רפובליקאי אמיתי". כל מי שסוטים מן ההגדרה הזו הם "רפובליקאים בשמם בלבד".

המפלגה קיימת כמעט 170 שנה. עלו ממנה נשיאים כמו לינקולן, טדי רוזוולט, אייזנהאואר ורייגן. איש מהם לא הורשה לפתח שליטה אישית כזאת, ובדרך כלל גם לא ניסה. טראמפ הצליח להבאיש את ריחם של כל יריביו הפנימיים. הם נסוגו לחלוטין מן הפוליטיקה, או נכנעו לו.

אין זאת אומרת שבזה הובטח ניצחונו בבחירות. המפלגה הרפובליקאית אינה מדגם מייצג של האוכלוסיה. מועמד מנצח צריך להרחיב במידה ניכרת את בסיס התמיכה שלו, ולכלול בו מצביעים פרגמטיים מן המרכז הפוליטי. מועמד כזה צריך גם להפיח התלהבות, כדי להביא את תומכיו אל הקלפי. סקרי היציאה באחדות מן המדינות נותנים לנו מושג כלשהו על מניעי המצביעים ועל התנהגותם האפשרית בבוא הבחירות הכלליות, בנובמבר.

תוצאה מעניינת אחת של סקרי היציאה (בשלוש מדינות גדולות) היא חוסר נכונותם של רוב מצביעי ניקי היילי לתמוך בטראמפ בנובמבר. היילי אמנם קיבלה לכל היותר 30% במדינות האלה, אבל כל הסימנים מעידים שהמירוץ לנשיאות יוכרע במספר מצומצם של מדינות, בהפרש קטנטן, כפי שקרה בשני הסיבובים הקודמים, ב־2016 וב־2020.

הסתייגותם של תומכי היילי מן המועמד הוודאי של מפלגתם נובעת לא רק מאישיותו, אלא גם מאי הסכמות נוקבות עם כמה מדעותיו, למשל תוכניתו לגרש המוני מהגרים לא חוקיים, תמיכתו האפשרית בחקיקה ארצית להגבלת הפלות מלאכותיות, וכן סירובו להכיר בלגיטימיות של בחירת ביידן ב־2020. אלה עניינים כבדי־משקל. הם יוצרים פוטנציאל של עריקה, העשוי להיות קריטי.

סקרי היציאה גם מאשרים, שגוש המצביעים הנאמן ביותר לטראמפ הוא זה של "נוצרים לבנים אוונגליסטיים" (זאת אומרת, פרוטסטנטים המאמינים שהם "נולדו מחדש"). זה גם הגוש הפרו־ישראלי ביותר בפוליטיקה האמריקאית.

מה היה קורה אילו

משורה של סקרי יציאה עולה, כי רק אחד מכל עשרה רפובליקאים מעמיד מדיניות חוץ במרכז התעניינותו. אלה התוצאות אפילו במדינות עם ריכוז ניכר של בסיסי צבא וצי, שהיו צריכים לחדד את התעניינותם של המקומיים בעולם החיצון. יתר על כן, באחדות מן המדינות, המתעניינים המעטים בענייני חוץ באים ברובם מקרב תומכי היילי. הנשיא לשעבר הפך את חוסר העניין שלו בענייני חוץ לקרדום לחפור בו. הוא יוצא מגדרו להראות, כי בהנהגתו אמריקה תחזור ותתמקד בענייני פנים. הוא נמנע מכל הצהרה מהותית על מלחמת ישראל בחמאס.

ביום ג' הוא אמר בראיון ברשת פוקס, כי על ישראל "לסיים את הבעיה", מבלי להסביר, והוסיף, "הייתה פלישה איומה, והיא לעולם לא הייתה מתרחשת אילו הייתי נשיא". זו פחות או יותר עמדתו על מדיניות חוץ: עצם נוכחותו בבית הלבן תפתור משברים או תמנע את התפרצותם. זה מה שהוא חוזר ואומר גם על המלחמה באוקראינה.

ישראלים יתעניינו לדעת, כי לפחות מדינה אחת, מינסוטה, הלכה השבוע בעקבות מישיגן, ורשמה הצבעת מחאה ניכרת נגד הנשיא ביידן בגלל תמיכתו בישראל. מינסוטה נמצאת בקצה הצפוני העליון של המערב התיכון האמריקאי, על גבול קנדה. ההרכב הדמוגרפי שלה עבר שינויים ניכרים בדור האחרון, בעיקר בגלל הגירה של פליטי מלחמות האזרחים בסומליה. חמישית מן המצביעים במקדימות הדמוקרטיות במינסוטה תמכו בצירים "בלתי תלויים" לוועידת המפלגה, אפילו יותר משיעורם במישיגן (13%). ניסיונות דומים נעשו השבוע במידה פחותה של הצלחה (9% ומטה) במספר מדינות נוספות.

לדחוף את ההיסטוריה

בקליפורניה, המדינה הגדולה ביותר של ארה"ב, מעוז רב שנים של המפלגה הדמוקרטית (ביידן ניצח שם ב־2020 בהפרש של כמעט 30%), סקרי היציאה מראים כי 55% מן המצביעים רואים בעין רעה את טיפולו של הנשיא בכלכלה. שני שלישים מן המצביעים המסוּוגים "עצמאים", זאת אומרת אינם רשומים באף אחת מהמפלגות, מעניקים ציון שלילי לכלל נשיאותו.

רוב הסקרים האחרונים כללו בשורות רעות לביידן. זה של ה'ניו יורק טיימס', ביום שבת, הראה כי טראמפ נהנה בפעם הראשונה מיתרון החורג מטעות הדגימה. הפופולריות האישית של הנשיא צנחה מתחת ל־40%, רמה קריטית בשביל נשיאים המנסים לחזור ולהיבחר.

ביום ה' בתשע בערב, הנשיא יישא את נאומו השנתי על "מצב הברית" (זה המתורגם בטעות לעברית "מצב האומה". שום אומה). זה נשיא החוזר ונכשל במבחנים של רטוריקה לא מפני שהוא זקן וסנילי, אלא מפני שמעולם לא היטיב לדבר בפומבי. מסע הבחירות שלו זקוק עד ייאוש לאיתחול.

הבית הלבן נהנה מאז ומעולם משירותיהם של כותבי נאומים מובחרים. הם שמים בפי נשיאיהם את המשפטים המצוטטים ביותר של מאה השנים האחרונות, מאז שהתחילו להינשא נאומים כאלה. השבוע ניתנת להם ההזדמנות אולי לא בדיוק לשנות את מהלך ההיסטוריה, אבל לדחוף אותה קצת.

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.