סין והמערב: בינתיים ממשיכים לדבר ולחרוק שיניים

בטבלת השאלות הדחופות ביותר ביחסים הבינלאומיים, סין תמיד סמוכה אל הפסגה. אבל האם זה מעניק לה אוטומטית את בכורת החשיבות והדחיפות? אולי לא בטווח המיידי, כאשר את עיקר תשומת הלב תובעים כיבוי אש במזרח התיכון ובמזרח אירופה.

● WSJ | החישוב הגרעיני של איראן נעשה כעת מסוכן יותר
● חודר בונקרים ומשבית כורים גרעיניים, ללא פגיעות בנפש: הנשק האמריקאי שיכול לשנות את מאזן הכוחות מול איראן

אבל את שאלת סין אפשר בהחלט לתאר כחשובה ביותר של זמננו; והיא נוגעת במיוחד לדמוקרטיות המערביות, החוששות מפני סין, ומתקשות לפענח את מניעיה ולחזות את מהלכיה. הקושי הזה אינו נובע רק מן הסכנה שמעצמת-העל תפרוק עול, אלא מריבוי האינטרסים הסותרים.

יש ארצות שאין להן כמעט כל עניין בהגנה על הסטאטוס קוו, כמו רוסיה ואיראן; יש ארצות הלהוטות להגן על הסטאטוס קוו, כמו רוב הדמוקרטיות התעשייתיות; ויש ארצות הפוסחות על שתי הסעיפים, וסין היא הבולטת בהן.

בשעה שרוסיה יצאה למלחמה בכוונה מוצהרת להרוס את הנורמות של המערכת הבינלאומית ואת ציפיותיה, לסין יש הרבה מאוד מה להפסיד מחורבן פתאומי או מהיר של הסדר העולמי. הסיבה הפשוטה: היא משתתפת פעילה בסדר הזה, ויוצאת נשכרת מהתארכותו.

ביום ד' הגיע לבייג'ינג מזכיר המדינה של ארה"ב, טוני בלינקן, בניסיון תקופתי מעוט-סיכויים להתיר את הפלונטרים. זמן קצר לפניו היתה שם שרת האוצר של ארה"ב, ג'נט ילן. ממה נשקפת הסכנה הגדולה ביותר ליחסי הדמוקרטיות המערביות עם סין? האם היא קשורה בחיכוכים הגוברים והולכים על ריבונות בים סין הדרומי? או בעתיד טייוואן? או בציר המתהדק בייג'ינג-מוסקבה? או בהצפת שוקי העולם במוצרים סיניים זולים, המצננים את הפעילות הכלכלית בכל הארצות, העשירות והעניות?

פיל בחנות חרסינה

או אולי הסכנה הגדולה ביותר היא היקף החתרנות והריגול של סין במערב? השבוע, גרמניה הודיעה על מעצר שישה סוכנים סיניים. אחד מהם היה שתול במשרדו של מנהיג בכיר במפלגת הימין הקיצוני, שממנה מתנערות כל שאר המפלגות בגרמניה.

בדיוק לפני חודש, ארה"ב ובריטניה הטילו עיצומים על האקרים בכירים בשירות סין. הם מואשמים שניסו לחדור אל מערכות ביטחון, אל רשתות חשמל ואל שורה של תשתיות בארה"ב; הם גם הואשמו בגניבת 40 מיליון שמות מפנקס הבוחרים בבריטניה. הנוזקה (malware) שהסינים שתלו במערכות האמריקאיות נועדה להיכנס לפעולה אם סין תפלוש לטייוואן, ואם ארה"ב תנסה לבוא לעזרת האי הקטן.

בעניינים האלה, סין מתהלכת בעדינותו של פיל בחנות חרסינה. לפחות מצד הדיפלומטיה הפומבית שלה נראה שפשוט לא אכפת לה מה התנהגותה מעוללת למעמדה ולשמה הטוב. למעשה, אכפת לה בהחלט, והיא גם מתלוננת ללא הרף על כוונות הזדון של גילויים כאלה. זה לא מפריע לה לחזק את הרושם של היעדר ריסון עצמי.

בחודש שעבר, שגריר סין בבריטניה הוזמן לשלוש אוניברסיטאות במידלנד האנגלי. בלי ניד עפעף הוא הורה שם לסטודנטים סיניים "לתרום למולדת" ולהוציא אל הפועל את הנחיותיה של המפלגה הקומוניסטית (הופעתו דווחה ב-dailymail.co.uk).

טקסט שפורסם בישומון הסיני WeChat דיווח כי השגריר, ג'נג זגוואנג, "עודד את כל הנוכחים לזכור את ציוויי המזכיר הכללי שי ג'ינפינג, לדבוק באהבת המולדת ולשרת את ארצנו". אלפי סטודנטים סיניים לומדים באוניברסיטאות האלה. איך בדיוק עליהם לשרת את המולדת? זו שאלה ששירותי הביטחון הבריטיים מקדישים לה תשומת לב מיוחדת.

"שיטות רמייה וכפייה"

מחלקת המדינה של ארה"ב האשימה את סין עוד בספטמבר שעבר שהיא משתמשת ב"שיטות של רמייה ושל כפייה" כדי להזין את דעת הקהל בעולם במידע כוזב ולכונן "אוטוריטריזם דיגיטלי", זאת אומרת העתקתם של דפוסי התנהגות פנימיים מסין אל הזירה הגלובלית.

זה היה מאז ומעולם החשש הגדול ביותר: שסין, במקביל לעלייתה הכלכלית הפנומנלית ולהתחזקותה הצבאית, תנסה להתערב בענייניהן הפנימיים של יריבותיה. האמריקאים אומרים כי הם מתלוננים לא על עצם ניסיונה של סין להשפיע על דעת הקהל, אלא על השיטות שהיא נוקטת. סין עצמה סגורה ומסוגרת, נתונה לצנזורה מחמירה גם בעניינים של מה בכך. היא משפיעה, אבל אינה מושפעת. דעת הקהל שלה שייכת רק לה. השבוע שמענו שאפל נדרשה לסלק את יישומון ווטסאפ מחנות היישומונים הסינית שלה.

על הפרק בארה"ב עומדת כמובן המערכה נגד טיקטוק. הקונגרס של ארה"ב הצביע השבוע לטובת מכירה של היישומון האולטרה-פופולרי, כדי להוציא אותו משליטתו הלא-ישירה של המשטר הקומוניסטי בבייג'ינג. החברה האם של טיקטוק, ByteDance, מחויבת על פי החוק הסיני לציית לשירותי הביטחון. ממשלות מערביות חושדות שהסידור הזה מעניק למשטר גישה חופשית לדאטה פרטית של מאות מיליוני משתמשים ברחבי המערב.

עניין טיקטוק רחוק מאוד להסתיים, ואל נכון יגיע עוד אל בית המשפט העליון של ארה"ב. טיקטוק דורשת שיכובד חופש הדיבור שלה, והיא עושה כן על יסוד התיקון הראשון לחוקת ארה"ב, המבטיח חופש דיבור.

כמובן, קצת משעשע לראות חברה סינית מסתמכת על חוק אמריקאי כדי להגן על זכות הדיבור שלה, בשעה שמדינת המשטרה הסינית רודפת בחימה שפוכה כל מי שעומדים על זכות הדיבור בסין עצמה.

לאחוז מקל בשני קצותיו

העיתון "וול סטריט ג'ורנל" גילה השבוע, כי ממשל ביידן שוקד עכשיו על סנקציות נגד בנקים סיניים כדי להפסיק את השתתפותם בתעשיית המלחמה של רוסיה. סין אומנם אינה מספקת נשק בתור שכזה לרוסים, אבל היא מוכרת להם מרכיבים החיוניים לייצור נשק.

גישת סין אל מלחמת אוקראינה היתה קשה לפיענוח מלכתחילה. היא לא תמכה בעצם הפלישה הרוסית, אבל הטילה על נאט"ו את האחריות, והביעה תמיכה בזכותה של רוסיה להגן על ביטחונה. יחסיהם האישיים של ולדימיר פוטין ושל שי ג'ינפינג התחילו לפני עשר שנים, הם חזרו ונפגשו עשרות פעמים, והביעו לא רק ידידות פוליטית אלא חיבה אישית זה לזה. ברור למדי שאילו סין הייתה מתייצבת נגד הפלישה, רוסיה היתה מתקשה להתחיל אותה, או להמשיך אותה.

 דונלד טראמפ / צילום: ap, Curtis Means

באותה השעה, שיתוף פעולה כלכלי ופוליטי עם אירופה עומד סמוך לראש סדר העדיפויות של סין. היא שכנעה את עצמה, איכשהו, שהיא תוכל להחזיק את המקל משני קצותיו: גם להפיק תועלת עצומה מן השוק האירופי הענקי, גם לתמוך במעצמה תוקפנית החותרת בגלוי לפורר את אירופה ולהחליש את ביטחונה הקיבוצי.

מדינאים אירופיים נכנסים ויוצאים בשערי בייג'ינג. קנצלר גרמניה היה האחרון שבהם, בשבוע שעבר. הם זקוקים לסין לא פחות ממה שסין זקוקה להם, והם אינם מכים באגרופם על השולחן. את העונג הזה הם משאירים, כרגיל, לארה"ב.

אם יהיו חילופי שלטון בוושינגטון בעוד שמונה חודשים וחצי, סביר להניח שהשולחן ייחבט לעיתים קרובות אפילו יותר. בזמן נשיאותו של דונלד טראמפ, מלחמת סחר אינטנסיבית עם סין הייתה מסימני ההיכר העיקריים של מדיניות החוץ האמריקאית. לסינים, וכמובן לא רק להם, מזומנות שעות ארוכות של תהייה על העתיד לבוא.

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.