הפרצה שמאפשרת להוביל סחורות מטורקיה לישראל

משרד המסחר הטורקי אמנם הציג בימים האחרונים זיגזג בין רצון לרדד את איסור הסחר הגורף עם ישראל, לבין הצרכים הפוליטיים של הנשיא רג'פ טאייפ ארדואן, אך עוד בטרם רצף האירועים, זיהו יבואנים פרצה בהנחיות: הזירה הפלסטינית.

● ישראל מנעה מארדואן מרחב הכחשה, וטורקיה נסוגה מההקלות בסחר - בינתיים
● חדשות טובות לענף הבנייה: טורקיה אישרה לחדש אספקות לישראל

כבר לאחר ההנחיות הראשוניות לאיסור סחר עם ישראל, הותר למכס הטורקי לאפשר יציאת סחורות, אם מקבל הסחורה רשום בשטחי הרשות הפלסטינית - להם אין נמל ומשתמשים בנמלים בישראל. במסגרת הנוהל, יש להשיג אישור מכס מראש והיתרים של רשויות רלוונטיות בטורקיה, ובדרך זו אפשר להשתמש בכל אחד מהנמלים הרבים במדינה: החל מאיסטנבול במערב ועד איסקנדרון במזרח.

את המסמכים הללו מעבירים לחברות הספנות, וכך אלו מאפשרות לטעון את הסחורות בנמלי טורקיה בקווים לישראל - גם אם אלו ישירים. לגלובס נודע כי זה נוהל שמתאפשר כבר בכל חברת ספנות בין־לאומית, כמו MSC ומארסק הגדולות בתבל, הפג־לויד הגרמנית וצים הישראלית. מצים נמסר: "אין תגובה".

"על הנייר", את הסחורה אי אפשר לספק ללקוח ישראלי, ותהליך השחרור צריך להתבצע על שמו של המקבל הפלסטיני, אבל השורה התחתונה היא שאין חברות שילוח פלסטיניות. אותם יבואנים, למשל, מרמאללה, נדרשים באופן קבוע להשתמש בחברות ישראליות - כך שמעורבות ישראלית בתהליך היא כורח המציאות.

כך עובדת הפרצה הפלסטינית

כדי להבין את התהליך, צריך, קודם כל, לצלול לעומקם של שטרי מטען. יש שניים כאלו: מאסטר ו/או פנימי. את שטר מטען מאסטר מנפיקה חברת הספנות, ועליו מופיעים המשלח הטורקי כשולח, והמשלח הישראלי כמקבל. שטר מטען זה מעניק למשלח הישראלי את הבעלות על הסחורה, בכפוף להגעת הסחורה ו"לקניית פקודה", מחברת הספנות.

היעדר המשלחים הפלסטיניים מביא לתוצאה כי מאותו הרגע, הזכות על הסחורה היא של המשלח הבין־לאומי הישראלי, והוא יכול לווסת אותה לאן שירצה. במצב כזה, מונפק שטר נוסף, שטר מטען פנימי. הוא אינו מיועד עבור חברת הספנות, אלא למכס. במצב של שטר מטען פנימי, הוא מוצג למכס, ועל בסיסו משודרים למכס פרטי היבואן הכתוב בהליך השחרור.

משלב זה, ניתן לבקש וגם לקבל בקלות אפשרות העברת בעלות על הסחורה. קרי, שחרור מהמכס על שם יישות אחרת מהרשום בשטר המטען, בהליך העברת בעלות פשוט למדי מול המכס. התוצאה הסופית היא שדי בשיתוף פעולה עם איש עסקים פלסטיני או חברת קש פלסטינית, כדי לשחרר סחורות מטורקיה לישראל, ללא בעיה מהותית. אף שהמכס הטורקי נחשב לקפדן מאוד, זו משימה בלתי־אפשרית עבורו לאמת שכל אחת מהסחורות אכן מגיעה לאותו יעד פלסטיני - ועל אחת כמה וכמה לא מועברת על־ידו לצד שלישי.

היוצאים מן הכלל בסיפור אלו מוצרים שנתונים לרגולציה ישראלית, למשל חלקי רכב. במקרה כזה, עבור אישור מכס ישראלי לשחרור הסחורות, יידרש מעביר הסחורה ומקבלה בעלי רישיון סחר במוצרי תעבורה. אחרת, המכס הישראלי יותיר את המוצרים בנמל.

יבואנים מביאים גם סחורות דרך יעדים שלישיים

שיטה זו מתווספת לזו שבה יבואנים ישראלים ויצואנים טורקים משלבים זרועות עבור שליחת הסחורות דרך יעדים שלישיים. אותה מגמה שהחלה כבר עם איסור היצוא של 54 פריטים, רובם מענף הבניין, לפני כחודש, התרחבה מאוד בעקבות האיסוף הגורף.

במסגרת השיטה, במקום לכתוב על שטר המטען את ישראל כנמל יעד, מובילים לנמל שלישי - ומשם לישראל. באנקרה היו רוצים למנוע את השיטה, אולם היקף היצוא הטורקי לכל העולם, מקשה על המכס המקומי להתעמק בבידוק יעדן הסופי של הסחורות.

לכן, יצואנים טורקים שולחים סחורות לנמל שלישי, ומבצעים הליך שנקרא "שטעון". בהליך הזה, מובילים את הסחורה למדינה השלישית, כאמור, ושם מחליפים את שטרי המטען, מעמיסים את הסחורה לאונייה אחרת - ומובילים אותה לישראל.

זהו הליך שעלול להכפיל, ואף יותר מכך, את עלויות השילוח השגרתיות בין טורקיה לישראל, אבל מבטיח בסבירות גבוהה את המשך זרימת הסחורות. בעקבות כך, סחורות טורקיות שיעדן הסופי הוא ישראל המשיכו לנוע, גם אם בהיקפים נמוכים יותר, לנמלים במדינות שונות כמו בולגריה, יוון ומצרים. משם הן צפויות להגיע בסוף לכאן.

היתרון בשימוש בפרצה הפלסטינית היא מניעת אותה התייקרות משמעותית בעלויות השילוח. כפי שלפני הצעד של ארדואן, הגיעו סחורות מטורקיה ישירות לישראל בעלויות שילוח נמוכות ביחס למקורות יבוא אחרים, כך גם ניתן להמשיך, אם יש אפשרות, לבצע את אותה שיטת יצוא לשטחים הפלסטיניים, שנובעת, בדיוק כמו איסור הסחר הגורף עם ישראל, מצרכים פוליטיים של נשיא טורקיה.