מתווך תבע בני זוג שקנו בית ואז העסקה בוטלה. מה קבע בית המשפט?

בני זוג התחתנו ב-2016 כשלכל אחד דירה בבעלותו, לבעל במרכז ולאישה בדרום. תחילה הם התגוררו בדירה במרכז ולאחר מכן בדירה אחרת בשכירות. במסגרת הליך הגירושים טענה האישה כי היא זכאית למחצית הדירה של הבעל, ואף הצליחה לקבל צו עיקול במעמד צד אחד.

הרשמת הבכירה ריבי לב־אוחיון מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים ביטלה בשבוע שעבר את צו העיקול הזמני וקבעה כי דירת הבעל היא נכס חיצוני שאינו בר־איזון, ואם האישה מבקשת זכויות בו, עליה להוכיח כוונת שיתוף, וכזו לא הוכחה.

נקבע כי כדי לטעון לשיתוף בנכס, יש להוכיח נסיבות עובדתיות המכונות "דבר מה נוסף". במסגרת זו נבחנים שיקולים כמו מתי נקנה הנכס ביחס לנישואים ומה היה מקור המימון, מי השקיע בנכס והשתתף בשיפוץ משמעותי וכן משך מגורי הצדדים בנכס.

עוד נקבע כי משך זמן הנישואים, כ-6 שנים, לא מצדיק שיתוף בדירה. יש להוסיף שלצדדים ילד משותף, יחסיהם לא היו טובים רוב הזמן, והאישה והילד סבלו על־פי טענתה מאלימות.

שיקול נוסף היה חוסר תום־הלב של האישה, שלא ציינה בבקשה לצו עיקול כי בבעלותה דירה שרכשה לפני הנישואים.

הבעל רכש את הדירה 8 חודשים לפני שנישאו והשקיע בה חצי מיליון שקל ומשכנתה של 690 אלף שקל שנפרעה לפני ואחרי הנישואים. הצדדים התגוררו בנכס למשך שנתיים. נקבע כי לכל היותר קיימת לאישה זכות לתבוע חלק מדמי המשכנתה ששילמה.

עורכי הדין שמואל הקר ויהודה רוזנגרטן ממשרד י.וינרוט, המייצגים את האישה, מסרו בתגובה: "אנו סבורים כי החלטת הרשמת מיישמת באופן שגוי את ההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון לעניין הוכחת שיתוף בנכס חיצוני, ושוקלים הגשת בקשת רשות ערעור בנושא".

עורכי הדין רונית א' זיסמן, רותם כהן וארתור שני ממשרד ארתור שני, המייצגים את הבעל, מסרו: "בית המשפט העביר מסר חשוב, ששיתוף בין בני זוג מבוסס על העיקרון על־פיו נהגו המוסקטרים - 'אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד'. כלומר, טענה של צד, לפיה רכוש נפרד של האיש הוא רכושה בשל שיתוף, אולם רכושה הנפרד הוא רק שלה, היא טענה שמהווה חוסר תום־לב מובהק, שמלכתחילה לא הצדיקה עיקול. בית המשפט עשה צדק עם האיש ותיקן את הטעות".

משמעות הפסיקה: נכס מלפני הנישואים הוא נכס חיצוני שלא יחולק בין הצדדים, אלא אם הוכחה כוונת שיתוף במסגרת החיים המשותפים. בחינה זו נעשית גם בשלב הבקשה לעיקול ברמה של ראיות לכאורה. 

מספר תיק: 47839-07-23

בני זוג הסתייעו במתווך לרכישת דירה. הם חתמו על הסכם לרכישת בית צמוד קרקע בן 5 חדרים על מגרש של כחצי דונם בנס ציונה במחיר של 3.1 מיליון שקל. כשנה לאחר החתימה, כשבני הזוג כבר גרים בנכס, ונרשמה הערת אזהרה לטובתם, עלתה העסקה על שרטון.

בני הזוג טענו כי העסקה נכשלה בשל הטעיית המוכרים, ולכן אין הצדקה לתשלום למתווך, שהיה האחראי לעדכנם בפרטים אלה. הם טענו כי המתווך התנהל מולם בחוסר תום־לב, הציג מצג שווא והתערב באופן קיצוני במשא־ומתן תוך נקיטת עמדה לטובת המוכרים.

השופט ישראל פת מבית משפט השלום ברחובות קבע בחודש שעבר כי המתווך הוא הגורם היעיל שהביא להתקשרות בין הצדדים בהסכם מחייב, וכי גם הסכם מכר הכרוך בתנאי מזכה את המתווך בדמי תיווך. "אין מקום להמתין משך שנים על־מנת לראות האם חל פגם בעסקה ורק אז לבחון אם המתווך זכאי לשכרו".

המתווך מחויב לנהוג בנאמנות, הגינות ותום־לב ולמסור כל מידע מהותי לנכס. המתווך חי מפי המוכר, ותפקידו לתווך בין הצדדים ולספק לרוכש את המידע שברשותו. נקבע כי המתווך פעל כמצופה, וכי בני הזוג הם אלה שלא התנהלו בתום־לב כשלא התכוונו לשלם לו מהרגע הראשון. הם הבטיחו להסדיר את העניין בחתימה על הסכם המכר, אך משכו את העניין. "היעדר תשלום דמי התיווך במועד כריתת ההסכם, תוך ציפייה שזה ימתין עד להשלמת התשלום האחרון והעברת הזכויות בנכס, איננה התנהלות תמת־לב", קבע השופט.

התביעה התקבלה במלואה, לאחר שנקבע כי טענת הרוכשים חיצונית להסכם התיווך, והם לא הוכיחו את טענתם שהמתווך נמנע מלמסור להם מידע.

בני הזוג חויבו לשלם 2% מהיקף העסקה, 72 אלף שקל כולל מע"מ. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה ממועד ההסכם בספטמבר 2019. בנוסף הוטל על בני הזוג לשלם 16 אלף שקל, הכוללים 4,000 שקל עוגמת־נפש, 10,000 שקל שכר־טרחה ו-2,000 שקל הוצאות המתווך, שהתייצב לארבעה דיונים.

את המתווך יצג עו"ד מיכה אהרוני, ואת בני הזוג ייצג עו"ד גלעד משאט.

משמעות הפסיקה: יש לשלם דמי תיווך גם אם העסקה לא יצאה לפועל, אך הושלמה חתימה על הסכם המכר. זאת כל עוד המתווך הוא הגורם היעיל בעסקה, בעל רישיון תיווך, ויש הסכם בכתב עם כל הפרטים הנדרשים.

מספר תיק: 42940-12-19

עסק לשירותי מטבע (צ'יינג') בשם "אקסיו מעטפת הון" תבע את יונתן קסטנבאום על תשעה צ'קים בהיקף של כמיליון שקל, שנטען שנתן להם ערבות באופן אישי, אך לא כובדו. הצ'קים יצאו מהחברה שניהל לטובת חברה אחרת והגיעו לעסק לניכיון.

בתביעה נטען כי קסטנבאום אישר לנציגת העסק בשיחת טלפון שהוא ערב אישית לפירעון, ולכן תמורת הצ'קים שולמה בניכוי עמלת ניכיון. למרות זאת הצ'קים לא כובדו וחזרו בשל "אין כיסוי מספיק" ו"הוראת ביטול". קסטנבאום הכחיש וטען כי אינו מכיר את הצ'יינג, וכי השיחה הייתה חטופה ונמשכה פחות מדקה.

השופטת ניצה מימון־שעשוע מבית משפט השלום בפתח תקווה קבעה בשבוע שעבר כי ניתנה ערבות אישית מפורשת של קסטנבאום, עליה הסתמכה החברה כשנתנה את תמורת הצ'קים. ההחלטה התבססה על הקלטת עובדת החברה והתמלול, לצד עדותה לפיה היא מבצעת שיחות כשגרה לפני מתן תמורה לצ'קים, כשבוצעו מספר שיחות עם קסטנבאום. בשיחות נמסרו פרטי הצ'קים במלואם, והוא אישר את קבלת התמורה לצ'קים ואת הערבות האישית. השופטת התרשמה כי הנתבע הוא איש עסקים מנוסה, שניהל מספר חברות בתחום הבנייה והתמ"א, ושהבין היטב מה פירוש עסקת ניכיון ומהי הערבות האישית שנתן.

למרות דרישת סעיף 57 לפקודת השטרות שערבות לשטר תיעשה בכתב, נקבע כי ההקלטה עונה על הדרישה. "פקודת השטרות בת 75 שנה, כשדרכי תיעוד מודרניות כמו צילום, הקלטה וכו' לא היו בשימוש", ציינה השופטת, והוסיפה כי היום יש דרכי תיעוד מהימנות יותר מאשר שרבוט עט על נייר. לכן היא קבעה כי כאשר מוכחת מודעות לכל פרטי העסקה בדרך חד־משמעית ובאופן ברור כמו במקרה זה - די בכך כדי לתת תוקף משפטי לערבות לשטר, גם בהיעדר מסמך נייר חתום.

התביעה התקבלה לגבי 630 אלף שקל, מאחר שנקבע כי יתר הכסף שולם על־ידי מי שהצ'ק היה לפקודתו. בנוסף חויב קסטנבאום לשלם 30 אלף שקל הוצאות משפט.

את החברה יצג עו"ד ישראל בודה, ואת קסטנבאום יצג עו"ד שמואל דוד קספר.

משמעות הפסיקה: בית המשפט מכיר גם בערבות אישית שניתנה בעל־פה והוקלטה, ובכך למעשה מוותר על הדרישה מפקודת השטרות המחייבת מסמך נייר חתום כדי לתת תוקף משפטי לערבות לשטר.

מספר תיק: 20887-12-2