ישראל והאו"ם: מה כדאי לזכור לפני שגורסים

מעמד הגריסה של אמנת האו"ם בידי גלעד ארדן הזכיר לי את תגובת הנציג הסורי בעצרת האו"ם, ב־29 בנובמבר 1947, בלילה שבו אומצה תוכנית החלוקה של ארץ ישראל.

הניו יורק טיימס דיווח בראש עמודו הראשון כי נציגי הערבים הכריזו בצאתם מן האולם שבעיניהם האו"ם מת. "לא, לא מת", אמר הנציג הסורי פריס אל־חורי, "נרצח". והם מיהרו להוסיף כי אין הם מכירים בהחלטה ולא ישתפו איתה פעולה.

● האם אוניברסיטאות אמריקאיות מפתחות נכונות לשאת ולתת על החרמת ישראל?
● המשטרה משחררת את אוניברסיטת קולומביה, וטראמפ משחרר את לשונו

הציונים, לעומת זאת, היו שרויים באופוריה. "צהלה ותקווה", דיווח העיתון. "נקודת מפנה בהיסטוריה של היהודים", הכריז המנהיג המהולל של יהודי אמריקה, הרב (הרפורמי) אבא הלל סילבר, שהודה לאו"ם ממעמקי ליבו. "חזרה ואושרה באופן מרשים טענתו הצודקת של העם היהודי לחזור ולקומם את חייו הלאומיים בארץ אבותיו".

מה היינו עושים בלי ההחלטה ההיא? במרוצת השנים תערובת של יוהרה ושנאת זרים יצרה נרטיב הפוך אצל הרבה ישראלים. או"ם־שמו"ם, הם למדו מבן גוריון. מדינת היהודים כמובן לא הייתה מתאפשרת בלי מאמץ צבאי, אבל לא הייתה מאריכה ימים בלי הכרה בינלאומית.

מכוח החלטת האו"ם ישראל קיבלה את חסות המשפט הבינלאומי. בלעדיה היא הייתה שוות ערך של רודזיה, שבה מיעוט לבן הכריז עצמאות חד־צדדית ב־1965 ואיבד אותה 14 שנה אחר כך.

זו הסיבה שרחובות מרכזיים בערי ישראל נקראו על שם האו"ם, על שם כ"ט בנובמבר ועל שם דיפלומטים לטינו־אמריקאים עלומים (אראניה, פבריגאט, גרנדוס) שישבו בראש ועדות של האו"ם או ניהלו את דיוני העצרת.

קצין וג'נטלמן

היוצרות התהפכו ברבות השנים. הרכב האו"ם השתנה, ישראל נעשתה יעד נוח לגושים של סולידריות רב־לאומית, בייחוד מצד מושבות משתחררות באפריקה ובאסיה. ב־1975 האו"ם קיבל את ההחלטה הנפסדת שכרכה את הציונות עם האפרטהייד. משטר המיעוט הלבן בדרום אפריקה עדיין עמד על מכונו.

חיים הרצוג, אז השגריר באו"ם, קרע לגזרים את נוסח ההחלטה מעל דוכן העצרת, מחווה שוות ערך לגריסת ארדן, אף כי הרצוג היה קצין וג'נטלמן והילך קסמים על סביבותיו. רשויות מקומיות בישראל הסירו את שם האו"ם מרחובותיהן. בגידתו מחתה את חסד נעוריו.

16 שנה אחר כך עצרת האו"ם ביטלה את ההחלטה. אבל הרומן לא התחדש. בעינו עמד הבוז האינסטינקטיבי למוסד הרב־לאומי, על אנפופיו הדיפלומטיים ועל החשד שבליבו מקננת הטייה קבועה נגד מדינת היהודים שהוא יצר.

התרסה הייתה תמיד חלק של הדיפלומטיה הישראלית, אבל לא הייתה החלק היחיד או הדומיננטי. מבלי להפריז בנוסטלגיה, מבטאיה הראשונים של ההתרסה היו אנשים משכילים, מעמיקים, מלוטשים, רהוטים בשורה של לשונות. הדור פוחת והולך, כאשר את הטון של הדיפלומטיה הישראלית נותנים נציגי מרכז הליכוד, הפונים אל מרכז הליכוד גם כשהם מכהנים בניו יורק, או (עוד מעט קט) בוושינגטון, או בלונדון.

פינת טייוואן ודרום אפריקה

ישראל חוזרת עכשיו ונדחקת אל הפינה שבה מצאה את עצמה לאחר מלחמת יום הכיפורים. אמנם הרבה יותר ארצות מוסיפות לקיים איתה יחסים דיפלומטיים, אבל כמו ב־1975 לישראל אין מי שיצביעו בעדה באו"ם.

ב־1975 35 ארצות התנגדו להשוואת הציונות עם האפרטהייד. בעד השוואת הציונות עם האפרטהייד הצביעו 72 ארצות. בשבוע שעבר הצביעו 143 ארצות לטובת שדרוג מעמדה של 'מדינת פלסטין'. רק תשע התנגדו. בין התשע נמצאות מיקרונזיה, נאורו ופאלאו. חלילה לנו להקל ראש בידידותן של מדינות ננס בדרום האוקיינוס השקט, אבל גם קשה לבסס אסטרטגיה דיפלומטית ארוכת טווח על תמיכתן.

שותפות ישראל ומדינות הננס מזכירה במקצת את הפיחות הזוחל של 50 השנים האחרונות במעמד טייוואן. ב־1970, ערב גירושה מן האו"ם, לטייוואן היו יחסים דיפלומטיים עם בערך 70 ארצות. מאז גירושה המספר בירידה מתמדת, והוא עומד כיום על 12, מחציתן איים זערוריים באוקיינוס השקט ובים הקריבי.

ישראל נדחקת אל מעמדה של דרום אפריקה בשנות השבעים. אמנם היו לממשלת המיעוט הלבן נציגויות כמעט בכל הארצות הלא־קומוניסטיות, אבל היא הושעתה מן העצרת הכללית של האו"ם ב־1974, ומועצת הביטחון הטילה עליה אמברגו צבאי ב־1977. כאשר ראש ממשלתה רצה לבקר ביקור רשמי מעבר לים היה עליו להשיג הזמנה מדיקטטור צבאי ימני בדרום אמריקה.

הטון ובחירת המילים בנאומיו האחרונים של מר נתניהו ("ישראל תילחם לבדה", "נילחם בציפורניים") מזכירים לי נאום של ג'ון פוסטר (Vorster), ראש ממשלת דרום אפריקה, ב־1977. הא הגיב על לחץ אמריקאי לשנות כיוון במילים "קטנים כאשר אנחנו, עם מה שיש בידינו, אנחנו נגן על ארצנו עד האיש האחרון, מפני שלא נעשה את זה רק בשביל עצמנו, אנחנו נעשה את זה בשביל העולם החופשי".

בראיון בספטמבר 1977 הוא אמר: "נראה לנו שארה"ב רוצה להכתיב לנו איך לנהל את ארצנו, וזה כמובן אינו מתקבל על דעתנו… אני אינני עומד להרשות לאיש להכתיב לי מה לעשות או לא לעשות". משטר האפרטהייד חדל להתקיים 17 שנה אחר כך מבלי להילחם "עד האיש האחרון".

ההיסטוריה אינה מזמנת מקבילות מדויקות, אבל היא מציעה אזהרות. ישראל צריכה לצאת מגדרה כדי שלא להיקלע אל פינות טייוואן ודרום אפריקה. שם נמצאות דלתות היציאה מן המערכת הבינלאומית.