תקציב המדינה אושר, אבל גפני שבר את המילה של האוצר מול המשקיעים

יו"ר הוועדה, ח"כ משה גפני (יהדות התורה), חתך את חבילת ההתאמות הפיסקאליות בשליש כשסירב להעלות מתוכה לאישור נתח בשווי 6.6 מיליארד שקל. בין הצעדים שנותרו בחוץ: הגדלת הכנסות המדינה עד סוף שנת 2027 ב־1.8 מיליארד שקל מהטלת מס פחמן, ב-1.7 מיליארד שקל מהעלאת אגרות רכב וב-1.5 מיליארד שקל ממס רכישה על דירות.

באוצר בטוחים שגפני עשה זאת כנקמה על כך שטרם אושרה העברת 590 מיליון שקל בכספים קואליציוניים להעלאות שכר ברשתות החינוך הפרטיות של המפלגות החרדיות. גפני עצמו לא התאמץ להסתיר את אכזבתו כשהציג את התקציב במליאה מול הח"כים ואמר: "אני נגד התקציב, אבל אצביע בעד".

באוצר זועמים על כך שגפני שבר להם את המילה מול המשקיעים הזרים וסוכנויות דירוג האשראי. בישראל שיווקו את תוכנית ההתכנסות כמהלך שיציג את הצד האחראי, המחושב והאמיץ פוליטית של ממשלת ישראל. גפני חורר את הסיפור הזה, רגע לפני שפיץ' צפויה להכריע אם תצטרף למודי'ס ותוריד את הדירוג של המדינה.

אורן דורי

בתגובתו ציין צה"ל כי "חמאס השתמש במבנה ובסביבתו לפעילות צבאית נגד כוחותינו, אך תהליך הקרסת המבנה נעשה ללא האישורים הנדרשים". על פניו, מבחינת צה"ל, הבעיה איננה במטרה שהופצצה, אלא בפרוצדורה. ישאל השואל, על מה ולמה? אם נכון להפציץ, האישור הוא הסיפור? בעיניים צה"ליות, התשובה ברורה. וכדי להבין צריך לראות איך כמעט שני עשורים עובד הצבא.

 ברק חירם. הבעיה היא בפרוצדורה / צילום: ויקיפדיה

בתהליך מתגלגל עם הרבה נקודות ציון, כמו מלחמת לבנון השנייה, דוח גולדסטון ואירועי המרמרה, הפך הצבא לגוף שלא זז כמעט בלי ייעוץ משפטי. זה לא בג"ץ ולא בצלם, מדברים פה על צה"ל שמחזיק יועצים משפטיים לכל פיקוד. זה לא אומר שהייעוץ מגביל את הצבא במשהו. תראו את מספרי ההרוגים בעזה ואת היעדים שאושרו הפעם לתקיפה, חלקם, לפי משפטנים, לא אושרו בעבר. זה אומר שיש בצה"ל הנחת מוצא פשוטה: בלי כללים, במקום כמו ישראל, לצבא אין לגיטימציה לפעולה. אצל חירם דובר באישור של האלוף ולא של היועמ"ש, אבל העיקרון אותו עיקרון.

בראיון לגלובס סיפרה הפרקליטה הצבאית הראשית יפעת תומר ירושלמי שב-7 באוקטובר, כבר ב-7 בבוקר היא הייתה בבור, ותוך שעות ספורות נפרשו משפטנים בכל מוקד רלוונטי ללחימה. מה עדיין לא קרה בשעות האלה, כמה אנשים המתינו לכוחות שלא באו ושילמו בחייהם, כולנו יודעים. העיקר שהיו עורכי דין בהיכון.

נטע סרוסי

רב ראשי במדינת ישראל מרוויח שכר של כ-55 אלף שקלים ברוטו לחודש - יותר מחבר כנסת. מי שנושא בתפקיד ציבורי, ועוד כזה המייצג את כלל האזרחים, אינו יכול לקרוא לאי ציות. זה אמור להיות ברור. איכשהו, זה לא.

בכל מדינה מתוקנת ההתבטאות היתה גוררת שימוע מיידי, שבעקבותיו היו משלחים את הרב הראשי אחר כבוד לביתו. בישראל נשמע רק קול ענות חלושה מספסלי הקואליציה לאחר הדברים המבישים של הראשון לציון. גם מהאופוזיציה לא עלו זעקות בושה.
נראה שפיתחנו אפאתיות כלפי האנשים שבידיהם אנו מפקידים את השררה. הם אמורים להיות ממלכתיים, הגונים, להציב את טובת כלל הציבור לנגד עיניהם. לא להראות העדפה כלפי מגזר כלשהו, במיוחד לא המגזר שלהם. אך כשאנשי ציבור מתגלים בקלקלתם, אנחנו פשוט מעלימים עין ועוברים כמה שיותר מהר לסדר היום.

בבריטניה, ממנה שאבנו את השיטה המשפטית שלנו, פוטרה שרה על ביקורת נגד הממשלה. ראש ממשלה לשעבר היה חייב להחזיר את המפתחות לאחר מסיבת קורונה מביכה, שכן הוא בגד באמון הציבור. בישראל לא גורמים לאף אחד לקחת אחריות. זה לא חדש, אבל קשה להיווכח בכל פעם עד כמה התרגלנו לבינוניות.

אהרון כץ