מה גם שאת הפסח האחרון חגגנו כל קיבוץ כפר עזה יחד בחדר האוכל. יהב היה אב הסדר ואני אם הסדר. הוא כל כך התרגש. אני ממש זוכרת אותו עושה חזרות בבית לשיר "ומשה היכה בסלע" ואיך לא היה לו אוויר בסוף המשפט כי זה שיר קשה. אני זוכרת את ריח השמפו החגיגי שהיה לו בשיער, אנשים בלבן, ילדים מחופשים בחד גדיא. הערב הזה היה תמצית 95% גן העדן שבגללם אנשים בחרו לחיות בעוטף עזה.

השנה בחרתי להתעלם מקיומו של ערב פסח ביומן בכלל ולחגוג אותו עם הבן אדם היחיד שלפעמים נראה לי שהאסון פסח עליו - הבת שלנו שייה. עכשיו ברור, היא איבדה את אבא שלה. לנצח היא תחפש את דמותו. נשרף גם לה הבית. גם עליה ירו מחבלים והיא הייתה צריכה לשרוד את התופת 27 שעות בלי אוכל ומים ועם הרבה עשן בריאות. כל זה נכון מאוד, אבל לפעמים אני מודה לאלוהים שהיא הייתה רק בת חודש. שהיא לא נושאת את הכאב הבלתי נסבל כמוני. זה אמנם הסיפור שלה אבל היא לא חיה את הכאב. היא פשוט חיה.

לפעמים כשאנשים רואים את שייה מחייכת, הם בוכים. הם תמיד חושבים על זה שהיא לא תכיר את אבא שלה. שהוא לא יראה את החיוך שלה. גם לי לפעמים יורדות דמעות כשאני רואה עד כמה היא נעשית דומה לו מיום ליום. מישהו אפילו אמר לחבר שלי שהיא נראית ילדה קצת עצובה.

ותקשיבו, שייה לא ילדה עצובה. היא בערך הדבר הכי מצחיק שיש. היא ברברנית וחייכנית וחצופה וחיה על מלא. ואמא שלה תזכיר לה גם שמגיע לה לחיות על מלא, כי אבא שלה לא היה מקריב את החיים שלו בשבילנו סתם. הוא עשה הכול כדי שנחיה.

שי-לי עטרי וינר / צילום: עוז שמש | איפור ושיער: שלומית פדידה | סטיילינג: בר פרידמן

והחיוך התלוש הזה שלה מאפס אותי. מרים אותי מהרצפה. כשאני בוכה, היא פשוט נוגעת לי בדמעות, כמו מנסה להבין מה זה הדבר הרטוב שיש לאמא על הלחיים. היא ממש המטען הנייד של כל המשפחה. כשמישהו עצוב הוא פשוט בא, לוקח אותה על הידיים ומתעודד קצת. היא כמו התרד של פופאי. כמו אור קטן בתוך כל החושך.

החיתול שלה מקרקע אותי. הבקבוק שלה מרים אותי. ויש משטח פעילות ויש סדר יום ואת לא יכולה להישאר במיטה. וכמה שתבכי, הבכי שלה יותר חשוב, כי זה התור שלה הפעם. עכשיו היא זו שמתחילה את החיים שלה ונקודת הפתיחה שלה גם ככה מורכבת. הרי לנצח היא תחפש את דמותו. אז המעט שאני יכול לעשות עבורה הוא להיות האמא והאבא הכי טובים שאני יכולה להיות בתוך גוף של בן אדם אחד. ואני גם יודעת שכשהוא רואה אותי הוא גאה בי וזה נותן לי כוחות להמשיך.

אני חושבת שזו תהיה משימת חיי להצליח גם לשהות בכאב ובאובדן של יהב וגם לנסות שלא להשליך אותו על שייה. לעשות הפרדה ברורה בין הכאב שלי לבין הסיפור שלה.

דודה שלי גלי, שאיבדה את אבא שלה שלום, סבא שלי, בגיל שלוש וחצי, נתנה לי עצה שהולכת איתי. היא אמרה לי שבילדות אנשים תמיד ריחמו עליה, בגלל שאין לה אבא. שהיא הייתה צריכה לעבור ממש תהליך כדי להבין שזה שלהם. היא לא ממש זכרה את אבא שלה ובחוויה שלה אמא שלה הייתה עולם ומלואו. אבא שלה היה הסיפור שלה. המקום שממנו היא באה. ההיסטוריה. השורשים. אבל הכאב הזה, שהיה לאנשים שחמלו עליה בעיניים, לקח לה שנים להבין שהוא לא שלה.

הייתי רוצה גם אני להצליח לעשות את זה עם שייה. להפריד בין הכאב לסיפור. לאפשר לה להכיר את אבא שלה, לספר לה מי הוא היה, כמה הוא אהב אותה, ואיזה גיבור הוא היה מרוב אהבה אלינו. אבל בו זמנית להגיד תודה שהיא לא תזכור את הזוועות שמדירות שינה מעיניי, שהיא לא תזכור את העיניים הכל כך יפות שלו ותרגיש את חסרונו בכל עצב ועצב.

עכשיו זה תורה בדרכו של עולם. עכשיו היא זו שמגיע לה לחלום. שמגיע לה לאהוב. שמגיע לה לחיות על מלא. ואני אעשה כמיטב יכולתי כדי שכך יהיה.