הגבולות החדשים: החיפוש אחר העצמאות העיתונאית וחופש המחשבה בדמוקרטיה

דוח האמון של גלובס יחולק בוועידת ישראל לעסקים שתיערך ב-3.12, יצורף לגיליון סופ"ש הבא ויתפרסם במלואו באתר גלובס

ג'ף בזוס והוושינגטון פוסט

בשנת 2013 השקיע ג'ף בזוס 250 מיליון דולר ורכש את השליטה בוושינגטון פוסט, העיתון השלישי בתפוצתו ובחשיבותו בארה"ב, אחרי וול סטריט ג'ורנל וניו יורק טיימס. המהלך הציל את העיתון ממשבר כלכלי מתמשך וסימן את סוף עידן משפחת מאייר־גרהאם, שהחזיקה בעיתון מאז 1933 ומכרה את השליטה.

● חדש בקוד האתי של גלובס: נוהל עבודה עם בינה מלאכותית 

המוכרת הייתה משפחתה של קתרין גרהאם, המו"לית האגדית, שמריל סטריפ גילמה את דמותה בסרט "העיתון" של סטיבן ספילברג. גרהאם הובילה את הפוסט בתקופה שבה הוא עיצב את אתוס העיתונות החוקרת והלוחמת בריקבון השלטוני: פרשת "ווטרגייט", שהובילה להתפטרות נשיא ארה"ב ניקסון ב־1988.

בעת הרכישה הדגיש בזוס שהוא רוכש את העיתון על מנת לשמור על העיתונות האיכותית של הפוסט כחלק מארגז הכלים הדמוקרטיים.

ואז הגיעו הבחירות של 2024 לנשיאות, דונלד טראמפ vs קמלה האריס.

מאז 1975 נהג הוושינגטון פוסט לפרסם מאמר תמיכה לקראת הבחירות לנשיאות, והיא תמיד ניתנה למועמד המפלגה הדמוקרטית. במאמר שפרסם העיתון ב־25 באוקטובר, שבועיים לפני הבחירות, הסבירו כתבי הפוסט שגם הפעם הכינה המערכת העיתונאית מאמר תמיכה במועמדת הדמוקרטית האריס, אלא שהמו"ל בזוס הודיע באופן אישי שהמאמר לא יפורסם. ההחלטה של בזוס עוררה סערה תקשורתית וציבורית, ו־200,000 מנויים דיגיטליים, המהווים כ־8% מצבר המנויים, ביטלו את המנוי במחאה.

בזוס לא התקפל, אלא הגיב במאמר דעה חריג תחת הכותרת: "האמת הקשה: האמריקאים לא מאמינים לתקשורת". במאמר הוא ציטט את סקר גאלופ האמריקאי האחרון, שמודד את רמת האמון במוסדות בארה"ב כבר קרוב ל־50 שנה ומראה ירידה עקבית באמון במוסדות בכלל ובעיתונות בפרט.

"בסקר גאלופ האחרון", כתב בזוס, "זכינו לרמת האמון הנמוכה ביותר, נמוכה אפילו מהקונגרס. באופן ברור, אנחנו עושים משהו לא נכון... כעיתונים, אנחנו נדרשים להיות מדויקים, ואנחנו נדרשים גם להיתפס כמדויקים. ובדרישה השנייה אנחנו לא עומדים. רוב האנשים מאמינים שהתקשורת מוטה. מי שלא מכיר בזה לא מחובר למציאות, ומי שנלחם עם המציאות מפסיד. המציאות תמיד מנצחת. קל להאשים אחרים בירידה הנמשכת שלנו באמון ובהשפעה, אבל מנטליות קורבנית לא תסייע ותלונות הן לא אסטרטגיה. אנחנו צריכים לעבוד קשה כדי להגביר את האמינות שלנו.

"למאמרי תמיכה של עיתונים במועמדים לנשיאות אין שום השפעה על תוצאות הבחירות. מה שהם כן מצליחים לעשות זה ליצור מראית עין של הטיה, של תלות ושל חוסר עצמאות. הפסקת הדבר הזה היא החלטה מושכלת. הייתי שמח לו היינו עושים את זה קודם. העיתוי לא היה מוצלח. אבל זו תוצאה של תכנון לקוי, לא של אסטרטגיה.

"בעיית האמון בתקשורת היא לא רק שלנו. היא בעיה לאומית. היא גורמת לאנשים לפנות למקורות מידע לא מוסמכים ולא מזוהים ברשתות חברתיות ובאמצעים אחרים, ובכך מעמיקה בעיית המיס־אינפורמציה והקיטוב. הוושינגטון פוסט והניו יורק טיימס זוכים בפרסים, אבל יותר ויותר מדברים לאליטה מסוימת בלבד. והם יותר ויותר מדברים רק לעצמם.

"אין לי כל כוונה להכניס לעיתון את ענייניי האישיים, אבל אני לא מתכוון לאפשר לעיתון להישאר במתכונת של טייס אוטומטי ולהתפוגג לתוך חוסר הרלבנטיות. זה חשוב מדי. יש יותר מדי מה להפסיד. כעת, יותר מתמיד, העולם זקוק לעיתון מנוסה, אמין ועצמאי, ואני מודה על כך שנפלה בידיי הזכות להיות חלק מהמהלך הזה".

טום קוטון והניו יורק טיימס

הסיפור של בזוס והוושינגטון פוסט ב־2024 מרפרר לסיפור שהתרחש שני סבבי בחירות קודם לכן, ב־2016, בעיתון השני בגודלו ובהשפעתו בארה"ב, הניו יורק טיימס. באותה מערכת בחירות, העיתון לא חזה אפשרות שדונלד טראמפ ינצח את הילארי קלינטון. במסגרת הפקות הלקחים שבאו לאחר מכן, הודה עורך העיתון דאז, שהמערכת העיתונאית נכשלה בהבנה ובחיבור למציאות האמריקאית, שאותה היא אמורה לסקר. הוא החליט לעשות שינוי. לשם כך גויסו עורכים וכותבים, בהם ברי וייס, עיתונאית מהוול סטריט ג'ורנל, שנשכרה כדי לשלב בעיתון גם כותבי דעות מהמרכז ומהימין הפוליטי.

חלפו שלוש שנים והגיע רגע המבחן של מדור הדעות המתגוון של הניו יורק טיימס.

ב־2020 פורסם טור דעה של טום קוטון, סנטור אמריקאי רפובליקאי, בוגר מצטיין של אוניברסיטת הרווארד וקצין מעוטר מעיראק ומאפגניסטן. תחת הכותרת "שילחו את הכוחות", קרא קוטון לנשיא טראמפ לשלוח את הצבא האמריקאי לעצור את מהומות "Black Lives Matter" שהגיעו לשיאן באותם ימים.

בתגובה, מאות מעובדי הניו יורק טיימס חתמו על מכתב המגנה את פרסום המאמר וצייצו בטוויטר תחת האשטג שאומר שפרסום המאמר מסכן את עובדי הטיימס האפרו־אמריקאים.

בניגוד לבזוס, הניו יורק טיימס מצמץ ופרסם התנצלות. נכתב בה שפרסום הדעה היה שגוי. עורך הדעות ובארי וייס התפטרו והסדר הישן שב על כנו.

 בארי וייס. התפטרה בעקבות סערת הפרסום של טור דעה / צילום: Reuters, MIKE BLAKE

ייתכן שהסיפור היה נשכח במהרה, אבל וייס פרסמה מכתב שבו סיפרה כיצד הגיעה לניו יורק טיימס עם אמונה אמיתית בכוונתם לצאת נגד השבטיות ולהכיר במקומם המרכזי של חילופי רעיונות חופשיים בחברה דמוקרטית, אבל התוצאה הייתה הפוכה. "נוצר קונצנזוס חדש בעיתונות: בירור האמת אינו תהליך של גילוי משותף, אלא אורתודוקסיה הידועה אך ורק לכמה מוארים, שתפקידם לחנך את שאר העולם", כתבה.

וייס, יהודייה אמריקאית, תיארה גם התנכלויות מצד חבריה לעבודה על רקע דעותיה השונות. בין היתר קראו לה "גזענית", "נאצית" ו"זאת שכותבת שוב על יהודים".

"עמיתיי מתעקשים שיש לעקור אותי מהחברה הזאת אם היא רוצה להיות 'מכילה' באמת, ואחרים מצמידים סרטון של גרזן ליד השם שלי", פירטה במכתב.

"כתבות נבחרות ומדווחות באופן שיספק את הקהלים הצרים ביותר, במקום לאפשר לציבור סקרן לקרוא על העולם ולהסיק מסקנות משלו… כי למה לערוך משהו שיאתגר את הקוראים שלנו כשאנחנו יכולים להבטיח לעצמנו ביטחון תעסוקתי וקליקים באמצעות פרסום מאמר המערכת ה־4,000 שלנו, שטוען שדונלד טראמפ הוא סכנה ייחודית לאמריקה ולעולם?".

המסה של זלצברגר

היה זה הניו יורק טיימס בעצמו שיצר את החומה הקלאסית בין דעות לעובדות, באמצעות הפרדה הרמטית של עריכת העמודים, כך שכתבי חדשות לא הורשו להביע דעות. אבל במהלך הזמן החלו להופיע "פרשנויות" גם בעמודי החדשות. ההבדל בין פרשנות - ניתוח והסבר של עובדות, אירועים או מגמות - לדעה - הבעת עמדה אישית או שיפוט ערכי סובייקטיבי, גם הוא הלך והיטשטש, ועם הזמן גבר הקושי להבחין בין הכותב לדעותיו. הרשתות החברתיות ומעמד המשפיען לקחו את זה עוד כמה צעדים קדימה, העיתונות המסורתית הגיבה בטשטוש נוסף, וכך הלאה.

 איי.ג'י זלצברגר, המו''ל של הניו יורק טיימס. מנסה לסמן את הדרך מחדש אחרי הכישלון הקודם / צילום: ap, Paul Weber

הבעלים והמו"ל של הניו יורק טיימס, איי.ג'י זלצברגר, דור שישי בתפקיד, תיאר רגע מסוים ב־2018, שבו הבין לראשונה את גודל הבעיה שנוצרה בעיתונות, כשהניו יורק טיימס פרסם תחקיר בלעדי בעל חשיבות, שיכול היה לסייע בידי טראמפ, וספג ביקורת עזה מקוראים - לא על איכות וחשיבות המאמר, אלא על עצם פרסומו. קוראים לא הסתירו את הציפייה שלהם שהעיתון יסתיר את התחקיר מקוראיו והאשימו את העיתונאים ברשלנות ואפילו בבגידה.

את הסיפור הזה סיפר זלצברגר במסגרת מסה בת 12,400 מילים שפרסם ב־2023 ועסקה באובייקטיביות ובעצמאות עיתונאית. הוא סיפר כיצד היה זה סבו של סבו, ראש השושלת של הניו יורק טיימס, שהמציא את הביטוי "ללא מורא, ללא משוא פנים". במאמרו התייחס זלצברגר לירידה הנמשכת באמון בעיתונות וניסה להזהיר מפני הזיהוי הפוליטי של עיתונאים ומהאקטיביזם, הצדקנות וסימני הקריאה.

"עיתונאים נדרשים לענווה, שכן מעקב אחר העובדות בדרך כלל מוליך לשאלות, לאי־ודאות, לוויכוח... פעמים תכופות מדי עיתונאים עוסקים בלהיות הצד הצודק, ואני חושב שזה מייצר נקודות עיוורון ותיבות תהודה".

זלצברגר קבע במאמר את עמדתו לגבי תפקיד העיתונות:

1.שמשמעות "עצמאותה" הוא חיפוש אחר האמת, ללא סימני קריאה.

2. שתפקידה הוא שיקוף המציאות כפי שהיא, ולא זו שהעיתונאים היו רוצים שהיא תהיה.

3. שעליה להביע אמון בקוראיה, בזכותם לקבל את כל המידע, לגבש דעה עצמאית ולהשתמש בו בתבונה.

זלצברגר כותב שהוא מודע לכך שלא כל מה שעושה כעת הניו יורק טיימס תואם את התפיסה הזאת, ומציין בין היתר את פרשת קוטון. אבל בעצם פרסום המאמר, מנסה זלצברגר לנער את אבק הכישלון הקודם ולסמן שוב כוכב צפון לעיתון שבו גדל.

הסיפור של גלובס

ב־2017, רכשנו ענת אגמון ואני את השליטה בגלובס, העיתון שאבי, חיים בר און ז"ל, הקים, ועליו השתלטו בהמשך בעלי הון לטובת אינטרסים כלכליים אישיים. את העיתון רכשנו מתוך תהליך של כינוס נכסים, על מנת למנוע מאוליגרך רוסי עלום, המזוהה עם ולדימיר פוטין, להשתלט עליו ובאמצעותו - על התודעה של קוראיו.

מאז אני עובדת, יחד עם העורכת הראשית, נעמה סיקולר, והמערכת העיתונאית, כדי להשיב לגלובס את ערכי העיתונות שעליהם גדלתי: חופש ביטוי, חופש דעות, גיוון, חיפוש אחר עובדות, הקשר והנגשה. כל אלה באים לידי ביטוי בתפיסת תפקיד צנועה בהרבה מזו של ימינו: תיווך המציאות עצמה. לא הטיית המציאות. לא משאלת הלב של המציאות. לספר את הסיפור. כמו שהוא. גם אם הוא לא מתיישב עם דעותינו האישיות ולא מתאים לתפיסות הפוליטיות שלנו. המשבר החברתי במערב בכלל ובישראל בפרט, שבמסגרתו רמת הקיטוב מגיעה לשיאים מפחידים, מראה עד כמה חשוב שהעיתונות תחזור לעשות את תפקידה ההיסטורי, המקורי. דוח האמון השישי של גלובס, המתפרסם בימים אלה, מתעד את הניסיון של גלובס לייצר סטנדרט חדש של עיתונות בעידן משבר האמון.

אני מאמינה שזו הדרך להשבת האמון של הציבור בעיתונות ושלעיתונות כזו יש תפקיד מפתח בחברה בריאה, מתוקנת, מתפקדת ודמוקרטית. השבת האמון הזאת עשויה להיות מפתח לא רק להבראת העיתונות, אלא גם להשבת האמון במוסד ות האחרים במדינה. לכן המהלך של בזוס והטקסט הנלווה לו הם אמירה שאנו מחכים לה כבר שנים.

בשבע השנים שחלפו מאז שרכשנו את גלובס, אנחנו עובדים לייצר, להגדיר, לשמר ולשקף את העקרונות הללו. לתווך את המציאות לקוראים בלי לכפות עליהם את דעתנו. כלי מרכזי שיצרנו לשם כך הוא דוח האמון השנתי שאנחנו מקפידים להוציא.

כשספגנו ביקורות וקיתונות של רותחין על בחירות שעשינו, לא שיערנו שיגיע הרגע שהמו"ל של הניו יורק טיימס יכתוב דברים כאלה ושהמו"ל של הוושינגטון פוסט, ג'ף בזוס, לא רק יכתוב אלא גם יעשה ויעמוד במחירים הנלווים לכך בלי למצמץ. בעידן של חוסר אמון שמשיק לייאוש, עבור מי שממשיך לשאוף לתיווך נטול פניות של מידע, אלה משבי רוח חזקים של תקווה.