המשטר בדרום אפריקה פותח מערכה לשלילת ההכרה בזכות הקיום של ישראל

שלוש נקודות בנאומיהם של נציגי דרום אפריקה בבית המשפט הבינלאומי בהאג חייבו עניין מיוחד.

1) השימוש החוזר במושג Palestine, מבלי להבהיר את כוונתו; 2) הקביעה שישראל היא "משטר אפרטהייד קולוניאלי של מתיישבים", וקיומה הוא "תהליך נפשע"; 3) "הזכות להגנה עצמית אינה נתונה למדינה כובשת נגד השטח שהיא כובשת".

● כותרות העיתונים בעולם | "חיזבאללה ספג מכות קשות": בלבנון מעריכים שהחזית בצפון לא תתרחב
● "קיבלנו כבר עשרות פניות": הפתרון של הטכניון לאנטישמיות בקמפוסים בחו"ל

אומנם דאגת ישראל נוגעת לאפשרות של צווי מניעה מיידיים לעצירת המלחמה. אבל לדעתי את הדאגה הגדולה ביותר צריך לעורר עניין אחר: יומרותיו ההיסטוריות של משטר ה-ANC בפרטוריה.

אגב, אני מציע ברצינות גמורה שישראל תתחיל לכנות כך את דרום אפריקה. אם דיפלומט דרום אפריקאי יכול לכנות את ישראל בהאג "משטר אפרטהייד נפשע", גם ישראל רשאית להזכיר פעם אחר פעם כי עניין לה במשטר מפלגתי אידאולוגי, רדיקלי, אנטי-מערבי, סמכותני ומושחת.

אלה אינם גידופי-נגד. אלה אפיונים ענייניים לחלוטין של ממשלה, אשר ב-30 שנות שלטונה השחיתה את מידותיה של דרום אפריקה, הורידה אותה מן הפסים, רוששה אותה והעשירה קומץ קטנטן של מהפכנים.

"מתיישבים קולוניאליים"

משטר ה-ANC מתייצב עכשיו בראש מחנה החותר לשלול את ההכרה הבינלאומית בעצם זכותה של ישראל להתקיים. דרום אפריקה הופכת בזה מארץ עוינת לארץ אויב. בעבר, הרבה ארצות ניתקו את יחסיהן עם ישראל; הן אמרו דברים קשים על ישראל; אבל הן לא ביטלו את הכרתן בזכותה להתקיים. דרום אפריקה עשתה כן בשבוע שעבר בבית הדין בהאג.

שימושי הלשון של נציגי ה-ANC היו ראויים לעלון תעמולה. מטרתה של ישראל, הכריז פרופ' ואן לו (Vaughan Lowe), היא "לחסל (eradicate) את פלסטין (Palestine)". הוא לא הסביר לאיזו יחידה טריטוריאלית הוא מתכוון. אבל את האי-בהירות יישב עד מהרה ווסימוזי מדונסלה (Vusimuzi Madonsela), שגריר ה-ANC בהולנד.

"הג'נוסייד הנוכחי", הסביר הדיפלומט, "מתרחש בסימן הכחשת זכותו הטבעית של העם הפלסטיני להגדרה עצמית וזכותם הקיבוצית של הפלסטינים לשוב אל בתיהם בפלסטין". הוא הוסיף ודיבר על "מחיקת הנוכחות הפלסטינית בפלסטין והחלפתה במתיישבים קולוניאליים".

קשרים דיפלומטיים מוסיפים להתקיים, אך קשה למצוא בהם טעם. הלב יוצא אל יהודי דרום אפריקה, שהתמוטטות מלאה של היחסים תפגע בהם מוסרית, נפשית, פוליטית, אולי גם פיזית. אבל יש נסיבות שבהן אין עוד מקום להעמיד פנים. ביקורת על מעשי ישראל היא עניין אחד, התנגדות לעצם קיומה היא עניין אחר. יש צורך להמחיש לעולם החיצון את מגמת פניו של משטר ה-ANC ואת מידת החומרה שבה ישראל רואה אותו.

"מדינת הקשת בענן"

איך הגענו אל הנקודה הטראגית הזו? זה סיפור ארוך ומסובך. הוא התפתח בשני מישורים: ההקצנה של מאבק השחרור נגד משטר המיעוט הלבן, מתחילת שנות ה-60 עד תחילת שנות ה-90; והסיוע המסיבי שישראל הושיטה במשך 20 שנה למשטר האפרטהייד. לרוע המזל, ישראל מעולם לא עשתה ניסיון רציני להתנצל על מערכת היחסים ההיא, אשר העמידה אותה לצד משטר, שבין מייסדיו היו נאצים מובהקים ואנטישמים גלויים.

הרדיקליזציה של מלחמת השחרור קירבה את ה-ANC לקיצונים אנטי-מערביים, מבריה"מ עד קובה, ובייחוד בין מחתרות וארגוני גרילה באפריקה, במזה"ת ובאמריקה הלטינית. היחסים עם אש"ף היו גולת כותרת.

יאסר ערפאת היה הזר הראשון שנלסון מנדלה פגש לאחר שחרורו מן הכלא, בתחילת 1990. מנדלה הכריז אז, כי שחרורם של שחורי דרום אפריקה לא יושלם כל זמן שהפלסטינים לא ישתחררו. הוא גם הכריז, שישראל היא "מקרה קולוניאלי מיוחד". הוא השווה, לפחות במשתמע, את הישראלים עם האפריקנרים בדרום אפריקה, צאצאי מתיישבים הולנדיים וצרפתיים מן המאה ה-16, ש"אין להם לאן לחזור". ההכרה שאין "לאן לחזור" השפיעה במידת מה על יחסו של מנדלה כלפיהם. הוא הניא את הרדיקלים במחנהו מלנקום בלבנים, ונמנע מהפקעה של רכושם.

דור המהפכנים, שחורים ולבנים, בדרום אפריקה פיתח סלידה עמוקה מישראל, לא רק בגלל בריתה עם הלבנים (שקמה בימי יצחק רבין, ב-1976), אלא גם מסיבות רעיוניות. הרבה לפני שבאקדמיה המערבית התחיל להתרוצץ הביטוי "מדינת מתיישבים אירופיים" לתיאור ישראל, כך בדיוק היא נתפסה בעיני ANC.

יתר על כן, ב-ANC התפתחה התנגדות עמוקה לעצם התפיסה של מדינת-לאום. בדרום אפריקה "מדינת לאום" הייתה בעיניהם אמצעי של הפרד-ומשול בידי האפריקנרים. אלה האחרונים ניסו להציע אוטונומיה לאומית נפרדת לקבוצות אתניות שחורות, כדי לפורר את החזית המאוחדת נגד האפרטהייד. ממשלת הרוב השחור הכריזה תיכף לבחירתה, כי את דרום אפריקה הישנה תחליף "אומת הקשת בענן", ללא לאום דומיננטי, בעצם "מדינת כל אזרחיה". ישראל היתה אפוא לצנינים בעיניהם.

"תפיסת המדינה"

מעט מאוד משקיפים יטרחו להכחיש את היקף כישלונו של ה-ANC בניהול דרום אפריקה. תחת שלטונו התנהלה ביזה מוטרפת של נכסי מדינה. דרום אפריקה אפילו הכניסה לשימוש בינלאומי פופולרי את המושג state capture, "תפיסת המדינה" בידי אנשי עסקים עשירים, בני חסותם של פוליטיקאים בכירים. זה הגיע לממדים מסמרי שיער תחת שלטונו של הנשיא ג'ייקוב זומה, ששלט בין 2009 ל-2018. זומה הועמד למשפט, הושלך לזמן מה לכלא, אבל הקים מפלגה חדשה, המשתתפת בבחירות ב-29 במאי.

הקשר בין הבחירות למסע המשפטי בהאג אומנם אינו מוכח, אבל קשה להימנע מלחפשו. הציבור הדרום אפריקאי מאס ב-ANC במידה כזאת, שהמפלגה עשויה לאבד לראשונה את הרוב המוחלט שלה בפרלמנט (הפרלמנט הוא הבוחר את הנשיא). איש אינו מניח ש-ANC לא תעמוד בראש הממשלה הבאה, אבל סביר שהיא תזדקק לבעלי ברית מהשמאל הרדיקלי, הפופוליסטי, האנטי-מערבי לתיאבון. ההתקפה על המערב דרך ישראל מתיישבת עם הצורך הזה.

קשה לדעת עד כמה מלחמת עזה משפיעה על מיליוני מצביעים בשכונות העוני של דרום אפריקה. ניהול כושל, התמוטטות בניינים, שריפות, פשיעה אלימה, מחסור קריטי בחשמל ובמים הם עניינים הקרובים אל הבוחר הרבה יותר. אבל ANC מקווה להפיק תועלת מהתיימרותו הנמשכת לשאת את הלפיד של נלסון מנדלה. חמאס התחבב על ANC עוד בימי שלטונו הראשונים בעזה. ממש כמו חמאס וכמו איראן, ANC חותרת להרוס את הסטאטוס-קוו העולמי. מכאן גם תמיכתה ברוסיה של פוטין.

במדיה החברתית הדרום אפריקאית אפשר למצוא קריאות מוטרפות להקמת "צבא אפריקאי", שיצטרף אל המלחמה נגד ישראל. אנחנו אומנם איננו שם, אבל בהתחשב בעוצמתה של הקנאות הדרום אפריקאית בהאג, מוטב לעקוב בדרגה כלשהי של חשש.