החידה הגדולה של נאום צ'אק שומר: האם תם עידן התמיכה הדו־מפלגתית בישראל

למפלגות אמריקאיות אין מנהיג, בוודאי לא במובן המקובל על מפלגות במשטרים פרלמנטריים. אפילו כאשר נשיא ממפלגתם נמצא בבית הלבן, מחוקקים אמריקאים אינם סרים למרותו, אף כי הם בהחלט נוטים לעמוד לצידו.

● כל מי שיתקרב לגבול ייעצר: כך תיראה השליטה הביטחונית בעזה
● בעוד 40 יום זה קורה: האירוע שכל תעשיית הקריפטו מחכה לו

בקונגרס של ארה"ב אמנם יש 'מצליף', הסופר את הקולות של צירי מפלגתו או של הסנאטורים שלה, אבל השוט שבידיו אינו מכונן משמעת סיעתית. סיבה אחת היא שבמשטר פרלמנטרי מפלגת שלטון חדלה לשלוט אם היא מאבדת את הרוב שלה בבית המחוקקים. בארה"ב, נשיא יכול לסמוך על רוב בשני בתי הקונגרס רק לעתים לא־מזומנות, ובדרך כלל רק לזמן קצר. לא פעם, מפלגתו נמצאת במיעוט בשני הבתים.

ממילא, דעתו של מנהיג סיעה בקונגרס אינה מחייבת אף אחד מחברי סיעתו. לפעמים, קולו קורא במדבר, אם כי הדעת נותנת שמעמדו מבטיח לו הקשבה רצינית. את צ'אק שומר, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, אפשר לתאר כדמוקרט השני בחשיבותו במדרג, מיד לאחר הנשיא.

מאז שהדמוקרטים איבדו את הרוב שלהם בבית הנבחרים, בתחילת השנה שעברה, שומר הוא השותף הפרלמנטרי העיקרי של ג'ו ביידן. הוא כמובן לא היה אלמוני בישראל עוד לפני נאומו במליאת הסנאט ביום ה' שעבר, אבל עכשיו הוא ידוע היטב. ביקורתו על מדיניות ישראל, הזהרתו התקיפה מפני תוצאותיה, וקריאתו להחלפת בנימין נתניהו הדהימו כמעט את כל שומעיו. במשך עשרות שנים הוא חזר והציג את עצמו באוזני קהל יהודי כ"שומר ישראל". שם משפחתו הוא הגרסה הגרמנית־יידית של 'שומר'. מאז הנאום, הרבה מאוד רותחין נוצקו על ראשו. אנשי ימין יהודים מתארים את נאומו כ"מעשה בגידה".

נוסחת קסם פוליטית

ישראל נהנתה לפחות ב־40 השנה האחרונות מתמיכה שהאמריקאים קוראים "דו־מפלגתית". הצירוף הזה הוא נוסחת קסם פוליטית, המאצילה לגיטימיות מיוחדת, ומסורת ערגה מיוחדת אצל נשיאים. לא הרי חוק העובר רק בקולות מפלגתו של הנשיא (אם יש לה רוב) כהרי חוק המקבל תמיכה משני עברי המתרס.

הקיטוב הפוליטי באמריקה התחדד מאוד מאז שנות ה־70 של המאה שעברה, והתמעט והלך מספר הנושאים שהיה אפשר לשייך לקטגוריה הדו־מפלגתית. ישראל הייתה אחת מהן. הפעם האחרונה שבה ישראל נקלעה למרכזה של מחלוקת מפלגתית הייתה ב־1981, השנה שבה צ'אק שומר הגיע לוושינגטון כציר ירוק לבית הנבחרים מטעם מחוז בחירה בעיר ניו יורק.

1981 היא ציון דרך מיוחד במינו, מפני שבה ידידי ישראל נחלו מפלה צורבת בקונגרס (על מכירת מטוסי ביון "אייוואקס" מתקדמים לערב הסעודית, שישראל התנגדה לה בכל התוקף), אבל באותה השנה עצמה, בקשר ישיר עם המפלה הזו, השדולה הפרו־ישראלית התחילה את עלייתה המסחררת למעמד של אחת "השדולות החד־נושאיות" רבות הכוח ביותר בוושינגטון. היא עשתה כן בזכות התפקיד שמילאה בהבסת סנאטורים רפובליקאים שתמכו בעסקה.

פרשת אייוואקס הפיגה כמעט כל חשק בגבעת הקונגרס להתנגש עם השדולה הפרו־ישראלית. שתי המפלגות אימצו את ישראל אל חיקן. זה היה חשוב בשנים הבאות, מפני שממשלים רפובליקאים נטו להיות פחות ידידותיים לישראל. זה של ג'ורג' בוש האב האשים את ישראל (ב־1991) שהיא מסכלת את תהליך השלום. הוא גם שלל ממנה ערובות להלוואות לשיכון עולי ברית המועצות. בהשראת אייפא"ק, ישראל הטילה את יהבה על הקונגרס. היכולת לבחור בין קונגרס לממשל נשזרה מאז במערכת היחסים. נתניהו חזר ובחר בקונגרס (שהיה בו אז רוב רפובליקאי גדול) ב־2015, כשרצה לסכל את ההסכם של ברק אובמה עם איראן.

״חיונית וחשובה״, אבל…

ישראל הצליחה במשך שנים להימנע מהזדהות אידיאולוגית בארה"ב גם כאשר היא עצמה פנתה ימינה. זו הייתה בחירה חכמה, וגם בחירה של חוסר ברירה. יהיו אשר יהיו נטיות הלב של בנימין נתניהו, הרוב הגדול של יהודי ארה"ב נוטים שמאלה. הם התחילו להצביע בהמוניהם לטובת המפלגה הדמוקרטית לפני 90 שנה ויותר. לפי סקר של המכון האלקטורלי היהודי מ־2020, ממוצע של 71% מן היהודים מצביעים מעשה שגרה בעד מועמדים דמוקרטים לנשיאות. 65% מצביעים לטובת מועמדי הדמוקרטים לקונגרס. גם נשיאים רפובליקאים פרו־ישראליים מובהקים, כמו רונלד רייגן וג'ורג' בוש הבן, לא הצליחו לשנות את המשוואה. ישראל בדרך כלל אינה מרכיב מרכזי בשיקולי ההצבעה של היהודים. לא פעם הם גילו נאמנות לדמוקרטים כושלים גם כאשר הם היו הקבוצה האתנית היחידה באמריקה שעשתה כן (1972 ו־1984). השאלה הגדולה היא אם זה עומד להשתנות תחת הרושם של החודשים האחרונים. האם מצביעים יהודיים 'מתונים' או 'ליברלים' (רק שליש של היהודים מזהים את עצמם עם הימין) יפנו נגד המפלגה הדמוקרטית, מפני שהם יפקדו עליה עוון של סובלנות כלפי ביטויים שמשתמעת מהם אנטישמיות? או אולי מספר ניכר של יהודים מסכימים עם ביקורתו של צ'אק שומר, ויתמכו בדמוקרטים דווקא בגלל התנגדותם למדיניות ישראל?

סקר של מרכז המחקר פיו (Pew), כנראה האחרון מסוגו, הראה ב־2020, כי 82% מן היהודים חושבים את ישראל ל"חיונית או חשובה" לתפיסת זהותם; אבל רק 33% מהם סברו ש"ממשלת ישראל עושה מאמצים כנים לטובת השלום". לא תהיה זו העזה גדולה להניח שהמספרים לא השתנו מאז, אלא אולי החמירו. במובן הזה, ייתכן שצ'אק שומר דיבר מגרונם של רוב היהודים, גם אם חלקם עשויים להסתייג מסגנונו, או מן הזמן שבחר לשאת את נאומו.

מה יהא על התרומות?

שאלה חשובה נוספת היא איך כל זה ישפיע על גיוס כספים בין יהודים לטובת מועמדים פוליטיים, לא רק בבחירות לנשיאות כי אם גם בבחירות לקונגרס, שיתקיימו באותו היום בנובמבר. נראה לפחות לפי שעה, שתרומות פרו־ישראליות מוסיפות להצטבר בקצב מרשים. ועד הפעולה הפרו־ישראלי הבולט ביותר, הידוע בשם הנטרלי United Democracy Project (חיים סבן הוא מתורמיו העיקריים) אסף עד כה 45 מיליון דולר למערכת הבחירות הנוכחית, הנמצאת בעיצומה. בכל השנתיים של הבחירות הקודמות הוא אסף 35 מיליון דולר. 

תורמים יהודיים מסייעים למועמדים לקונגרס משתי המפלגות, המתמודדים נגד אנשי השמאל הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית. זה שדה מוקשים, בייחוד בנסיבות הקיימות. אין מקום לחשוד בצ'אק שומר שהוא תומך בשמאל הרדיקלי. אף על פי כן סביר להניח, שנאומו מן השבוע שעבר יקל במידה כלשהי על הרדיקלים. הם יוכלו לטעון שאיבתם לישראל היא ביטוי לגיטימי של אותם הספקות שעורר היהודי הבכיר בוושינגטון.