היא רכשה בית ב-4.5 מיליון שקל ואז נדרשה לשלם לשני מתווכים. מה קבע ביהמ"ש?

פרטי המקרה: אדם שהלך לעולמו בשנת 2022 הותיר צוואה שערך בפני עדים ב-1997, במסגרתה העניק לאשתו השנייה את כל עיזבונו, אך אם היא הייתה הולכת לעולמה לפניו, הבת המשותפת הייתה הופכת ליורשת החוקית של כל רכושו. המנוח היה אב לשני ילדים מנישואיו הראשונים ולבת מנישואיו השניים.

ילדיו מהנישואים הקודמים התנגדו לצוואה; הם טענו כי היא זויפה, כי המנוח חתם עליה בכפייה, וכי היא לא משקפת את רצונו. השניים הגישו בקשה לקיים מסמך שנשא תאריך מ־2016 בכתב־ידו וחתימתו של המנוח, שלטענתם מהווה צוואה בכתב־יד. במסמך שכותרתו "הצהרה" נכתב: "אני הח"מ ת.ז... אמור לשנות את הצוואה בדבר הרכוש המשותף גם לטובת שני הילדים שלי". האלמנה התנגדה וטענה כי לכל היותר מדובר בהצהרת כוונות.

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המסמך אינו מהווה צוואה, מאחר שלא ניתן להבין ממנו למי ומה ציווה המנוח. "מעבר לכך, לא ניתן להתעלם מהמילה 'אמור', בה עשה המנוח שימוש באותו מסמך, מילה המתארת דבר מה שייעשה בעתיד", נכתב.

שני הילדים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שנדחה. השופטים עינת רביד, נפתלי שילה וגלעד הס קבעו כי המסמך לא יכול להיחשב כצוואה, מאחר שהוא לא כולל הוראות החוק למי לצוות או מה לצוות.

נקבע כי "המסמך אינו בגדר צוואה, ומדובר בהצהרת כוונות עתידית ומעורפלת בלבד. בית המשפט לא יכול ליצוק תכנים חיצוניים למסמך ולהפוך אותו לצוואה", וכי "אם כוונת המנוח הייתה לשנות כבר במסמך זה את צוואתו, הוא היה קובע במסמך מי יורשיו".

עוד נקבע כי שני הילדים מנסים "לאחוז את החבל משני קצותיו": מחד הם טוענים כי הצוואה הישנה אינה משקפת את רצונו של המנוח, ומאידך הם טוענים כי המנוח ביקש להוסיף על אותה צוואה.

הערעור נדחה, ועל הילדים הוטל לשלם 40 אלף שקל הוצאות משפט.

עו"ד אבי גפן, שייצג את שני הילדים, מסר כי בכוונתו להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. עורכי הדין בעז וברק קראוס ייצגו את האישה.

משמעות הפסיקה: כדי לקבוע שמסמך הוא צוואה, יש לכלול בו את היורשים ומה ירשו. 

מספר תיק: 26843-07-23

פרטי המקרה: מתווך הציג לאישה בית צמוד קרקע ברמת אפעל, מבלי שנכנסו לתוכו. האישה והוריה הפנו אליו שאלות, והוא סיפק מידע על הבית, אך היא לא רצתה בו, מאחר שהוא ממוקם על כביש ראשי, לדבריה.

לימים רכשה האישה את הבית ב־4.5 מיליון שקל באמצעות מתווכת אחרת, שהציגה לה אותו מבפנים וסייעה בעריכת ההסכם. הקונה שילמה למתווכת דמי תיווך בגובה 2% ממחיר הדירה (105 אלף שקל), למרות שלא נחתם הסכם. הקונה התייעצה עם עורך דין, שהניח את דעתה כי המתווכת היא "הגורם היעיל" בעסקה. 

לאחר הרכישה, המתווך הראשון שהציג לאישה את הנכס, הגיש תביעה על כ־117 אלף שקל לבית משפט השלום בתל אביב, בטענה כי מגיעים לו דמי תיווך על חלקו בעסקה.

השופט גיא הימן קיבל את התביעה באופן חלקי, כשקבע כי ייתכן יותר מ"גורם יעיל" אחד בעסקה אם כל הגורמים פעלו בתום־לב, וכי הזכאות לדמי תיווך היא כמידת תרומתו של המתווך לעסקה. עוד נקבע כי פגישה פיזית בין הקונה למוכר אינה חובה כדי להיות "גורם יעיל" בעסקה; גם הצגתו של בית מבחוץ יכולה להיות, וכך היה במקרה הנוכחי.

בית המשפט קבע כי ייתכנו מספר "גורמים יעילים" שלכל אחד מהם תרומה לקישור בין המוכר לקונה. המתווך ייהנה מדמי תיווך בהתאם לתרומתו לעסקה; הלקוח לא יחויב ביתר אלא בנסיבות מיוחדות.

נקבע כי הקונה התחרטה לגבי הבית, כך שהיא לא התכוונה לעקוף את המתווך. לצד זאת, נקבע כי למתווכת היה חלק בהליך התיווך, והיא לא התכוונה לקחת את העסקה מהמתווך הראשון.

השופט הימן קבע כי חלוקת התרומה לעסקה היא רבע למתווך, ושלושה רבעים למתווכת. נפסק כי המתווך יקבל 30 אלף שקל, שישולמו שליש על־ידי הרוכשת ושני שלישים על־ידי המתווכת הנוספת.

עו"ד שרון חיבה, שייצג את המתווך התובע, מסר: "פסק הדין גוזר מלחמה על עולם התיווך, מאחר שהעדיפו מתווכת שנייה, ללא הסכם כנדרש - לעומת מתווך שהראה את הנכס ראשון, ויש לו הסכם חתום. ככל הנראה יוגש ערעור".

עו"ד שלומי הס, שייצג את הקונה, מסר: "הצדדים התנהגו בתום־לב, ולא נעשה ניסיון לעקוף את המתווך הראשון. לכן נקבעה השתתפות מזערית נוספת לקונה של כ־8% מדמי התיווך שדרש המתווך".

עו"ד אילן שטאובר ייצג את המתווכת.

משמעות הפסיקה: בעסקת תיווך יכולים להיות מספר "גורמים יעילים" הזכאים בדמי תיווך, ובלבד שפעלו בתום־לב. 

מספר תיק: 48639-05-21

פרטי המקרה: חברת איכות הסביבה הציבורית ורידיס ביקשה מבית המשפט המחוזי בתל אביב לעכב דיון בתביעה ייצוגית שהוגשה נגדה, עד לבירור תוצאות החקירה הפלילית המתקיימת בעניינה. בקשתה נדחתה. היא הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שדחה אותה גם הוא.

בתביעה הייצוגית טען ארנון צור, תושב בקעת הירדן, כי ורידיס ושתי חברות־בת ונושאי משרה בחברה הפרו את ההוראות, בכך שהחברה השליכה כמויות גדולות של פסולת, תוך הימנעות מתשלום היטלי ההטמנה. טענה נוספת התייחסה למפגעי ריח וזיהום אוויר כתוצאה מפעילות החברה באתר משואה וטובלן בבקעת הירדן.

סכום התביעה הועמד על 420 מיליון שקל, בהתבסס על היטלי ההטמנה שחסכה ורידיס כתוצאה מפעולות ההטמנה. בקשת האישור נסמכה על פרסומים בדבר קיומה של חקירה פלילית.

ורידיס טענה כי קיים חשש לשיבוש החקירה הפלילית העוסקת בנושאים זהים, וכי זכויות הנתבעים כחשודים בהליך הפלילי נפגעות, מטעמים של יעילות וחיסכון זמן שיפוטי.

השופט עופר גרוסקופף קבע כי "הכלל המושרש בפסיקתנו הוא כי לא יעוכב הליך אזרחי אך בשל קיומו של הליך פלילי אשר מתנהל בין מסכת עובדתית זהה". נקבע כי לצורך עיכוב ההליך, לא מספיק כי יש קשר הדוק בין הליך פלילי להליך האזרחי, ואין די בקיומה של השפעה אפשרית בין ההליכים.

על־מנת לחרוג מהכלל, יש שלושה שיקולים שיכולים להטות את הכף לעיכוב ההליך: פגיעה משמעותית וקונקרטית בזכויות הצדדים, חשש לשיבוש הליכי משפט ויעילות דיונית.

המשרד להגנת הסביבה והמשטרה שללו חשש לשיבוש הליכי משפט, וגם יתר הטענות נדחו. החברה תישא בהוצאות התובע הייצוגי בגובה 20 אלף שקל.

עורכי הדין צבי אגמון, הלה פלג ונתנאל חיים ממשרד אגמון ייצגו את ורידיס; עו"ד רונן שקלרש ייצג את התובע הייצוגי.

משמעות הפסיקה: ככלל, הליך אזרחי לא יעוכב בעקבות קיומו של הליך פלילי באותו עניין. 

מספר תיק: 8545/23