הקמפוסים בארה"ב רותחים, ובישראל חוששים מגל חרמות

לא פחות משבוע אחרי שהוקם מאהל המחאה הפרו־פלסטיני באוניברסיטת קולומביה, בלב מנהטן, הציבה ההנהלה למפגינים אולטימטום לפינוי. הדד־ליין שנקבע פג במהלך הלילה האחרון, ואז הוארך ב־48 שעות. בעוד שערי האוניברסיטה נעולים, יחידות שיטות לפיזור הפגנות מקיפים את המוסד ומסוקים חגים מעל, התקיימו בין ההנהלה למפגינים שיחות "משא־ומתן", בניסיון להוריד את גובה הלהבות.

● ראיון | "אוניברסיטת קולומביה נכנסה ללחץ, הקמפוס נראה כמו בסיס צבאי סגור"
● "אני זועם, זה לא ייאמן מה שקורה באוניברסיטת קולומביה"

המפגינים דרשו לפנות את השוטרים מהמקום ולא לפגוע בעתיד האקדמי שלהם. במקביל, האוניברסיטה דרשה שמספר האוהלים המוצבים בקמפוס יפחת, שגורמים שאינם סטודנטים או חברי סגל יצאו מהמקום, ושהמוחים יימנעו משפה של שנאה ואפליה. המשמעות של הדרישה האחרונה נועדה ככל הנראה לעצור את שריפת דגלי ישראל וארה"ב, וכן את הקריאות לאינתיפאדה עולמית ולסיום קיומה של ישראל. גם אם זה יקרה בפועל, הדרישה מהאוניברסיטה להפסיק להשקיע בישראל ולנתק את כל הקשרים האקדמיים איתה תמשיך להישמע בקול רם ברחבי הקמפוס.

הסטודנטים קוראים, בין היתר, להפסקת התוכניות הבינלאומיות המשותפות לאוניברסיטת קולומביה ולאוניברסיטאות תל אביב ורייכמן, ולהפסקת כל קשרי המחקר בין חוקרים מקולומביה לחוקרים ישראלים. קריאות דומות נשמעות באוניברסיטאות נוספות ברחבי ארה"ב. בעשרות מהן נערכו השבוע הפגנות אנטי־ישראליות, הוקמו ערי אוהלים ובוצעו גם מעצרים, אם כי אין ספק שקולומביה עלתה על כולן.

ההפגנות מחלחלות גם ליחס שמקבלים סטודנטים וחברי סגל ישראלים באוניברסיטאות מהקולגות שלהם. כמו כן, החרמות השקטים מסכנים את המעמד של ישראל בעולם האקדמי הבינלאומי, ועלולים לפגוע במדע הישראלי, שממנו נגזר גם ההייטק המקומי. כך למעשה, להפגנות עלולות להיות השפעה גם על הכלכלה, הביטחון והרפואה בישראל.

"מה שהיה פעם הישג הפך לטראומה"

יהודים וישראלים טענו בשבוע האחרון שהם מרגישים "אי־נוחות" בקמפוס של אוניברסיטת קולומביה. סטודנטים ואנשי סגל יהודים וישראלים מדווחים על פגיעה משמעותית ביכולת שלהם להיות חלק מהמקום שבו הם לומדים או עובדים. רבים מהם סירבו להיכנס לקמפוס, לאחר שאחרים דיווחו כי דרכם נחסמה בדרך לשיעורים והם הותקפו בצעקות ובדחיפות, לאחר שזוהו אצלם סממנים יהודיים.

כך לדוגמה סיפרה הסטודנטית סתיו סלמה בחשבון הטוויטר שלה על היתקלות עם יהודים שמגדירים את עצמם לא־ציונים והצטרפו למאהל הפרו־פלסטיני בקמפוס. "קבוצה של יהודים התחילו לצעוק עלינו בעברית, גרמו להמון הזועם עם הכאפיות לצרוח עלינו שאנחנו נאצים - כמה ילדים הרגנו היום וכדומה. העניין הזה שיהודים הסגירו אותנו להמונים, זה היה כואב בלב", כתבה סלמה.

הפעיל הבולט ביותר נגד ההפגנות הללו ונגד תגובת ההנהלה של קולומביה הוא המרצה שי דוידאי מבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת קולומביה.

ביום שני השבוע הוא גילה שכניסתו לקמפוס נחסמה, "למען בטיחותו" - כך נאמר לו. דוידאי צייץ בחשבון הטוויטר שלו כי מרצים שהביעו בעבר הזדהות עם ארגוני טרור פרו־פלסטיניים, וכן כאלה שהושעו רשמית מהקמפוס בשל פעילותם בהפגנות קודמות, הצליחו להיכנס לקמפוס - בעוד שכניסתו נחסמה.

 המרצה שי דוידאי. כניסתו לאוניברסיטה נחסמה / צילום: Reuters, Katie Smith

אסף אייל, עד לאחרונה סטודנט בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת קולומביה, סיפר בפוסט בפייסבוק על התחושות המעורבות של יהודים כיום כלפי האוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב. לדבריו, בשיחה שניהל עם חבר שבתו התקבלה לאוניברסיטה כזו, עלה כי המשפחה מבוהלת מהדבר: "מה שהיה נחשב פעם יום חג משפחתי והישג משמעותי, הפך להיות אירוע טראומטי".

אייל ציין שכל האוניברסיטאות המובילות הן בעייתיות בהקשר הזה, אולם "קולומביה הפכה לתופת של אנטישמיות בוטה, עלילות דם ואלימות מילולית ופיזית על בסיס יומי". לדבריו, הסטודנטים שחברים ב"כת" של בתי הספר למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת קולומביה, "ינסו לפגוע בכל מטרה יהודית או ישראלית שיפגשו, אם זה בבתי חולים, בתי מחסה ומשרדים ממשלתיים".

חרם שקוף שוטף את האוניברסיטאות

"תופעת ההפגנות היא הפן הסטודנטיאלי של החרם הרחב הרבה יותר של אקדמאים מאמריקה ואירופה על אוניברסיטאות ישראליות וישראלים", אומרת פרופ' מלאת שמיר, סגנית נשיא אוניברסיטת תל אביב לבינלאומיות. "ברמה המוסדית, יש לא מעט ארגוני סגל שקוראים להחרמה של קשרים עם ישראל, לא רק בקולומביה".

זו מדיניות רשמית של האוניברסיטאות?
"יש כאלה, אך זה נדיר. לרוב אנחנו רואים את ההנהלות של האוניברסיטאות בולמות את הלחץ הזה, ולכן זה עדיין בשליטה, אבל זה גל ששוטף כבר עשרות מוסדות".

איך הלחץ מתבטא ביום־יום של החוקרים?
"יש הפרעה להרצאות, מניעה מחוקרים להגיע פיזית להרצאות או לכנסים שאליהם הזמינו אותם, על ידי חסימת דרכם בשער או בכניסה לאולם ההרצאות. ממני ומקולגות נוספים מנעו השתתפות ביריד אוניברסיטאות בסידני, על ידי כך שסטודנטים חסמו את המעבר שלנו בגופם ולא יכולנו להגיע. אנחנו רואים פחות הזמנות להרצאות ופחות הסכמה להגיע להרצות כאן, להשתתף במחקר יחד. מסרבים לשפוט הצעות מחקר, לשפוט דוקטורט".

התגובה הזאת מתקבלת מאחוזים גבוהים מהשותפים המחקריים שלכם?
"קשה לומר באחוזים, כי אלה מקרים אנקדוטליים ולעתים קרובות נופלים לתוך אזור אפור ולא רשמי. אנחנו רואים לעתים מאוד קרובות דרישה מחברי סגל שלנו שיופיעו בלי השיוך המוסדי שלהם, או שמרצה שמשתתף באירוע ישראלי מבקש שלא נפרסם זאת. כאלה יש בלי סוף. לא עובר יום שבו אנחנו לא שומעים על דבר כזה. האירועים הללו פוגעים בנו משמעותית כי הבינלאומיות היא נשמת אפו של המחקר".

איך אפשר להתמודד עם זה?
"להרחיב קשרים עם מי שאפשר. עם יהודים, עם מדינות שכיום בעדנו כמו הגרמנים למשל. במקביל אנחנו מנסים להכין את הסגל והסטודנטים להתמודד עם זה. אנחנו מדברים עם הנהלות אוניברסיטאות במקומות שבהם חוקרים שלנו נפגעו, למשל אם ביקשו מהם לא להגיע לכנס. הנהלות האוניברסיטה לא תמיד יודעות שקרה אירוע כזה, וכשישמעו על כך ינסו לשנות את ההחלטה או לפצות אותנו בשיתוף פעולה אחר. זה כלי אפקטיבי אבל מוגבל, והגל סוחף. אני מאוד מודאגת מהאופן שבו התופעה הזו תשפיע על המעמד של האוניברסיטאות הישראליות בעולם".

מה תעשו לגבי התוכנית המשותפת שלכם עם קולומביה?
"הם ממשיכים לעמוד מאחורי התוכנית המשותפת. הסטודנטים המשותפים, אף שהם חשים קשיים רבים ולא מרגישים בנוח, מבקשים שהתוכנית תימשך ולא מוכנים לוותר ללחצים, וגם אנחנו מאמינים שדווקא עכשיו, צריך רק להגביר את המעורבות הבינלאומית, בשאיפה בתמיכה של מדינת ישראל, שחייבת להיכנס לתמונה לפני שייווצר פה נזק בלתי הפיך".

המדענים מנסים להשיב מלחמה

השאלה אם להישאר באוניברסיטאות ולהילחם על תדמיתה של ישראל ועל המדע הישראלי ורשת הקשרים הבינלאומית שלו, היא מהותית עבור רבים. עבור מי שעדיין לא הצטרף לאוניברסיטה בחו"ל אך שוקל את צעדיו, זו שאלה בוערת עוד יותר.

קשרים בינלאומיים הם אחת מדרישות הסף למדען ישראלי מוביל. המסלול הקלאסי כולל יציאה לדוקטורט או פוסט דוקטורט במוסד בינלאומי, עדיף באחת מאוניברסיטאות העילית האמריקאיות, רכישת תחום ידע שאולי אינו קיים בארץ, וחזרה לישראל כדי להקים מעבדה כאן. מי שלא יצא לדוקטורט או פוסט דוקטורט יתקשה לקבל משרה בארץ, שכן חוקרים ללא קשרים בינלאומיים מתקשים לקדם את העבודות שלהם בזירה העולמית. היום קל יותר לבנות את הקשרים הללו גם כשקיים מרחק פיזי, אבל הזום לא מתגבר על חוסר רצון של העולם לעבוד מול ישראל, או על חשש של הישראלים להיות בקשר עם עולם שהפנה אליהם את גבו.

"עד 7 באוקטובר המדענים בארגון שלנו לא חשבו שהם במשחק פוליטי", אומר נדב דואני, מנכ"ל ארגון Scienceabroad, שבימים רגילים מטרתו היא להחזיר חוקרים ישראלים מובילים מארה"ב לישראל, וכרגע עוסק בתמיכה בקהילת המדענים הישראלים בחו"ל, דווקא במאבקם להמשיך להיות פעילים באקדמיה האמריקאית.

"מה שרואים בהפגנות מחלחל הרבה מעבר למדשאת הקמפוס, ומתבטא בהפחתת שיתופי פעולה אקדמיים, אנשים שלא מגיעים לכנסים הקשורים בישראל, או שלא מזמינים ישראלים לכנסים מקצועיים. אומרים להם - זה יכעיס את המשתתפים האחרים".

בסקר שערכה עבור הארגון ד"ר דקלה יוגב, מהמרכז ליחסי תעשייה ומשאבי אנוש והמחלקה ללימודי דת באוניברסיטת טורונטו, בשיתוף עם ארגון IAC, נמצא שהחוקרים מרגישים מאוימים זה זמן רב. הסקר שנערך בתחילת השנה מראה כי 81% מהיהודים והישראלים מאוניברסיטאות באירופה וצפון אמריקה חשים עלייה משמעותית בשיח השנאה כלפי יהודים בקמפוס. 60% מרגישים פחות בנוח להשתתף בשיעורים ו־68% מרגישים פחות בנוח להתהלך בקמפוס. במקביל, נראה שהמענה שהם מקבלים רחוק מלספק.

40% מדווחים דווקא על ירידה במענה לבעיה מצד רשויות האוניברסיטה; 50% דיווחו על ירידה בתמיכה מצד התאחדויות הסטודנטים והסגל; ו־35% על ירידה בתמיכה מצד האגודות המקצועיות של החוקרים הצעירים והסגל.

יוגב מספרת כי תחושת הפחד ירדה מאז ביצוע המחקר, אף שהאנטישמיות עלתה והפכה לגלויה יותר - זאת משום שעד כה המחאות לא הפכו לאלימות פיזית. עם זאת, לדבריה, בעוד שהחשש הפיזי נמוך, הסטודנטים נמנעים לעתים מלהגיע לקמפוס.

"5 מיליון דולר להסברה זו טיפה בים"

דואני מוסיף כי בימים אלה לא מורגש שיתוף פעולה מספיק בין משרד החוץ, התפוצות ומשלחת ישראל באו"ם. "משרד התפוצות בראשות עמיחי שיקלי ציין שיקצה 5 מיליון דולר להסברה בארה"ב. זו טיפה קטנטנה בים. אנחנו לא נוכל לנצח את המיליארדים של קטאר בכל מקרה, אבל זקוקים לפחות ל־500 מיליון שקל לאורך חמש שנים, 100 בכל שנה. חצי מן הסכום הזה צריך להיות מושקע ברשתות החברתיות. צריך לשים שם כמות של כסף כי זו אחת הזירות העיקריות שבהן המאבק קורה. המחצית השנייה - להבאת משפיענים מכל הסוגים לביקור בישראל".

ומה תייעץ לחברי הארגון שלך?
"אני אמנם תמיד מציע לחוקרים לחזור הביתה, זו מטרת הארגון שלי, אבל עכשיו אני אומר להם - לא בורחים לשום מקום. אף אחד לא יבריח את החוקרים שלנו ואנחנו לא נותנים יד לכך שמישהו יזרוק אותם הביתה. אנחנו לא אומרים לחוקרים להפנות את הלחי השנייה, אלא לעמוד איתנים וחזקים. ישראל חייבת את הקשר המדעי הבינלאומי".