"חתרתי בים בזמן שהבנים שלי בחזית. לא צריך להתבייש במקומות שטוב לנו"

השיחה המתפרסמת כאן מבוססת על ראיון שנתנה ד"ר עדית זכאי-אור לפודקאסט "הצוללת של גלובס". מדי שבוע נפרסם ב-G כתבות מתוך הפודקאסט. אתם מוזמנים להאזין לפרק הזה ולפרקים נוספים בכל אפליקציות הפודקאסטים

ד"ר עדית זכאי־אור, היום נדבר על איך אפשר לחוות שמחה ולשמור על הסתכלות חיובית גם כשהנסיבות סביבנו קשות. בכוונה לא הזכרתי את המילה חוסן, שאותה את לא אוהבת. למה בעצם?
"‫אני חושבת שנעשה בה ‫שימוש מופרז. ‫כשמשתמשים במילה 'חוסן' באופן תכוף ולא תמיד בצורה מדויקת, ‫אז כולם כבר חושבים ‫שהם יודעים על מה מדובר ולא רוצים לשמוע על זה. אם אציע לאנשים שזקוקים ליותר חוסן סדנה בתחום, הם יגידו: די, כבר עשינו".

ובכל זאת, איך את מגדירה חוסן?
"חוסן, Resilience באנגלית, הוא היכולת שלנו להיות כמו כדור גמיש. זאת אומרת, לא זו בלבד שאקפוץ חזרה (bounce back) אל המקום שבו הייתי לפני המשבר, אפילו אקפוץ גבוה יותר".

ואיך הפסיכולוגיה החיובית קשורה לכל זה?
"עכשיו יש לנו פרויקט גדול ‫לצוותי חינוך בדרום הארץ, ‫כולל יישובי העוטף. אנחנו נתקלים בהתנגדויות כלפינו מסוג 'מה עכשיו פסיכולוגיה חיובית? ‫תראו את המציאות שלנו'. ‫אבל כשנכנסים לעומק הדברים, ‫אז מבינים שפסיכולוגיה חיובית זה לא Happy Happy, אלא היא מתייחסת לחיים ‫שמכילים הכול, כולל קושי, צער ואובדן. ‫היא מקנה כלים להתמודדות עם החוויות האלה".

כיום הרבה אנשים מנסים לפצח את היכולת להמשיך בשגרת חיים חיובית, כשמסביב עדיין שורר עצב גדול. המתקפה האיראנית שהתרחשה השבוע בוודאי לא מוסיפה רגיעה.
"אכן, יש פה מורכבת, כי מצד אחד החטופים עוד לא בבית, עדיין יש לחימה בכמה חזיתות וטובי בנינו ‫שבים הביתה פצועים, או שאינם שבים. לצד זאת, החיים חזרו למסלולם. ‫אנחנו לומדים, עובדים ומתפקדים. החיים הם גם וגם, וכבני אדם יש לנו את היכולת לעשות דברים מורכבים. אנשים הם חיות מעניינות, לכן הלכתי ללמוד פסיכולוגיה. הדבר הראשון שצריך להבין הוא שמותר לנו לחמול על עצמנו".

למה הכוונה?
"חמלה עצמית היא קונספט מורכב, כי ברגעים של קושי היא דורשת מאיתנו לא לנזוף בעצמנו על שלא היינו מושלמים. היא דורשת מאיתנו לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, להבין שעשינו כמיטב יכולתנו, להבין שאנחנו חלק ממרקם אנושי רחב ולקחת את מה שכן עשינו כמו שצריך ולהתקדם איתו.

"הצוות המקצועי שלנו במרכז מיטיב פגש הרבה אנשים שבאו לבקש עזרה בתחילת המלחמה ואמרו לנו: אנחנו לא מסוגלים לאכול, לא מסוגלים לישון. אנחנו מרגישים אשמים שלא קרה לנו דבר. 'אשמת הניצול' היא תופעה נפוצה במקרים מהסוג שחווינו. כל הזמן ניסינו לשכנע אותם שצריך לחשוב על זה הפוך - התפקוד הטוב שלנו גם עוזר לאנשים אחרים מסביבנו".

האפקט הוא דו־כיווני. כשאנחנו יחסית חזקים, אפשר לעזור לאחרים. וגם העזרה לאחרים עוזרת להרגיש טוב יותר.
"‫בדיוק. היה פה גל לאומי מטורף של התנדבויות. ‫למה? ‫ראשית כי היה פער עצום לגשר עליו ‫בין מה שהיה צריך לבין מה שניתן מהמדינה. שנית, כי עזרה לאדם אחר היא הדבר הראשון שמביא רווחה נפשית. עשייה חיובית מגבירה את המילה שאני לא אוהבת - חוסן. לכן ‫לא צריך להתבייש במקומות שאנחנו נהנים וטוב לנו בהם. המקומות האלה הם מכפיל צמיחה.

"בסוף רווחה נפשית מגיעה ממקום של הישג, שמחה, יופי ‫וחיבור לטבע. אלה רגעים ‫שאספנו ושמרנו. אם למשל אשוטט עכשיו בקמפוס של רייכמן, ‫ויש עץ אקליפטוס מדהים מולי, הציפורים מצייצות והסטודנטים מחייכים, ‫ואעבור ליד כל אלה ובכלל לא אשים לב שהם שם - לא יקרה כלום לרווחה הנפשית שלי. אם אדע להביט ולהפנים את מה שראיתי, ארוויח הרבה יותר כוחות".

בואי נניח שאנחנו צועדות בקמפוס ורוצות ליהנות מהיום היפה שבחוץ, אבל העצב מקשה עלינו לעשות זאת. יש משהו שאפשר לעשות?
"כבני אדם אנחנו לא יודעים להחזיק שתי מחשבות בו־זמנית. לכן כשיש לנו מחשבה מכבידה שאנחנו רוצים שתיפסק, אפשר באופן אקטיבי להחליף אותה במשהו אחר. זו יכולת שכדאי להתאמן עליה. הורים שיש להם ילדים בחזית, אני בטוחה שעולות אצלם מחשבות קשות מאוד".

זו חוויה שחווית באופן אישי.
"ביג טיים. שניים מבניי שירותו בחזית, אחד בדרום ואחד בצפון".

מה עשית?
"אני יודעת על עצמי שכשמאוד קשה לי, אני תמיד יכולה ללכת לים, לשחות או לחתור על סאפ, וזה יעשה לי טוב, אז ניצלתי את זה. יש גבול לכמה אפשר להיות עול על הסביבה. לא רק זה, באותה התקופה חל יום ההולדת שלי, ואמרתי לבעלי: דווקא עכשיו נחגוג יום הולדת כאילו אין מלחמה בעולם, נזמין לנו לילה במלון, נצא למסעדה ונהנה מהיום הזה בשבילנו. הוא זרם איתי. גם הבנים פרגנו".

זה סיפור מדהים, כי רבים מאתנו חווים רגשות אשם כשאנחנו יוצאים לבלות כיום "כאילו אין מלחמה בעולם". לפעמים, כשאנחנו רואים אחרים עושים זאת, הם נראים לנו מנותקים.
"אפילו מושחתים. השאלה היא מה אנחנו עושים בשאר הזמן. נניח הורים עם ילדים בחזית שבכל זמן אפשרי באים לעזור לאנשים אחרים ולתמוך במשפחות החטופים, בעיניי זה בסדר גמור שיפרגנו לעצמם. אני חושבת שאסור לשכוח את האנשים שלא יכולים ‫ליהנות משום דבר עכשיו, ‫ומנגד צריך לקחת את הכוחות שצברנו ‫במקומות שבהם אנחנו נהנים כדי להושיט יד, לבוא לצעוד ‫עם משפחות החטופים ולבקר את הפצועים במחלקות השיקום. אני חושבת שצריך לעשות גם וגם".

"בלי תקווה לא הייתה מדינה"

אם נחזור רגע לאתנחתה שלקחת לעצמך בים כשהבנים שלך היו בחזית, השתמשת באסטרטגיה של הפסיכולוגיה החיובית והיא "ציור תמונת עתיד".
"אחד הדברים שמבדילים בין אנשים ‫שיש להם יותר חוסן ‫לבין אנשים שפחות ‫הוא היכולת להחזיק תקווה. יש תקווה ‫שהיא ברמה הלאומית, להגיד - יהיה פה יותר טוב, ‫המלחמה תיגמר, אנחנו נבנה, אנחנו נשגשג, נגיע לשם. ויש תקווה שהיא ברמה הפרטית".

איזו תמונה פרטית ציירת לעצמך?
"ציירתי בעיני רוחי את ארוחת החג של אחרי המלחמה. שזה אומר: המלחמה תיגמר, הבנים שלי ישובו הביתה, בריאים ומנצחים, ואני אכין להם ארוחה. תכננתי זאת ברמה של צבע המפיות וברמה של להזמין את התבלינים הרלוונטיים שיהיו בארון, כדי שיהיו מוכנים לרגע הזה.

"המלחמה עוד לא נגמרה, ‫אבל הבנים כבר חזרו מהחזית ‫וישבו לשולחן, ‫אז הארוחה הזאת כבר התקיימה. אבל אני זוכרת שכשעוד דמיינתי אותה, אמרתי לעצמי: למה לצמצם את עצמך? ‫תחשבי על תמונת עתיד שמבטיחה אפילו יותר".

מה היא כללה?
"יש לי שלושה בנים. בת לא הצליחה לי (צוחקת). ‫אז אמרתי לעצמי, מה אני רוצה להשיג ‫בעולם הזה? אני רוצה נכדות! ולכן התמונה המנטלית ‫שבניתי כללה את הבריתה של הבת של אורי ואת הבריתה של הבת של איתמר. עשיתי טעות אסטרטגית וסיפרתי על התמונה הזאת לאורי וחברתו, והם מעט החווירו. אבל הם אמרו: טוב, אנחנו יודעים שהיא לא נורמלית".

וממש האמנת?
"אני עדיין מאמינה. אני גם מאמינה שיהיה פה יותר טוב. ‫אנחנו צריכים מאוד להתאמץ בשביל זה ‫ולעבוד קשה בהרבה חזיתות. ‫אנשים בלי תקווה לא היו ‫בונים את המדינה הזאת. ‫הסבא רבא־רבא שלי (ראובן לרר, שייסד את העיר נס ציונה - ה"ו) לא היה ‫מופיע פה ב־1881 אם הוא לא היה מאמין שאפשר ‫לבנות מדינה ליהודים".

להיות קשובים לעובדים

נעבור לדבר על שוק העבודה. איך נכון למנהלים לקבל חזרה את מאות אלפי המילואימניקים שחזרו לבתיהם ולעבודות שלהם בשבועות האחרונים?
"מה שיכול לשרת מנהלים מול מילואימניקים שחזרו ‫הוא להגיד להם ‫שהכל לגיטימי. יש אנשים שכשהם חוזרים לעבודה ירצו שיעמיסו עליהם כמה שיותר. יש אנשים שירצו שיניחו להם רגע, ש‫ייתנו להם לנשום. חשוב שמנהלים יבינו מה העובדים שלהם צריכים".

אני מניחה שאצל לא מעט מנהלים קיים דיסוננס בין הרצון לתמוך לבין הקושי והתסכול שחוו בהיעדרם של העובדים.
"זו חוויה שהייתה לי כמנהלת. מנהלים צריכים לדעת לנהל גם את עצמם, זאת אומרת לנהל את רגשותיהם - למשל כעס ותסכול על שלא היו להם עובדים, נשארו אותן משימות והכול באחריותם. ואז הם צריכים להגיד לעצמם: זה הקושי, עכשיו איך אפשר בכל זאת לגייס את העובד למשימות? על מה אפשר לוותר ועל מה לא? אני חושבת שכשמראים לעובדים שאכפת מהם, אז הם מגייסים את עצמם יותר מאשר מצב שבו המסר המתקבל הוא 'הייתי צריכה אותך, חזרת. עכשיו לך לעבוד'".

מסר לסיום?
"אפשר לראות באירוע של בלימת המתקפה האיראנית השבוע הפגנת יכולת ועוצמה מרשימות של מדינת ישראל והעם שלנו, וזה משהו להתגאות בו".