שנה להסכם לשחרור החטופים: "שבי זה גיהנום, בכל רגע החיים עלולים להסתיים"

ביום ה-415 לחטיפתם של 101 גברים, נשים וילדים שעדיין בשבי, ציינו היום (א') המשפחות שנה להסכם בזכותו שוחררו 105 נשים וילדים. המשפחות דורשות עסקה להשבת כל החטופים בפעימה אחת. רז בן עמי, ששוחררה אחרי 57 ימים ובעלה אוהד עדיין בשבי, אמרה: "אם רק היו מצליחים להבין מה זה להיות בתת תנאים במנהרות, מוקפים במחבלים 54 ימים - אין סיכוי שהיו נותנים לחטופים להישאר שם 415 ימים! הבנות ואני עושות כל מה שאנחנו יכולות כדי להחזיר את אוהד ואת כל החטופים, אבל בסוף זה בידיים של ראש הממשלה".

● המאבק סביב ועדת החקירה הממלכתית הוא פול גז בניוטרל  
● פרשנות | החלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי: מהלומה קשה ליחסים בין ישראל לאירופה 

בן עמי הוסיפה כי "אני בסה"כ אישה ואמא שרוצה את בעלה ואב בנותיה בחזרה בבית. חיפשתי בגוגל את ההגדרה ל'ניצחון המוחלט' והבנתי שהביטוי הזה, שמציגים לנו כחיסול היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס במקביל לשחרור החטופים שלנו, הוא בסה"כ מילים גדולות. לא צריך להיות גאון כדי להבין שזה לא הולך ביחד, הרי החטופים נמצאים בידי החמאס וכבר ראינו שלחץ צבאי הורג אותם ולא מביא לשחרורם. מעטים המקרים בהם זה צלח ולכן הדרך היחידה להחזיר את החטופים היא בהסכם".

דניאל אלוני נחטפה עם בתה אמיליה בת השש, אחותה שרון, גיסה דוד קוניו ובנותיהם התאומות בנות השלוש אמה ויולי. דניאל ושרון שוחררו בעסקה עם בנותיהן, אך דוד נותר בשבי עד היום. "למה לוקח מעל שנה להגיע לעסקה נוספת שתשחרר אותם מהגיהנום? כיצד נוכל לשכנע את העוסקים בבהילות ובדחיפות הנדרשת? למרות שאולי מבחוץ זה נראה אחרת, אנחנו עדיין לא יצאנו מהמנהרות. תחושת המחנק, הלחות הנוראית, הצחנה, התחושות האלו עדיין אופפת אותנו. הידיים שחטפו אותנו, הידיים שנגעו בנו כשירדנו למנהרה, המבטים החודרים, המאיימים, עדיין משתקים אותנו מפחד. מחר הוא יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, את היום נציין כאשר במחשכים, במנהרות של עזה עדיין מוחזקות נשים. נשים שעוד לא החלו לחיות את החיים, נשים אשר לא הספיקו לחיות ולצערנו ביניהן גם מספר נשים אשר לעולם לא יספיקו".

"קשה לי להאמין שנותרה בקרב החטופים עוד תקווה"

"בשבי ניהלתי שיחות בדמיוני שחיזקו אותי, בניתי דיאלוג עם יקיריי, רקמתי תסריטים כדי לשמור על אופטימיות ודמיינתי את היום שאחרי", סיפרה גבריאלה ליימברג, שנחטפה עם בתה ואחיה. "קשה לי להאמין שנותרה בקרב החטופים עוד תקווה ושהם יכולים לדמיין את חזרתם. שבי זה גיהנום, כל רגע החיים עלולים להסתיים, אף אחד לא יכול להתכונן לתנאים כאלו. זה סבל ממושך והאור היחידי זה התקווה".

יפעת זיילר, בת דודתה של שירי ביבס, שנחטפה יחד עם בעלה ירדן וילדיהם אריאל וכפיר, תיארה: "לפני שנה ישבנו ערב ערב וצפינו בחדשות. ישבנו וחיכינו לצלצול הטלפון שיבשר לנו שמחר הם חוזרים. ראינו את החיבוקים של השבים, את המפגשים קורעי הלב, את המשפחות שמתאחדות מחדש והלב שלנו גאה משמחה ונצבט מקנאה, גם אנחנו חיכינו להתאחד עם אהובינו. שירי, כפיר ואריאל היו צריכים לחזור באותה עסקה, בפעימה הבאה. מה היה קורה אם היינו מחכים עוד יום אחד? רק עוד פעימה אחת. שירי והילדים היו כבר בבית ואולי היו לנו התשובות לשאלות והחרדות המלוות אותנו כבר יותר משנה. אנחנו שומעים הרבה שאומרים לנו - הם כבר בטוח מתים שם. אמירה כזאת אמורה להיות הקלה? כל יום בו שוב אין וודאות לגבי מצבם - מבחינתנו הם בחיים, בקושי שורדים, מופקרים בכל יום מחדש למותם".

מישל אילוז, אביו של גיא אילוז שנורה ונרצח בשבי: "415 ימים שאני נקוב ומחולל כמו בני בכורי גיא, כאשר נורה שתי יריות סתמיות לפני שנשבה. 415 ימים שאין לי קבר לפרוק את יגוני ולדבר עם בני אהובי. עושה רושם שמקבלי ההחלטות בישראל לא מבינים את הבהילות, ואת העובדה שציר הזמן קריטי בכל הקשור להחזיר את החטופים. החיים לשיקום והחללים לקבורה. די לשמוע את הצהרת דובר חמאס אבו עוביידה מליל אמש על מות חטופה נוספת, על מנת להבין את המצוקה שלנו המשפחות. לצערי אני מכיר, יודע ומצולק אישית מסוג הצהרות אלו, שכן קיבלתי מאותו אבו עוביידה הצהרה דומה".