המלחין שמצליח לזקק רגע קולנועי בכמה תווים אייקוניים

"מוזיקה מספיקה לחיים שלמים, אבל חיים שלמים לא ארוכים מספיק בשביל מוזיקה", אומר ג'ון וויליאמס לקראת סיום הסרט הדוקומנטרי החדש על חייו שעלה בדיסני+, ציטוט שתופס את המסירות והסקרנות האינסופית שיש לו כלפי המקצוע שלו, וליוותה אותו לאורך הקריירה הענפה שלו. בדקות שקודמות לציטוט הזה, הדוקו החדש "מוזיקה מאת ג'ון וויליאמס" של הבמאי לורן בוזארו (שעבד במשך שלושה עשורים עם סטיבן ספילברג על סרטוני "מאחורי הקלעים" של הסרטים שאת רובם הלחין וויליאמס) מבקש לתאר מסע חיים וקריירה של 65 שנים, של מלחין שהוא כבר בן 92, ושעבודותיו הפכו לחלק משמעותי מההיסטוריה של אומנות הקולנוע ונשזרו בפס הקול התרבותי של חיי כולנו.

● כולם שונאים את טיקטמאסטר, אבל האם זה מונופול שכדאי לפרק?
● הוליווד לא ידעה לשחק את המשחק, וההפקות נטשו לטובת מי ששלח יד לכיס

גם 25 פרסי גראמי, 54 מועמדויות לאוסקר (שני רק לוולט דיסני בכמות המועמדויות) ו-5 זכיות לא שקולות לשלל הנעימות שכתב וויליאמס שכל בן תרבות יודע להמהם או לשרוק מתוך שינה. "מלחמת הכוכבים", "סופרמן", "אי.טי", "פארק היורה", "אינדיאנה ג'ונס", "הארי פוטר", "רשימת שינדלר" - כל אלה הם רק חלק קטן מיותר מ-150 קרדיטים על מוזיקה לסרטים וסדרות שכתב המלחין הפורה; לא כולל עוד כ-50 יצירות קלאסיות לתזמורת שהלחין. אבל בדוקו הזה אנחנו מתוודעים לוויליאמס לא רק כמלחין פורה ומוכשר, אלא גם כאיש משפחה למוד טרגדיות (רעייתו, השחקנית ברברה רואיק, נפטרה ממפרצת בגיל 41 על סט של סרט בו עבדה), כאיש מקצוע חרוץ מאין כמותו וכאמן מסור החותר ליצירתיות אינסופית, מלא תשוקה שאין שנייה לה למוזיקה.

לא רק מלווה סצנות, ממש מגדיר אותן

רבות מהנעימות של וויליאמס כל כך אייקוניות עד שדי בשניים-שלושה תווים לזהותם. אבל המלודיות שלו לא רק מלוות סצנות, הן ממש מגדירות אותן. "מלתעות" למשל חייב כל כך הרבה מהמתח והדרמה שלו לא רק לשניים וחצי התווים האייקוניים שוויליאמס הלחין לנעימת "הכריש", אלא כפי שהוצג בדוקו בקטע שהוקרן ללא מוזיקה ומיד עם מוזיקה, גם להבנה שלו שמדובר בעצם ב"סרט פיראטים". כך הוא הסביר לשותפו ליצירה, סטיבן ספילברג, לפני שהשמיע לו את המוזיקה לסרט שהפכה אותו מעוד מותחן ממוצע לארכיטיפ של מתח ואימה.

כמעט כל אחת מעבודות ההלחנה של וויליאמס ניחנה ביכולת ייחודית לתרגם ולזקק רגשות מורכבים לצלילים. "נעימת הכוח" מ"מלחמת הכוכבים" ממחישה דואליות, תקווה ומאבק. "המארש האימפריאלי" שמזקק את נוכחותם האפלה של דארת' ויידר והאימפריה, ומשמש לייטמוטיב (רעיון מוזיקלי חוזר) המחבר בין דמויות בסיפור לאורך דורות ,הוא חלק אינטגרלי לסיפור ממש כמו חרב האור או המילניום פאלקון. כך גם נעימת הנושא של "סופרמן", שכמעט מזמינה את הקהל לשיר בקול את שלוש ההברות של המילה Su-Per-Man, או "הנעימה של הדוויג" מ"הארי פוטר", שמכניסה את הצופה מיד לעולם קסום ומיסטי.

עבד במקביל על פארק היורה ורשימת שינדלר

וויליאמס, שבא מבית מוזיקלי, מספר שתמיד חשב שיהיה נגן פסנתר מקצועי ותו לא, ומתייחס לקריירה כמלחין כ"עניין של מזל". הוא רכש בג'וליארד השכלה מוזיקלית מקיפה, שהפכה אותו למומחה בכל ז'אנר כמעט. לעבודה באולפנים ההוליוודיים הוא הגיע בעקבות אביו, שהיה מתופף אולפנים ותיק. רשימת הקרדיטים של וויליאמס כנגן פסנתר בלבד מדהימה בפני עצמה: "חמים וטעים", "חופי הכרך" ו"סיפור הפרברים" (שניהם עם ליאונרד ברנסטין כמנצח), "הדירה" של בילי וויילדר וגם בתזמורת של הנרי מנציני בנעימת "פיטר גאן".

הידע העצום, היכולות כמעבד וכמנצח, והוורסטיליות שאיפשרה לו להתאים את עצמו לסוגות שונות - מנעימות בהשראת ג'אז, לידע עצום בקלאסית, פופ מודרני וכמובן בהיסטוריה של המוזיקה בקולנוע - הפכו אותו למוכר במסדרונות האולפנים עד כדי שהוצע לו להלחין סדרות ("מנהרת הזמן", "האי של גיליגן") וסרטים. את האוסקר הראשון הוא קיבל על הניהול המוזיקלי של "כנר על הגג" (נורמן ג'ואיסון, 1971) בכיכובו של חיים טופול, והאופן בו טיפל ביצירתיות וכישרון ביצירות של ג'רי בוק ושלדון הרניק.

הסרט, מטבע הדברים, מתמקד בעבודותיו על הסרטים של לוקאס וספילברג, מהשותפויות הארוכות והמצליחות ביותר בתולדות הקולנוע. וויליאמס הלחין את כל סרטיו של ספילברג למעט "הצבע ארגמן" (שהלחין קווינסי ג'ונס, שהלך לעולמו השבוע), "גשר המרגלים", "שחקן מספר אחת" והרימייק של "סיפור הפרברים". בראיונות ספילברג מסביר בשפה עשירה ועם לא מעט הומור איך המנגינות של וויליאמס הרימו את הסרטים שלו לגבהים שהוא לא חשב שאפשריים והפכו אותם לחוויה של ממש.

הוא מצדו סיפק לו את החופש להתנסות וגם עידוד כשצריך: אחרי שראה קאט ראשוני של "רשימת שינדלר" אמר וויליאמס לספילברג "אתה צריך מלחין טוב יותר ממני בשביל הסרט הזה". סטיבן ענה: "אני יודע, אבל הם כולם מתים". כך יצא שבשנה אחת עבד הצמד על שני סרטים (השני הוא "פארק היורה") ושתי נעימות שנכנסו לנצח, כשהעבודה על שינדלר העניקה לשניהם גם את פרס האוסקר.

הבין את ה"סטוריטלינג" שבמוזיקה לעומק

לחובבי מוזיקה מתקדמים, הדוקו של בוזארו לא מעמיק דיו ביצירות עצמן, בהשראות ובמהלכים הייחודיים שמעניקים למוזיקה של וויליאמס את הקסם שלה. הוא גם נמנע באלגנטיות מנקודות פחות נעימות בקריירה של האיש, בראשן הסכסוך, שנפתר בסופו של דבר, עם תזמורת ה"בוסטון פופס" שעליה ניצח תקופה ארוכה. אבל המנהג של ספילברג ולוקאס נהגו לתעד הרבה מאחורי הקלעים, בשילוב עם כמות החומרים מהקלטות פסי הקול, מאפשר הצצה ייחודית לאופן שבו וויליאמס עובד, ובכלל לדרך שבה מולחנים סרטים.

בין המרואיינים הרבים, חוץ מספילברג ולוקאס, ישנם גוסטבו דודאמל, ג'י ג'י אברהמס, רון האוורד (שהפיק את הדוקו), הכנרת אן סופי מוטר, סת' מקפרלן, יצחק פרלמן ורבים אחרים, כולם שופכים אור על היבטים שונים בכישרון ובצורת העבודה של וויליאמס. כריס קולומבוס למשל, שביים את "שכחו אותי בבית", שהפך לסרט הרווחי בעולם ב-1990, מסביר איך תוצאות הקרנות המבחן של הסרט השתפרו ב-500% אחרי שהוצגו עם המוזיקה של וויליאמס. זה מאפשר להבין גם את החשיבות הכלכלית העצומה של הלחנה.

לא יהיה מוגזם לומר שג'ון וויליאמס שינה לגמרי את האופן בו עובדות ומנגנות תזמורות ברחבי העולם ואת גישתם ל"מוזיקה פופולרית". לפני וויליאמס, מוזיקה לסרטים נחשבה נחותה, פונקציונלית לכל היותר. באמצעות ידע קלאסי עצום ועבודות תזמור קולנועיות כה מורכבות (הודות להיכרות יוצאת דופן עם כל כלי וכלי בתזמורת), הרפרטואר הקולנועי של וויליאמס היה למוערך ופופולרי הן בקרב תזמורות והן בלבבות הצופים. הז'אנר שבו סרט מוקרן על מסך ענק לצלילי תמורת חיה קיים לא רק בזכות השיפורים הטכנולוגיים, שמאפשרים סנכרון מתאים, אלא בזכות הפופולריות של יצירותיו. אלה הפכו את הקונצרטים האלה - כפי שניכר גם בדוקו - לחוויות ייחודיות לכל המשפחה.

וויליאמס העיד שמוזיקה היתה תמיד השפה היחידה שהזדקק לה, תובנה רלוונטית במיוחד כדי להבין כיצד הלחנים שלו חצו גבולות של תרבות ושפה. הרגשות שהוא מצליח לממש מהדהדים ברמה האנושית הבסיסית. ילד שצופה באופניים של אי.טי. מתרוממות לעבר הירח לצלילי האינטרוולים הרחבים שעולים ועולים - שכתב וויליאמס למה שהוא מכנה "אחת הנעימות שהכי מגדירות אותי" - מרגיש את אותה התרוממות רוח בין אם באמריקה, אסיה או אירופה. רבים יודעים לכתוב מוזיקה יפה, אבל אין שנייה להבנה שלו כמלחין את ה"סטוריטלינג" שבמוזיקה. והוא ממשיך לגשת לכל פרויקט ופרויקט, גם בגיל 92, במלוא הרצינות ותשומת הלב, עדיין מגלה דברים חדשים. מבחינתו, התהליך המוזיקלי הוא הפרס הגדול ביותר.