על נוסטלגיה ו"רטרומאניה": החיפוש אחר ביטחון ונחמה בימים מעורערים

1

בסוף המאה ה-17 רופא שוויצרי בשם יוהנס הופר המציא את המילה "נוסטלגיה". הופר דיבר על תופעה שאותה זיהה אצל חיילים שנשלחו לשדה הקרב, רחוק מהמולדת. המונח הורכב משתי מילים יווניות: נוסטוס (שיבה הביתה) ואלגוס (כאב). הנוסטלגיה, במשמעותה המקורית הייתה "מחלה המתאפיינת בתשוקתו של אדם לחזור למולדתו". מאז השתנה המושג. נוסטלגיה אינה מחלה, אבל היא כן מאפיינת הלך רוח אישי וחברתי.

● סמי מיכאל (2024-1926), סופר מרכזי ומוחמץ כאחד
● על הטלטלות שעבר עולם האמנות ב־2023

2

מדובר בתופעה: כמעט כל הסרטים הישראלים שהוקרנו בתקופה האחרונה מתרחשים בעבר. "גן קופים" של אבי נשר מתאר דרמה שהייתה באמת, על פי מקרה שקרה לסופר ראובן קריץ, ברמת גן של 1989. עלילות "שבע ברכות" ו"ההילולה" - בשנות ה-90 המוקדמות. "בית" המעולה של בני פרדמן חוזר אחורה 20 שנה, ל-2004, בסיפור על זוגיות במבחן האמונה, על אהבה ומאבק וצביעות חברתית ואלימות בשכונה חרדית. "הענקים של אי הפסחא" שביים דובר קוסאשווילי חוזר אל ילדותו באור יהודה ואל שנת 1973. באותה שנה מתרחש גם הסרט "המזח" של ליאור חפץ, סיפור כניעת מוצב המזח במלחמת יום כיפור לצבא המצרי ולצלב האדום, אירוע שהושתק והודחק, בניגוד לסיפורי הניצחון, הגבורה והתהילה של המלחמה ההיא. "המנצחים" של אלירן פלד, סרט שהוא דרמה מוזיקלית, מתרחש שש שנים קודם, במדינת ישראל של 1967, השקועה ושרויה באופוריה שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, ושני זוגות חברים מקיבוץ נצר סרני שהמלחמה והניצחון שינו את חייהם.

אפשר להבין מדוע אנשים נוהים אל המוכר והבטוח והרחוק. גם אם סרט עוסק במשבר או בקושי, עדיף למקם אותו בארץ ישראל ההיא שאיננה עוד, בזמנים שמותר להתגעגע אליהם - אל ימי השפע המדומה שאחרי ששת הימים, אל העצב השקט והתקווה שאחרי מלחמת יום כיפור ואפילו לשנות ה-90 המורכבות (והיפות). הנוסטלגיה מתוקה וכואבת, היא געגוע וגם תחושת אובדן על מה שהיה ולא יהיה.

3

אנחנו בעיצומה של תקופה תרבותית שמבקר המוזיקה האנגלי סיימון ריינולדס כינה "רטרומאניה". מוזיקלית כולם מתאחדים - רוקפור, כרמלה גרוס ואגנר, פוליאנה פרנק. ואלה שלא מתאחדים פשוט חוגגים 30 או 40 שנה או ציון זמן כלשהו לתקליט המופתי ההוא ("פעם בחיים" של עמיר לב מ-1998, "מסגרות" של דני רובס מ-1983, "פלונטר" של רמי פורטיס מ-1978) ולאלבום הנצחי שלא שכחנו ("האישה שאיתי", דויד ברוזה מ-1983). כבר ארבע שנים שכמעט כל דבר חדש, רענן, צעיר ולא מוכר, נדחק הצדה מפני העתיק והוותיק, הקאנוני והידוע.

4

ביטחון. זו מילת המפתח. ביטחון. היעדר סכנה, כשאפשר ללכת ברחובות בלילה בביטחון מלא, או תחושה של ודאות שלא ייפלו טילים, לא תהיה מלחמה, לא יפטרו אותי מהעבודה, הבורסה לא תיפול ואנשים לא יקפצו מהגג. ביטחון במובן של שמירה ואבטחה הדדית ויציבות כלכלית וחברתית. ביטחון כסוג של תחושת הגנה מפני תוקפנות ואיומים קיומיים. כשחברה נמצאת במצב רגיש ושביר, כשנדמה שהאדמה רועדת מתחת לרגליים, העתיד מעונן והאופק המדיני והכלכלי לא ברור, כשהתעסוקה, כמו הטכנולוגיה, משתנה כל הזמן - האדם מאבד כיוון וביטחון. במצב מהסוג שחווה מדינת ישראל מאז 2020, קורונה, מגפת קץ האנושות, איך מנצחים וירוס, סגרים, בידודים, שקרים, פחדים, חיסונים כן או לא, אי יציבות שלטונית, ממשלה נופלת ממשלה קמה ואז השבעה באוקטובר והמפלה הצבאית הקשה והמרה בתולדותינו.

5

במצב כה מעורער אנשים מחפשים נחמה, דבקים בקורות היציבות שעוד מחזיקות את הבית. אנגליה חוותה תקופה כזו אחרי מלחמת העולם השנייה, מ-1945 ועד 1962, שנים של התמודדות חברתית וכלכלית, של ניסיון להתאושש ממלחמה איומה ומפגעיה. אנגליה, אף שלא נכבשה בידי הגרמנים, סבלה קשות בזמן המלחמה מהבליץ של מטוסי הקרב הנאצים על הערים וממותם של אזרחים בעורף, רובם נשים וילדים.
ואז נגמרה תקופת השמרנות והנוסטלגיה, ובאו הביטלס. ואולי גם לנו תבוא איזו נחמה. ואולי לא.