הוא הגיע לגיל 55. ואז הקים את החברה החשובה ביותר בעולם

חברות הטכנולוגיה בעלות השווי הגבוה בעולם הוקמו בחדרי מעונות, במוסכים ביתיים ובדיינרים - בידי יזמים צעירים במיוחד. ביל גייטס ייסד את מיקרוסופט כשהיה בן 19, סטיב ג'ובס ייסד את אפל כשהיה בן 21, ג'ף בזוס הקים את אמזון בגיל 30 וכך גם ג'נסן הואנג עם אנבידיה.

● ראיון | כעורך דין הוא הוביל מהפכה בזכויות הלהט"ב. במציאות זה לא עזר לו 
● העברית של ימינו מבטאת כישלון אחד מובהק של אליעזר בן יהודה 
● ראיון | את עקרונות הניהול הוא למד מהכדורגל בשכונה. היום יש לו אלפי עובדים ברחבי העולם 
● ראיון | "אין בינינו שום הסכם": זו השותפות המפתיעה שמאחורי אימפריית התמציות תורפז 

אבל יש חברה אחת שערכה לעולם הוא כנראה הגבוה מכול - טייוואן סמיקונדקטור, הידועה בקיצור TSMC (Taiwan Semiconductor Manufacturing company). יצרנית השבבים מייצרת חלקים חיוניים עבור מחשבים, טלפונים, מכוניות, מערכות בינה מלאכותית ורבים מן המכשירים שהפכו לחלק מחיי היומיום שלנו.

מי שאחראי לה הוא דווקא מוריס צ'אנג, שהקים אותה כשהיה בן 55.

מעולם לא יצר אדם כה מבוגר עסק ששוויו כה גבוה. וזה ממש לא מובן מאליו, שכן הקריירה של צ'אנג בעסקי השבבים הייתה כה ארוכה ומשמעותית, עד שהיה הופך לאגדה בתחומו גם לו היה יוצא לגמלאות בשנת 1985 ומשחק ברידג' עד סוף חייו. במקום זאת הוא המציא את עצמו מחדש - ואז הוא חולל מהפכה בתעשייה שלו.

רעיון מהפכני ששינה תעשייה

אלא שההצלחה שזכה לה לא הייתה למרות גילו. הוא הצליח בזכות גילו. ומתברר שהוא לא היחיד. יזמים מבוגרים יותר הם גם שכיחים יותר וגם פוריים יותר מאשר מייסדים צעירים.

אבל איש אינו מגלם את היתרונות המפתיעים של יזמות אמצע החיים יותר מאשר צ'אנג, שעבד בארה"ב במשך שלושה עשורים לפני שעבר לטייוואן עם אובססיה ייחודית. "רציתי לבנות חברת מוליכים למחצה מעולה", הוא אמר לי. ואכן, החברה שהקים לא דמתה לשום חברת מוליכים למחצה קיימת.

סביר להניח שאתם משתמשים בכל יום במכשיר שיש בו שבב ש־TSMC ייצרה, אך TSMC אינה זו שמתכננת או משווקת את השבבים האלה.

לפני קיומה זה היה נשמע אבסורד. בתקופה ההיא חברות תכננו שבבים שהן ייצרו בעצמן, והרעיון הרדיקלי של צ'אנג היה חברה שרק תייצר את השבבים שחברות אחרות תכננו. משום שאינה מתכננת או מוכרת שבבים משל עצמה, TSMC לא תתחרה בלקוחותיה לעולם. בתמורה הן לא יצטרכו לטרוח ולנהל מפעלי ייצור משלהן, או כפי שהם מכונים, פאבים (fabs) - המתקנים היקרים והמתוחכמים להדהים שבהם חורטים את המעגלים המשולבים על פרוסות סיליקון.

 צ'אנג במפעל של TSMC בארה''ב / צילום: Associated Press, Ross D. Franklin

המודל העסקי החדשני שמאחורי חברת ייצור השבבים שלו שינה את התעשייה והפך את TSMC לחיונית לכלכלה העולמית. היום היא החברה שהאמריקאים מסתמכים עליה יותר מכול, אבל יודעים עליה הכי מעט. גם השם מוריס צ'אנג אינו ממש ידוע, אך הוא צריך להיות. המייסד של TSMC עיצב את עסקי השבבים במהלך 70 השנים האחרונות, ועדיין ממלא תפקיד חשוב כיום. בזכות אריכות ימיו הוא ניצב בצמרת רשימת האנשים שתרמו יותר מכול לפיתוח הטכנולוגיה החיונית ביותר בעולם. "אין כמעט שום אדם שהשפיע יותר ממנו", אומר כריס מילר, מחבר הספר "מלחמת השבבים".

דיברתי עם צ'אנג לאחרונה בשיחת וידאו כדי לגלות מה אפשר ללמוד מהרפתקאותיו כיזם בגיל העמידה, ומדוע אף פעם לא מאוחר מדי לנסות משהו חדש. ככל שהביקוש לשבבים מתגבר ויחסי ארה"ב־סין מתדרדרים, העולם יותר ויותר תלוי ב-TSMC.

צ'אנג, בן 92 כיום, פרש רשמית מתפקידו כיו"ר החברה בשנת 2018. אך פורץ הדרך לבן השיער ישב ליד שולחנו בחליפה ועניבה ולגם מכוס דיאט קולה במהלך שיחה שערכה 90 דקות.

רציתי ללמוד על ההחלטה שלו להקים חברה חדשה בשעה שהיה יכול להפסיק לעבוד לגמרי. גיליתי שגילו היה דווקא אחד הנכסים שלו. רק אדם עם הניסיון והמומחיות שלו היה מסוגל להוציא לפועל את התוכנית שלו עבור TSMC.

 צ'אנג (משמאל) ומנכ''ל אנבידיה ג'נסן הואנג. מכונה יצרנית שבבים, אך למעשה TSMC עושה זאת בשבילה / צילום: Associated Press, Ross D. Franklin

"לא יכולתי לעשות זאת לפני כן", הוא אומר. "אני לא חושב שמישהו היה יכול לעשות זאת לפני כן. כי אני הייתי הראשון".

האיש שהיה שם, מההתחלה

צ'אנג נולד בסין ובילדותו נדד עם משפחתו ממקום למקום ברחבי המדינה שסועת המלחמה. כשנמלט לארה"ב כנער ב-1949 נראתה לו אמריקה כמו גן עדן. מאוחר יותר הפך לאזרח.

הוא חלם להיות סופר או עיתונאי ותכנן ללמוד ספרות אנגלית באוניברסיטת הרווארד. אך לאחר שנת הלימודים הראשונה שלו הוא החליט שהדבר שהוא בעצם רוצה הוא עבודה טובה.

הוא עבר ל-MIT, שם למד הנדסת מכונות, והשלים תואר שני. הוא גם היה נשאר לדוקטורט אלמלא נכשל בבחינת המיון. במקום זאת, הוא קיבל את העבודה הראשונה שלו במוליכים למחצה ועבר לחברת טקסס אינסטרומנטס (TI) בשנת 1958.

צ'אנג הגיע לשם בתזמון מושלם, בשעה שהמציאו את המעגל המשולב, מה שגרם לו להשתייך לדור הראשון של גיקים בתחום. הוא פיתח מוניטין של מנהל עיקש שמסוגל לסחוט מקווי הייצור כל שיפור אפשרי, והקריירה שלו עלתה על המסלול המהיר. שלוש שנים לאחר שעבר לדאלאס, שלחה אותו החברה לאוניברסיטת סטנפורד, לדוקטורט בהנדסת חשמל. הפעם הוא הצטיין בבחינת המיון וחזר בתור ד"ר צ'אנג. בסוף שנות השישים הוא ניהל את חטיבת המעגלים המשולבים של TI. בתוך זמן קצר הוא כבר ניהל את כל קבוצת המוליכים למחצה.

צ'אנג היה מכור לעבודה, הוא עשה שיחות מכירה בירח הדבש שלו, ולא הייתה לו סבלנות למי שלא היה שותף לאמביציה שלו.

 מפעל של TSMC בטייוואן / צילום: Associated Press, Chiang Ying-ying

בהקשר זה הוא מתקשה להבין את הגישה של חלק מהעובדים הצעירים של TSMC בארה"ב בימים אלה, שבהם TSMC משקיעה 40 מיליארד דולר בבניית מפעלים באריזונה, אך הפרויקט סובל מעיכובים בשל מחסור בכוח אדם. "הם מדברים על איזון חיים־עבודה", הוא אומר. "זה מונח שאפילו לא הכרתי כשהייתי בגילם. כשהייתי בגילם, אם לא הייתה עבודה, לא היו חיים".

צ'אנג טיפס בדרגות ההנהלה ב־TI, אך לא קיבל תפקידים מובילים והרגיש כאילו בחברה ממתינים שיעזוב. הוא רצה ש־TI תתמקד במוליכים למחצה, אך החברה רצתה להמשיך למכור מוצרי צריכה: "מחשבים ביתיים וכל הדברים האלה", הוא אומר. "זו הייתה הסחת דעת רצינית והסטה רצינית של משאבי החברה". ב־1983, כשהשלים עם העובדה שלא יקודם, ושהחברה שלו לא תהמר על השוק שלדעתו היה העתיד, הוא פרש.

"זו הייתה האפשרות היחידה"

כמעט מיד לאחר מכן גייסה אותו יצרנית האלקטרוניקה General Instrument כנשיא ומנהל תפעול ראשי. אבל די מהר הוא הבין שעשה טעות עצומה. "לא התאמתי, חוסר התאמה מוחלט", אומר צ'אנג. לאחר שנה הוא עזב.

כשהתקרב לגיל 54 לא היה לו מושג מה הדבר הבא. הוא ידע שהוא רוצה לעבוד שוב והיו לו הצעות מהון סיכון, ואולי אפילו היה מסכים להן. אבל הוא היה יכול להרשות לעצמו לחכות להזדמנות טובה יותר, הוא היה בטוח כלכלית. למעשה, הוא לא לקח את הסיכון הזה בהזדמנות הראשונה.

 מפעל של TSMC בסין / צילום: Reuters, CFOTO

בשנת 1982 קיבל צ'אנג הצעת עבודה מפתה מבכיר טייוואני רב־עוצמה בשם ק.ט לי, שנחשב למי שניצח על הפיתוח הכלכלי של המדינה לאחר המלחמה ולאחראי על צמיחת תעשיית הטכנולוגיה שלה. הוא רצה שצ'אנג יהיה נשיא המכון הטכנולוגי המוביל בטייוואן ויהפוך את המחקר לרווח.

צ'אנג ידע כבר אז שלא יישאר ב־TI עוד זמן רב. אבל אופציות המניות שלו טרם הבשילו, אז הוא דחה את ההזמנה. "עדיין לא הייתי בטוח כלכלית", הוא אומר. "מעולם לא שאפתי לעושר גדול. חיפשתי רק ביטחון כלכלי". עבורו, כמנהל תאגיד באמצע שנות השמונים, הביטחון הפיננסי היה שווה ערך ל־200 אלף דולר בשנה, "אחרי מס כמובן", הוא אומר.

כשלי התקשר שוב, שלוש שנים מאוחר יותר, מצבו של צ'אנג כבר היה שונה. הוא מימש אופציות בכמה מיליוני דולרים וקנה איגרות חוב עירוניות פטורות ממס, שהניבו לו מספיק כדי שירגיש ביטחון כלכלי, בהתאם לרמת החיים שלו. לאחר שהשיג את המטרה הזאת הוא היה מוכן להמשיך למטרה אחרת.

 מפעל של TSMC ביפן / צילום: Reuters, Koichi Nagano

הוא מכנה את המעבר לטייוואן "מפגש עם הגורל", אך האמת היא ששום דבר לגבי TSMC לא היה כתוב מראש. "לא הייתה שום ודאות שטייוואן תיתן לי את ההזדמנות לבנות חברת מוליכים למחצה מצוינת, אבל האפשרות הייתה קיימת, וזו הייתה האפשרות היחידה עבורי. אז נסעתי".

הוא בילה את רוב שנות הקריירה שלו בטקסס, וחשב שיצא לפנסיה בארה"ב אחרי 15 שנים בטייוואן. זה היה לפני 40 שנה כמעט.

"בגיל העמידה מצליחים יותר"

אלא שמוריס צ'אנג הוא לא חריג.

לא מזמן חקר צוות כלכלנים את השאלה אם יזמים מבוגרים מצליחים יותר מצעירים. בבחינה מדוקדקת של רישומי לשכת מפקד האוכלוסין ונתוני מס הכנסה עדכניים בארה"ב הם גילו כי 2.7 מיליון מייסדים הקימו חברות בין 2007 ל-2014, ואז הם בחנו את הגילים שלהם.

הגיל הממוצע של אותם יזמים בעת הקמת החברות שלהם היה 41.9. עבור החברות הצומחות ביותר המספר עמד על 45. הכלכלנים גם קבעו כי הסיכוי שמייסדים בני 50 יצליחו בגדול גבוה כמעט פי שניים מזה של בני 30, ואילו המייסדים עם סיכויי ההצלחה הנמוכים ביותר היו אלה בתחילת שנות ה-20 לחייהם. כל ראיה שבדקו הובילה אותם למסקנה לא אינטואיטיבית. "יזמים בגיל העמידה מצליחים יותר מצעירים", הם כתבו במאמרם משנת 2020.

זה לא הדימוי של מקימי חברות סטארט-אפ שיש לרוב האנשים בראש. סביר יותר שהם יחשבו על סטיב ג'ובס מרכיב מכשירים במוסך הביתי או על מארק צוקרברג מתכנת בחדר המעונות שלו.

המייסדים של אמזון, אלפאבית, אנבידיה, אפל, מיקרוסופט ומטא היו בני 30 ומטה. משקיעי ההון סיכון של עמק הסיליקון משליכים כסף על יזמים צעירים ומוכשרים, בתקווה שהם יקימו את חברת טריליון הדולר הבאה. יש להם אנרגיה בשפע, שאפתנות שאינה יודעת שובע והחזון להציץ אל מעבר לפינה ולראות את העתיד. מה שבדרך כלל אין להם הם משכנתאות, מחויבויות משפחתיות ותחומי אחריות אחרים של מבוגרים, שיסיחו את דעתם או יפחיתו את התיאבון שלהם לסיכון. צ'אנג עצמו אומר שצעירים הם חדשניים יותר בכל הקשור לנושאים מדעיים וטכניים.

אך בעסקים מי שמבוגר יותר טוב יותר. ליזמים בשנות ה-40 וה-50 לחייהם אולי אין את להט האמונה שהם ישנו את העולם, אך יש להם את הניסיון שמאפשר לדעת איך הם באמת יכולים לעשות זאת. יש מי שזקוקים להתמחות של שנים לפני שהם יכולים להקים חברה. בתחום הביוטכנולוגיה, למש ל, סביר שהמייסדים יהיו פרופסורים יותר מאשר אנשים שנשרו מהקולג'. אחרים זקוקים ללקחים שלמדו ולקשרים שצברו במהלך הקריירה שלהם.

"יש רעיונות שאתה יכול לחשוב עליהם רק אחרי שצברת ניסיון והייתה לך עבודה אמיתית", אומר פרופ' פייר אזולאי מבית הספר לניהול ב-MIT, אחד ממחברי המאמר. "אלה בדרך כלל לא אתגרים שפותרים בני 20 ומשהו, כי הם צריכים להכיר מקרוב את הבעיות של לקוח תאגידי כדי לדמיין את הפתרון".

ממצא נוסף מן המחקר שלהם על חברות אמריקאיות עוזר להסביר את הצלחתה של יצרנית השבבים בטייוואן. הממצא הוא שהיסטוריה תעסוקתית בתחום הסטארט־אפים שהקימו מאוחר יותר - הן במגזר כללי והן בתעשייה ספציפית - ניבאה "הסתברות גבוהה בהרבה" להצלחה. "ככל שההתאמה של הענף קרובה יותר", כתבו, "כך גדל שיעור ההצלחה".

לנצל את החוזקה של טייוואן

למוריס צ'אנג היו 30 שנות ניסיון בתעשייה שלו, כשהחליט לעקור את חייו ולעבור ליבשת אחרת. הוא ידע על מוליכים למחצה יותר מאשר כל אחד אחר על פני כדור הארץ, פחות או יותר - ובוודאי יותר מכל אחד בטייוואן. מיד עם תחילת עבודתו במכון לחקר טכנולוגיה תעשייתית זומן אל משרדו של ק.ט לי וקיבל עבודה נוספת.

"הוא חשב שאני צריך להקים חברת מוליכים למחצה בטייוואן", אומר צ'אנג, "כך שזו הייתה ההתחלה של TSMC".

כשהחל לגבש את המודל העסקי של TSMC, התחיל בזיהוי של מה שהוא לא יכול להיות. "החלטתי מיד שזו לא יכולה להיות סוג החברה המצוינת שרציתי לבנות ב־TI או בג'נרל אינסטרומנט", הוא אומר.

TI טיפלה בכל חלק של ייצור השבבים, אך מה שעבד בטקסס לא התאים לטייוואן. הדרך היחידה שבה יכול היה לבנות חברה נהדרת בביתו החדש הייתה ליצור סוג חדש לגמרי של חברה, כזו שיש לה מודל עסקי שינצל את חוזקותיה של המדינה וימזער את חולשותיה הרבות.

צ'אנג קבע שלטייוואן יש בדיוק חוזקה אחת בשרשרת אספקת השבבים. חברת המחקר שהוא ניהל בזמנו בדקה מוליכים למחצה במהלך עשר השנים שקדמו לכך. בשעה שבחן עשור של נתונים צ'אנג הופתע לטובה מהתפוקות של טייוואן, שיעור השבבים העובדים על פרוסות סיליקון. כמעט פי שניים בטייוואן מאשר בארה"ב, אמר.

צ'אנג ידע שלחברה שלו לא יהיו המשאבים להתחרות בעמק הסיליקון בכל הנוגע לעיצוב, למכירה או לשיווק של שבבים. אך הוא האמין שלחברה שתהפוך ל-TSMC יש יתרון תחרותי פוטנציאלי אחד: ייצור שבבים - וייצור בלבד.

את הזרעים למפעל שבבים לייצור בלבד שתל במוחו גורדון קמפבל, יזם מוליכים למחצה שביקר את צ'אנג במהלך השנה שבה עבד בג'נרל אינסטרומנט, ושאלמלא אותו ביקור הייתה מצערת למדי. קמפבל הכיר את הייסורים ואת חוסר היעילות הכרוכים בבנייה ובתפעול של מפעל שבבים. הוא חשב שעדיף לסטארט־אפים לתכנן שבבים ולבצע מיקור חוץ של הייצור. עבור חלק מהאנשים בתעשייה שלו היה זה בלתי מתקבל על הדעת. "לגברים אמיתיים יש מפעלי שבבים", נטען באימרה המפורסמת. אדם אחד חשב שהעתיד הוא נטול מפעלים.

"לאנשים הייתה חשיבה מושרשת שהסוד להצלחה של חברת מוליכים למחצה טמון במפעל פרוסות הסיליקון", אמר לי קמפבל. "המעבר למודל המוליכים למחצה ללא המפעל היה למעשה די מתבקש אם חושבים על כך. אך הוא היה כל כך מנוגד לתפיסה המקובלת, עד שאנשים רבים לא חשבו על כך".

הוא דווקא חשב על כך, כשדיבר עם צ'אנג בסוף 1984. ועד מהרה גם צ'אנג חשב על כך. הוא התחיל להבין שכל חברה חסרת מפעל תצטרך מפעל.

קנה מידה כמעט בלתי נתפס

ממשלת טייוואן השתתפה בנתח של 48%, ויתר המימון הגיע מענקית האלקטרוניקה ההולנדית פיליפס ומהמגזר הפרטי של המדינה. אך צ'אנג היה הכוח המניע מאחורי החברה. התובנה להקים את TSMC על בסיס מודל עסקי כל כך לא קונבנציונלי נולדה בזכות הניסיון, אנשי הקשר והמומחיות שלו. הוא הבין את התעשייה שלו באופן עמוק כדי שידע כיצד יש לשנות אותה.

"TSMC הייתה חדשנית מבחינת המודל העסקי", אומר צ'אנג. "אני חושב שאנשים בגיל מתקדם מסוגלים לעשות חידושים מהסוג הזה יותר מאשר אנשים צעירים יותר".

צ'אנג אומר שהרעיון מאחורי TSMC היה גם תוצאה של הפילוסופיה האישית שהוא פיתח במהלך הקריירה הארוכה שלו, "להיות שותף של הלקוחות שלנו". העיקרון המכונן הזה משנת 1987 הוא הבסיס עד היום, שכן על פי TSMC, המפתח להצלחתה היה תמיד לאפשר את הצלחתם של לקוחותיה.

מאות הלקוחות שלה כיום כוללים את אפל ואנבידיה, בין החברות הבודדות שהן בעלות שווי גבוה יותר מזה של החברה שייסד צ'אנג. TSMC מייצרת שבבים לאייפון, לאייפד ולמחשבי מק עבור אפל, שמייצרת רבע מההכנסות נטו של TSMC. אנבידיה מכונה לעתים קרובות יצרנית שבבים, וזה מוזר, משום שאינה מייצרת שבבים כלל. TSMC היא החברה שעושה זאת בשבילה.

כיום היא פועלת בקנה מידה בלתי נתפס כמעט. למיקרו־מעבד הראשון של אינטל היו כ-2,000 טרנזיסטורים, ואילו השבב האחרון של אנבידיה עמוס ביותר מ-200 מיליארד טרנזיסטורים (רכיבים אלקטרוניים הבנויים מחומר מוליך למחצה). ייצור של המוני עותקים זהים של שבב בודד לאייפון דורש מ"פאב" אחד של TSMC לייצר יותר מקווינטיליון טרנזיסטורים - כלומר מיליון טריליונים - מדי כמה חודשים. בשנה תעשיית המוליכים למחצה כולה מייצרת "יותר טרנזיסטורים מהכמות המצרפית של כל מה שייצרו כל החברות האחרות, בכל התעשיות האחרות, בכל ההיסטוריה האנושית", כותב מילר.

הרעב לשבבים הפך את ערכה של TSMC לגבוה מתמיד. במהלך חמש השנים האחרונות גדל שווי השוק של החברה כמעט פי ארבעה, והחלק שמחזיק צ'אנג, כ-0.5% מ-TSMC, שווה כעת כ-3.5 מיליארד דולר.

"כשהגעתי לטייוואן זה בוודאי לא היה בשביל הכסף", הוא אומר. "למעשה, חלקי במניות החברה היה זעיר. עם זאת, נעשיתי עשיר למדי, כי אחוז זעיר של מניות כפול מספר גדול הוא הון".

שאלתי איך הוא תפס הצלחה כשעבר לטייוואן. "ב-1985 דרגת ההצלחה הגבוהה ביותר עבורי הייתה להקים חברה מעולה, דרגה נמוכה יותר של הצלחה הייתה מבחינתי לעשות לפחות משהו שאהבתי ורציתי לעשות", הוא אומר. "במקרה הגעתי לדרגת ההצלחה הגבוהה ביותר שחשבתי עליה".

כששאלתי איך הוא חושב על הצלחה עכשיו, לאחר שהקים חברה מעולה, נשמע המנהל בדימוס, המכונה "המייסד" בקרב עובדי TSMC, כמי שחש הקלה על שאינו צריך לחשוב על זה יותר. "סיימתי!" הוא אומר. אחר כך ציטט את נאום הפרידה שנשא הגנרל דאגלס מקארתור בקונגרס ב-1951, כשצ'אנג עדיין היה בקולג' ולא ידע שתהיה לו קריירה אחת בארה"ב ואחר כך עוד אחת בטייוואן. "חיילים ותיקים אף פעם אינם מתים. הם רק נמוגים".

"אני חייל זקן", אומר מוריס צ'אנג. "אני לא מת. אבל אני נמוג".