על פריחת סרטי הדוקו המוזיקליים הישראליים

בועז כהן הוא שדרן רדיו אקו 99, סופר, מרצה לתרבות וזוכה פרס אגודת העיתונאים

1

"הילד שבי", סרט הדוקו על יהודה פוליקר שיצא במאי האחרון ושודר גם ב"יס", שייך לסוג הסרטים שיוצרים חברים-מעריצים, במקרה הזה המפיקה אתי אנטה והבמאי והתסריטאי יניב אמודאי. זה ניכר בטון, בגישה, בבחירת השאלות, בעריכה. גם ספרות הרוקנרול, אגב, כוללת ביוגרפיות שנכתבו על ידי מעריצים, כמו למשל ספרו של מארק ספיץ על דיוויד בואי (הוצאת מודן, 2011), וספרו של ריצ'י יורק "לד זפלין - סיפורה של להקת הרוק הטובה בעולם" (הוצאת רסלינג, 2011). אלו לא בהכרח יצירות רעות, אבל הן מותירות תחושה שבסרט או בספר, עם כל יופיים, חסרים רכיבים מהותיים, דוגמת נקודות הכאב, רגעי העצב, תקופות המשברים. החולשות האנושיות שיש לנו, האנשים הקטנים, שיש גם לכוכבים שאנו מעריצים.

● 5 הערות|הסדרה הזו היא האירוע הטלוויזיוני של השנה
● 5 הערות|חידת חייו של האיש שהביא את הפלנטה האחרת לספרות העברית 

2

לא כולם, אבל רבים מסרטי הדוקו העוסקים במוזיקאים ישראליים מרוסנים וזהירים עד מאוד ביחס למושאיהם. "שיר כאב", סרט הדוקו על מאיר אריאל שביים אליאב לילטלי ב-2020, ביקש לפצח את דמותו של הזמר, אלא שהוא חמק מכל עיסוק בתאוותיו. המיניות העזה, הנוכחת מאוד ביצירתו, נעדרת גם היא מהסרט. כך גם לגבי הסדרה "שיר אהבה", ביוגרפיה מוסיקלית של אריק איינשטיין מ-2017, שיוצריה, אבידע לבני, אסף אמיר ויואב קוטנר, התעלמו לחלוטין מחיבתו של איינשטיין לסמים, ומהעובדה שבתחילת שנות השבעים עמד למשפט בגין החזקת סמים; וכן הסדרה של ענת גורן על שלום חנוך מ-2022, שנמנעה מלשאול את המוזיקאי שאלות הנוגעות לחלקים הפחות מחמיאים בחייו ובקריירה שלו.

3

יוצאי דופן הם "רוקפור: מכונת הזמן" (2020), הסרט העוצמתי שיצר גד אייזן על להקת רוקפור, ו"שלמה בר - מחזמר דוקומנטרי" (2021), על סולן ומנהיג להקת "הברירה הטבעית" שביים בהרבה רגש גלעד ענבר. בשני הסרטים האלה יש רגעים אותנטיים מצמיתים של אמנים ברגעי החולשה והתפרצויות הזעם שלהם, מכים על חטא, מנתחים את ההחמצות הגדולות של חייהם. הבמאים לא חסים על מושאי הסרט שלהם, אבל זה לא גורם לנו לאהוב אותם פחות. הקריסה הנפשית של אלי לולאי, סולן להקת רוקפור, אל מול המצלמות מעוררת בנו רצון לחבק אותו. הוידוי של שלמה בר בנוגע לאבהותו המוחמצת, האגואיזם ויחסי האנוש שלו מעורר בנו חמלה.

4

גם "אם זה נגמר", אחד הסרטים הדוקומנטריים המדוברים של 2023, שזכה בפרס דוקאביב ובפרס אופיר, לא עושה הנחות לגיבורה שלו, המוזיקאית ענבל פרלמוטר, סולנית להקת "המכשפות", שמתה בתאונת דרכים ב-1997. הבמאיות שרון לוזון ואביגיל שפרבר צוללות למעמקי הטרגדיה האישית של פרלמוטר, מבלי להחסיר, לייפות או לעגל אף פרט.

לצד זאת, יש בסרט רגעים נוסטלגיים ופיוטיים, בעיקר אלו העוסקים בתקופה שפרלמוטר חיה בלונדון; יש את קורין אלאל שהיתה שותפה ליצירתה ובת זוגה, המנסחת עמדה ברורה בנוגע לשימוש שלה בסמים; יש את רם אוריון, המאיר בצורה מקורית את דמותה ("הייתה לה יד ימין של רוצחת", מסביר אוריון את סגנון הפריטה של פרלמוטר); ויש גם סוד שנרמז בנוגע לאביה, שאותו כה אהבה, שמת צעיר.

5

ראיתי שלוש פעמים את "ימי הפיק" שיצרו שי להב ורון עומר. היה לי חשוב לבחון ביושר את המחמאות המפוארות וגם את הביקורות הקשות שספג הסרט מאז צאתו בקיץ.
הסרט הוא אחד מאותם מקרים שבהם כולם צודקים: גם אוהביו של פיק, החשים שהיוצרים שמו דגש גדול מדי על צדדיו הפחות נעימים של המוזיקאי, וגם היוצרים, שלשיטתם הביאו סיפור מורכב יותר מהמקובל בז'אנר סרטי הדוקו המוזיקליים הישראליים, הנוטים באופן מוגזם אל החנפני והמתבטל, תוך שהם מוותרים על העומק והמורכבות של הדמות.

6

אם יש משהו שחסר ב"ימי פיק" אלו הסברים מעמיקים. מוזיקולוג כמו יוסי מר חיים, מלחין כמו עודד זהבי או מוזיקאי כמו שלומי קינן היו יכולים להסביר את הקשר שבין "אין מדינה לאהבה" של פיק לשופן. לנתח כיצד ההתפתחות ההרמונית של "שיר הפרחה" שאולה מבטהובן. להדגים אילו פתיחות מ"מרי לו" מושפעות מהמלחינים הרוסים של תחילת המאה ה-20.

בסרט היתה חסרה אושייה מוזיקלית דוגמת מנחם גרנית או משה מורד מרשת ג' שיאמר, בניגוד ליואב קוטנר ששימש בסרט של שי להב ורון עומר כקטגור של פיק, שהוא כן אהב את המוזיקאי. שיסביר מדוע זכינו במלחין ענק, שידע לנגן על שישה כלים, ושאהב פופ, מוזיקה קלאסית ושירה עברית גם יחד. שהרי פיק הלחין שירי משוררים כמו אף אחד אחר לפניו ואחריו. "על חטא" של יונתן רטוש, "שושנת פלאים" של שאול טשרניחובסקי, "ערב סתיו יפה" של נתן אלתרמן, "לא אני הוא האיש" של אלכסנדר פן, "נאסף תשרי" ו"שוב נתחיל מחדש" של נתן יונתן ו"צער אינו משאיר סימן" של נתן זך - הם המילים, הצלילים, המסד והטפחות בקיר הזהב של הזמר העברי.