האם כספי המסים חוזרים אלינו? המחקר שחושף פערים עצומים בין המגזרים

מאמר אקדמי חדש שיפורסם ב"רבעון לכלכלה" מספק הצצה לשאלה שמטרידה כל ישראלי: האם כספי המסים שלנו חוזרים אלינו? אם אתם יהודים לא-חרדים, התשובה היא כנראה לא. הנתונים גם שוברים מיתוסים נפוצים על מי נהנה מהוצאות הממשלה, ומראים כמה מערכת המס בארץ פרוגרסיבית ומוטה לטובת הולדת ילדים.

● בדיקת גלובס | למה פחות ופחות ישראלים מוכנים לענות על סקרי הלמ"ס, ואיך זה ישפיע על הכלכלה
● האם המסים יעלו ואיך ייראה התקציב? מנכ"ל משרד האוצר פותח הכול

הנתונים מגלים פער עצום בין המגזרים, ומראים שמשק הבית החרדי הממוצע מקבל מהמדינה 4,107 שקל יותר בכל חודש מאשר הוא משלם מסים. משק הבית הערבי הממוצע מקבל 1,037 שקל, ומשק הבית היהודי הלא חרדי משלם 6,115 שקל יותר במסים בכל חודש מאשר הוא מקבל בשירותי ממשלה.

מוביל המחקר הוא אריאל קרלינסקי, דוקטורנט מהאוניברסיטה העברית. שותף נוסף הוא ד"ר מיכאל שראל. שראל היה בעבר ראש אגף כלכלה ומחקר בהראל, הכלכלן הראשי באוצר, ולאחר שהתפטר במחאה על מדיניות לפיד כשר אוצר - מונה לראש פורום קהלת לכלכלה. נדגיש שמחקר זה לא מוצג כנייר עמדה של קהלת, אלא מדובר במאמר אקדמי שפורסם בכתב העת הכלכלי הנחשב בישראל. פרט לשראל וקרלינסקי, השתתפו גם תום שדה וערן יוגב. לפי שראל, "כשמפרסמים נתוני עוני ואי-שוויון, ההסתכלות חלקית מאוד. גם ביטוח לאומי וגם הלמ"ס מודדים רק מסים ישירים ברמת הפרט, ובהעברות הממשלה יש בעיקר קצבאות".

אלא שבפועל, השירותים שהממשלה נותנת נרחבים בהרבה מהקצבאות הישירות, וכך גם המיסוי העקיף. אז כדי למצוא את ההשפעה האמיתית של הממשלה על משקי הבית בישראל, צריך "לזקוף" גם שירותי חינוך ובריאות שהממשלה מספקת, והוצאות ממשלה כמו סבסוד תחבורה ציבורית ותרבות. בצד המיסוי יש גם מע"מ, מס חברות, מכסים, ומסים עקיפים נוספים כמו דלק וסיגריות. זה דורש להבין איך מתפלגים המסים והשירותים בין משקי הבית, כולל שאלות אמפיריות קשות כמו "על מי נופל מס החברות". אך בעזרת ניתוחי רגישות, החוקרים הצליחו להשיג תמונה מקיפה של השפעת הממשלה על משקי הבית.

המחקר דרש גם מענה על שאלות בגבול שבין כלכלה ופילוסופיה, כמו איך מתפלגות בין משקי הבית הוצאות על מוצרים ציבוריים מובהקים, כמו ביטחון ותשתיות. אך כפי ששראל מסביר: "בדקנו את זה לפי כמה גישות, ובסך הכל אף אחת מהן לא משנה את התמונה הגדולה". כך שלמעשה, יש לנו הצצה ייחודית בהיקפה להשפעת הממשלה עלינו, לרבות לחלוקה על בסיס מגזר ומעמד חברתי-כלכלי.

ההשפעה הגדולה ביותר: מספר הילדים

אחד הממצאים המובהקים ביותר של המחקר הוא הפער בין המגזרים. כאמור, חרדים נוטים לקבל הרבה יותר מהמדינה, ולשלם פחות מסים. ערבים נמצאים במקום מתון בהרבה, ואצל יהודים לא-חרדים המצב הפוך לחלוטין. אך גם כשפורסים את המגזרים השונים לעשירוני הכנסה פנימיים בתוך כל מגזר, התוצאה נשארת מובהקת: 80% מהחרדים מקבלי יותר שירותי ממשלה מאשר משלמים מסים, 60% מהערבים, ו-30% בלבד מהיהודים הלא-חרדים. כלומר, הרוב הגדול של משקי הבית היהודים הלא-חרדים, שכולל חילונים, מסורתיים ודתיים כאחד, משלם הרבה יותר במסים מאשר הוא מקבל בשירותי הממשלה. "היהודים הלא-חרדים לא רק שמממנים את המוצרים הציבוריים וההשקעה בתשתיות, אלא גם את המגזרים האחרים" אומר שראל.

למה זה קורה? משתי סיבות עיקריות. האחת היא ההטיה של מערכת המיסוי וההוצאות בישראל לטובת משפחות מרובות ילדים. על פי נתוני המחקר, משפחות עם שני הורים וילד אחד מקבלות בממוצע 5,761 שקל בחודש בשירותי ממשלה. עם שלושה ילדים זה עולה ל-11,376 שקל, ובשישה ילדים ומעלה שווי ההטבות מזנק ל-22,131 שקל בחודש. כמובן, מדובר גם בהטבות שלא רואים ישירות בכיס, כמו חינוך ובריאות.

"רואים בבירור את השפעת מספר הילדים על הוצאות הממשלה שמקבל משק בית", אומר שראל, "וזה נכון גם בצד הכנסות הממשלה: יש עוד נקודות זיכוי במס הכנסה והטבות בארנונה שניתנות למשפחות עם הכנסה נמוכה והרבה ילדים". אלו מאפיינים בצורה מובהקת משקי בית חרדים, וכך יוצא שהם מקבלים יותר, ומשלמים פחות.

סיבה שנייה היא הפרוגרסיביות של מערכת המס. ידוע שמס הכנסה בישראל נחשב פרוגרסיבי, והשכבות החזקות משלמות את רוב המסים הישירים. משק בית בעשירון השלישי מלמטה משלם בממוצע 292 שקל בלבד בחודש במס הכנסה ורווח הון, משק בית בעשירון השביעי משלם 2,243 שקל, והעליון: 15,403.

החידוש של המחקר הוא בהסתכלות על כל מערכת המס, כולל המסים העקיפים שנוטים להיות פחות פרוגרסיביים. אך אפילו איתם, ניכר שהעניים כמעט ולא משלמים מסים בארץ: בעוד שמשק בית בעשירון התחתון משלם על כל המסים יחד 3,769 שקל בחודש, בעשירון החמישי זה מגיע ל-9,154 שקל בחודש, ובעשירון העליון: 36,465 שקל.

ניתן כמובן לטעון שמדובר במאפיין רצוי של מערכת המס ולא בתקלה. אך בעיני שראל, בכל הנוגע לחברה החרדית, ייתכן שההיגיון הרגיל של חלוקת העושר מחדש לא לגמרי עובד: "ההחלטה על אורח החיים שמוביל לעוני היא החלטה של החברה החרדית עצמה", מסביר שראל. "זה לא מקרה וזו לא היסטוריה או אפליה. לכן, פחות ברור אם הרציונל שמצדיק חלוקה מחדש של ההכנסות עובד גם כאן. לכאורה, הרעיון הוא שמי שמרוויח יותר משלם על מי שיש לו פחות, במעין 'ביטוח הדדי' על חוסר מזל או נתונים התחלתיים פחות טובים. אבל במקרה החרדי, ההכנסה הנמוכה היא לא 'אקסוגנית' אלא תלויה בהחלטה מודעת לקיים אורח חיים מסוים".

גם מספר הילדים לא בדיוק מקרי, אלא החלטה פעילה של משקי הבית. בעיני שראל "יש משהו מאוד עמוק באמירה 'ילדים זה שמחה'. הרי תחת הכנסה מסוימת אפשר לחיות ברמת חיים כלשהי, ואז משפחה בוחרת להביא ילד נוסף. האם מצבה אחרי זה טוב יותר או רע יותר? אם ילדים זה שמחה, אז למרות שמצבה הכלכלי לכאורה מידרדר, בעצם מצבה הסובייקטיבי טוב יותר".

לאילו מגזרים מגיעות הוצאות הממשלה

המחקר מאפשר גם לראות לאילו מגזרים מגיעות הוצאות הממשלה. למשל, הסבסוד הממשלתי על תרבות, ספורט ופנאי מגיע בראש ובראשונה למשקי בית יהודיים לא-חרדיים (344 שקל בחודש בממוצע), אך בניגוד למיתוס הנפוץ - גם משקי הבית החרדים נהנים מהסבסוד, ברמה של 310 שקל בחודש בממוצע. מנגד, בחברה הערבית נהנים בממוצע מ-232 שקל בלבד למשק בית עבור פעילויות כאלה. בחלוקה לעשירוני הכנסה, מתגלה תופעה מעניינת נוספת: משקי הבית העשירים יותר מסובסדים ממשקי הבית העניים, כך שתקציב התרבות הוא למעשה תקציב רגרסיבי המועיל יותר לעשירים.

לעומת זאת, סבסוד התחבורה הציבורית מגיע בצורה מובהקת לחברה החרדית (502 שקל בחודש בממוצע), והרבה פחות ליהודים לא-חרדים (217) ועוד פחות לערבים (203). זאת הן משום שהישובים החרדיים מופלים לטובה במחירי הכרטיסים מכיוון שהם בממוצע עניים יותר, והן משום שחרדים משתמשים הרבה יותר בתחבורה ציבורית מכל מגזר אחר. אפקט זה הוגבר לאחרונה לאחר רפורמת המחירים של שרת התחבורה מירי רגב, שהגבירה את הסבסוד הממשלתי למחירי הכרטיסים.

עם זאת, מציין שראל, "חשוב לזכור שהמחקר לא עוסק בשאלות נורמטיביות לגבי מה ראוי לעשות, ואין לו שיפוטיות כלפי המדיניות הרצויה. במקום זאת, אנחנו רוצים לתאר את המצב הקיים בצורה המדויקת ביותר האפשרית. כל אחד יכול לקחת את הנתונים האמפיריים ולהסיק מהם מסקנות בהתאם לעמדות ולערכים שלו. אבל בניגוד למצב היום, שמוכרחים להישען גם על תחושות בטן והערכות, מעתה יהיה אפשר להישען על נתונים אמיתיים".

שראל נותן דוגמה למדיניות ממשלתית שהמחקר הצליח "לתפוס": "נניח שהממשלה מעלה את שיעור המע"מ באחוז, ונותנת את כל הכסף לשירותי חינוך לתלמידים מהשכבות החלשות. ברור שזו מדיניות פרוגרסיבית, כי מי שעשיר ישלם יותר, ומי שעני יקבל יותר. אבל בנתונים הרשמיים של ישראל, ההשפעה על אי השוויון תהיה אפס! כי לא מודדים מסים עקיפים ושירותי ממשלה שאינם קצבאות. בשיטה שלנו, אפשר לתאר תמונה הרבה יותר נכונה של המדיניות הממשלתית והשפעותיה, הן בתחום החלוקה מחדש והן בין המגזרים השונים".

בצורה כזאת, מקווים החוקרים, השיח הכלכלי בישראל יהפוך ליותר מבוסס עובדות, ויאפשר למקבלי ההחלטות לנתב את הכנסות והוצאות הממשלה בצורה חכמה יותר, ועל פי הנתונים בפועל.