"תוך כמה שעות לא נשאר כלום": השף ההודי שמביא את פושקר לתל אביב

עם פרוץ המלחמה חלק גדול מבעלי העסקים בצפון עזבו את הבית עם תיק קטן וללא תמונת עתיד. מרביתם נותרו נטולי יכולת להמשיך ולהתפרנס, שכן הצפון ברובו משותק ובחלקים גדולים ממנו התיירות אינה קיימת. אלא שלאחר כמה חודשי נדודים חלקם התמקמו בקהילות חדשות, בנו מחדש את חייהם, ויצרו הזדמנות דווקא מהשבר הגדול. כי כשהתותחים רועמים, המוזות מתברר לאו דווקא שותקות. ועדיין, החלום שלהם לחזור הביתה לא מרפה. זהו סיפורם של כמה מהם.

● אין לנו צפון אחר: פרויקט מיוחד לחבל הארץ שאסור לנו לאבד
● הקיבוץ שתמצאו בו קפה כמו בפרובנס ואמן שפסלו מעטר את ביתו של ארדואן
● אתם חייבים לעצור ביישוב הזה לחוויה תאילנדית אמיתית
● היקב בעמק יזרעאל שמייצר יינות עבור מסעדות מישלן בעולם

משהו לעשות: סיורי עששיות - מיער אודם לשמורת חוף השרון

אוהד ומיכל גיגי עברו לפני כעשור מהמרכז למושב אודם שברמת הגולן, שם קבעו את ביתם והקימו את "בשביל היער", מיזם תיירות לטיולי עששיות ביער אודם שמשלב אלמנטיים רגשיים (שכן אוהד בא מתחום הטיפול). "היער הזה נראה כאילו יצא מסיפורי אגדות", מספרת מיכל. "הרגע הזה שבו נכנסים אליו בשעת דמדומים עם עששיות, יש בו קסם".

עד 7 באוקטובר עבדו השניים ללא הפסקה, אבל מאז ועד היום "דממת אלחוט", הם מספרים בצער. "למרות שאנחנו ביישוב שאינו מפונה, התיירות בגולן משותקת. נקלענו למצב שבו האנרגיה הייתה ירודה, זה השפיע על המצב הנפשי שלנו".

לאחר תקופה שבה הבינו בני הזוג שהמצב לא עומד להשתנות, הם לקחו את גורלם בידיהם. "המשפחות שלנו מתגוררות במרכז, אז החלטנו להעתיק את הסיור לשמורת חוף השרון. ידענו שלא נמצא מקום כמו הג'ובה - אותו שקע וולקני שבמרכז יער אודם, אז החלפנו אותו בדיונות של חוף השרון, ואת תפאורת היער בשקיעה של הים".

מיכל ואוהד עדיין מתגוררים באודם, אבל כדי לקיים את הסיורים הם נוסעים כמה פעמים בשבוע למרכז בהתאם לביקוש. סיור העששיות שמובילים השניים הוא מעבר לטיול, תחת הדרכתם הוא הופך למסע פנימי בטבע. "אנחנו מלמדים שגם האור הקטן שמפיצה העששית יכול לנצח חושך גדול".

הסיור אורך כשעתיים של הליכה קלילה לאורך הדיונות. הוא מתחיל בשעת הדמדומים ומסתיים בשעת לילה סמיכה.
בשביל היער - סיורי עששיות, שמורת חוף השרון, 050-6894560

משהו לנשמה: מתחם טיפולים - מהגליל העליון לדגניה א'

את לוטוס, בית למטפלים מפונים בדגניה א', יזמה דינה קינן, נטורופתית ומטפלת בתזונה מבריאה. קינן, מפונה זה חצי שנה מקיבוץ הגושרים, עבדה בעברה כספרית כלבים, "אבל הייעוד שלי הוא להיות מטפלת, לא משנה היכן ובמי, אני צריכה לטפל", היא אומרת.

 לוטוס - מרכז טיפולי, דגניה א'

ההחלטה להקים את לוטוס התקבלה לאחר שהתגלגלה, כמו מפונים רבים מהגליל העליון, ממקום למקום, והבינה שהיא חייבת לייצר בית קבע שבראש ובראשונה יספק עוגן פיזי ורגשי למטפלים המפונים. "לא היה להם מקום לעבוד בו, הם עזבו בחופזה את ביתם ואת הקליניקות שבהן טיפלו ונשארו ללא פרנסה. הבנתי ששום דבר לא ישתנה בקרוב, ולכן אני צריכה לחשוב ולפעול אחרת".

לבסוף התמקמה בקיבוץ דגניה א', קהילה שלדבריה קיבלה אותה בחיבוק והעניקה לה את כל התמיכה האפשרית. קינן שמה עין על מבנה נטוש ויפהפה ששימש בעבר כאורווה, וניצת בה הרעיון לבנות בו מרחב טיפולי משותף. בעזרת תרומות, תמיכה ומעט הון אישי הפך המבנה למרכז קליניקות יפהפה ומואר בסגנון We Work, עם נרות, מוזיקה מרגיעה, קטורת וחליטות תה.

בלוטוס חמישה חדרים וחלל נפרד לסדנאות, ופועלים בו 15 מטפלים מקהילת המפונים במגוון שיטות: עיסוי תאילנדי, עיסוי רקמות עמוק, עיסוי שוודי ועיסוי באבנים חמות; דיקור, רפלקסולוגיה, טיפול בעוצמת הרכות וטיפול בתנועה; וכן טיפול רגשי לילדים ולמבוגרים.

את השם לוטוס בחרה קינן "כי דווקא בביצות הכי עכורות גדל הפרח הכי יפה שיש, כמעט אלוהי. הרגשתי שדווקא בתקופה עכורה מאוד כעם אפשר להצמיח דברים יפהפיים".
לוטוס - מרכז טיפולי, דגניה א', 054-6693369

משהו לאכול: מסעדה הודית - מקריית שמונה לשכונת פלורנטין

את קאלו באבא, הבעלים של מסעדת טאלי הממוקמת במתחם נופית חרמון בקריית שמונה, אני פוגשת בדיוק כשצופרי האזעקות מייללים. "תפסת אותי עושה קניות בין האזעקות", הוא מספר לי במבטא הודי מתנגן.

קאלו, תושב שדה נחמיה, הגיע לצפון ב-2014 בעקבות אהבתו לליטל, אותה הכיר כשהתארחה בגסטהאוס שבבעלותו בפושקר, עיר הולדתו בהודו. הוא החל את דרכו בארץ בעבודה במטבחים, וזיהה את ההזדמנות שבפתיחת מסעדה הודית בצפון. בעקבות כך הקים את טאלי, שהפכה למוקד עלייה לרגל לכל מי שהתגעגע ללגום צ'אי מסאלה ולזלול סמוסה, פקורה ופאלאק פניר מהולים בזיכרונות מהטיול הגדול בהודו.

אלא שהמתחם שבו נמצא המפעל המצליח הפך לאזור מטווח. "ב-7 באוקטובר הלכתי כרגיל למסעדה, והתחלתי לבשל, עד שליטל התקשרה ואמרה לי לחזור מיד הביתה", הוא משחזר. "מאחר שכבר בישלתי סירים, לקחתי את האוכל וחילקתי לחיילים".

המסעדה נסגרה מיד, ובמהלך השבועות שלאחר מכן בישל קאלו לחיילים. "בשלב מסוים הבנתי שאני משתגע וחייב להמשיך להאכיל אנשים, אז פתחתי את חצר הבית בקיבוץ בימי שני לקהילה שלנו בסביבה, תושבים מהקיבוצים והמושבים שלא פונו ואין להם לאן לצאת".

בהמשך הגיעה הצעה מלקוחות תל־אביבים שבבעלותם בית הקפה קסבה שבפלורנטין - לבשל אצלם ערב אחד. השמועה עשתה לה כנפיים, האוכל נגמר בתוך כמה שעות ומיד נוצר ביקוש לערבים נוספים. כיום מבשל קאלו בקסבה בימי רביעי וחמישי, ובימי שני פתוחה חצר ביתו שבשדה נחמיה למקומיים וגם לכל מי שמזדמן לסביבה.

לדבריו, בבית הקפה אין את הציוד שהוא מורגל לו, אבל "ההודים מסתדרים בכל מצב", וכך הוא מאלתר נאן במחבת ומאכיל מאות אנשים בכל ערב בתל אביב. והחלום? "שהמלחמה תסתיים, המסעדה בנופית חרמון תיפתח מחדש ואולי אפילו אפתח סניף קטן בתל אביב".
קאלו באבא, שדה נחמיה, 058-7879575

משהו לראות: סטודיו לפיסול ואיור - מבית הלל לעין חרוד

עבודותיו יוצאות הדופן של האמן מיקי אוחנה היו מאז ומתמיד מוצגות בגלריות ובמוזיאונים נחשבים בארץ. אבל ליבת העשייה של אוחנה, כמו גם ליבו, מונחים בסטודיו שלו בבית הלל, שם הוא יצר וערך סדנאות עד לפרוץ המלחמה.

אוחנה, בוגר בצלאל במגמת אנימציה, התאהב לפני שנים במכונת התפירה, ומאז הוא יוצר באמצעותה חפצים ופורטרטים בטכניקה יוצאת דופן של רישום.

 הסטודיו לפיסול ואיור של מיקי אוחנה / צילום: רוי פרידמן

כמו רבים מתושבי הגליל העליון, הוא ומשפחתו פונו מביתם ב-8 באוקטובר, ומאותו היום נודדים בין קיבוצים וקהילות מארחות."יצאנו מהבית עם תיק ומעט חפצים", הוא מספר.

התפנית הגיעה לפני שבועיים. "לאחר חצי שנה של נדודים הבנתי שאני חייב להמשיך וליצור". כעת בני הזוג וילדיהם מתגוררים בקיבוץ עין חרוד מאוחד. שם גם הקים אוחנה מחדש את הסטודיו.

למשכנו בקיבוץ הביא אוחנה את הכלים והציוד מהסטודיו שנותר מאחור בבית הלל, ובנה מחדש את מרחב היצירה שלו, שם הוא גם מציג את יצירותיו למכירה ומציע סדנאות. נוסף על כך הוא מעביר סדנאות לחברות ברחבי הארץ.
חייט פרא, עין חרוד, 052-6216175