המחוזי חייב בעלי בניין בת"א לאחד את חזיתות המבנה

רו"ח וכלכלן במקצועו ניהל מו"מ עם חברה המספקת שירותי תיירות לתפקיד חשב. בסיומו סוכם כי יועסק בתפקיד בשכר של 28 אלף שקל. באותו היום הוא הודיע על התפטרותו ממקום עבודתו דאז. התובע היה אמור להתחיל לעבוד בתום 30 ימי ההודעה המוקדמת, אך החפיפה החלה עוד קודם. בטרם החלו יחסי העבודה ומסיבות המצויות במחלוקת בין הצדדים, בעלי החברה חזרו בהם מרצונם להעסיקו. המועמד הגיש תביעה לבית הדין לעבודה בתל אביב, וטען כי הוא זכאי לפיצויי הסתמכות לתקופה של 18 חודשים בגובה 880 אלף שקל, ולחלופין לפיצויי ציפייה בשל הפרת החוזה העבודה שנכרת.

שופט בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב וסגן הנשיאה דורי ספיבק קבע בשבוע שעבר כי נכרת הסכם מחייב עם החברה. המועמד גויס על פי צורכי החברה בידיעת המנכ"לית. ההודעה על ההחלטה להעסיקו נשלחה במייל, כללה את תנאי העסקתו ולימדה על גמירות דעת. החברה טענה כי נוכח היותה בשלבי הקמה, התקשתה לצפות מראש את היקפי הפעילות; כן טענה שלא ניתן היה לצפות את התפרצותו המחודשת של נגיף הקורונה ומבצע שומר חומות, שפגעו קשות בעסקי התיירות.טענת החברה להגנת הסיכול נדחתה. לפי ההגנה, אם בעת כריתת החוזה לא ידעו ולא ניתן היה לדעת על נסיבות שהובילו להפרת ההסכם - הצד המפר פטור מפיצוי.

נקבע כי העובד פעל באופן סביר להקטין את נזקו מאחר והוא מצא עבודה תוך שבועיים. כך שנקבע שהנזק שנגרם לו הוא בשל אובדן שכר עבודה לתקופה של 13 ימים בלבד בין סיום עבודתו להתחלת העבודה במקום החדש. נקבע לו פיצוי ממוני של 11,875 שקל עבור הנזק של 13 ימי עבודה. משיקולי צדק נקבע גם פיצוי על עוגמת נפש, לאחר שבית המשפט שוכנע כי "הנתבעת נהגה כלפי התובע בחוסר הגינות וחוסר תום לב בכל הקשור בגיוס התובע לעבודה, ובכלל זאת האיצה בו לעשות את המעבר בהקדם והחלה בהליך חפיפה לתפקיד בטרם המועד המוסכם, ומששוכנעתי כי התובע אכן חש עוגמת נפש עמוקה עקב התנהלותה".

משמעות הפסיקה: ביטול הסכם עבודה תוך גרימת נזק מחייב בתשלום עבור שכר העבודה, ועבור עוגמת הנפש.

מספר תיק: 2246-07-21

בעלי הדירות בבניין בשדרות בן גוריון בתל אביב הגישו עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בעיר נגד העירייה לבטל את חיובם בשיפוץ הבניין. מדובר בבניין בן 73 שנה המיועד לשימור, והעירייה הודיעה כי עליהם לבצע שיפוץ נרחב בבניין הכולל את כל פתחי הבניין, פתיחת מרפסות שנסגרו ללא היתר, העתקת מזגנים, תיקון גדר ועוד. את העבודות עליהם לבצע בכפוף להוראות החוק לשימור.

השבוע דחתה השופטת יעל בלכר את העתירה. היא קבעה כי תכלית החקיקה, המאפשרת לעירייה לחייב בשיפוץ, היא "שמירת המראה של חזיתות הבתים". בעלי הדירות טענו כי אין הצדקה לחייבם להביא את הפתחים והחלונות למצב אחיד כי "הפתחים וגודלם הוא עניין של טעם אסתטי ושל חופש ההבעה האדריכלי, ודרישת האחדת הפתחים מקומה במשטרים קומוניסטים שעברו מן העולם". הם גם טענו כי לדרישה להאחדה אין זכר בחוק העזר.

השופטת דחתה את הטענות. "קשה לקבל את הטענה כי בשם 'חופש ההבעה האדריכלי' כנטען, ישנו בעלי הבתים את חזות הבניין ללא היתר, וכי "חופש הבעה אדריכלי" זה, גם ימנע הפעלת הסמכות לפי חוק העזר לשיפוץ חזיתות".

לאחרונה קיבל בית משפט השלום בהרצליה החלטה הפוכה בעתירה של דיירים ברחוב דיזינגוף​​​​​​, וקבע כי אין מקום לדרישה להאחדה בנוגע להחלפת החזיתות - אם לא הוכח כי החלונות מוזנחים או בלויים. השופטת בלכר ציינה כי היא מודעת להחלטה, אך פסק הדין ניתן בנסיבות אותו מקרה, ולא מדובר בהלכה מחייבת (כי הערכאה נמוכה יותר), ואינו חלוט.

עוד טענו בעלי הדירות כי הדרישה להעביר מנועי מזגנים מהחזית היא מפלה ומהווה אכיפה בררנית כי בבניינים של העירייה המצב דומה. גם טענה זו נדחתה. השופטת ציינה כי לא הוצגו תימוכין. העירייה השיבה כי היא פועלת להסרת כלל המזגנים מחזיתות ראשיות במבנים שבבעלותה, והשופטת הסתפקה בהערה כי "מצופה מהעירייה כי ככלל תפעל ברחבי העיר להתאמת מבנים שבבעלותה לנראות החזיתות שהיא מבקשת ליישם בעיר".

משמעות הפסיקה: החוק מאפשר לעירייה לחייב בעלי דירות לשפץ את חזית הבניין ולדרוש אחידות.

מספר תיק: 26900-09-22

אם לחמישה שהלכה לעולמה הותירה צוואה משנת 1986 לפיה היא מורישה בית מגורים, הרשום על שמה, לבנה, שהתגורר בבית עם אשתו שנים רבות. היא ציינה כי הצוואה מתייחסת רק לנכס זה. לאחר פטירתה בשנת 2008 הוצאו שני צווים - צו לקיום הצוואה ביחס לבית המגורים, וצו ירושה ביחס לשאר הנכסים בעיזבון לכל ילדיה באופן שווה. הבית נרשם על שם הבן. בשנת 2023 עבר הבן הליך גירושין, ופנה לבית הדין בבקשה לתקן את צו הירושה שיחול גם על בית המגורים, כך שהבית יתחלק שווה בשווה בין כל האחים. קבלת הבקשה הייתה מונעת את האפשרות מאשתו לדרוש מחצית מהבית בפרידתם. לפני שנה חמשת האחים הצליחו לבטל את הצוואה ולרשום את הדירה על שמם, לאחר שהעלימו את צו קיום הצוואה מרשם הירושה.

האישה גילתה זאת ופנתה לבית הדין הרבני בנתניה כדי להחזיר את צו קיום הצוואה, לפיו בעלה הוא בעל הנכס במלואו. החודש קיבל בית הדין את התביעה, וקבע כי הבית בבעלות הבן. הרבנים שניאור פרדס, פנחס מונדשיין ובצלאל ווגל נדרשו לקבוע איך ליישב בין שני הצווים - צו ירושה לכל ילדי המנוחה וצו לקיום צוואה, המעניק לבן אחד את הדירה. נקבע כי אין בהכרח סתירה בין הצווים. בית הדין הסתמך על כך שהבן גר בדירה לאורך השנים ומעולם לא נדרש לשלם לאחיותיו על הדירה. בית הדין ציין שחוק הירושה מאפשר להוציא צווים נפרדים לעיזבון כשחלקו מוסדר בצוואה, ולא ראה מקום לשנות את המציאות בדיעבד.

את האישה יצגו עוה"ד עמית אלזם ובעז קראוס, שמסר: "צוואה היא כלי מקובל להסדרת בעלויות בנאמנות. כך, נכס שנרשם על שם הורה מטעמים פיסקליים, למרות שהוא שייך לילדו - מוסדר על פי רוב בצוואה ספציפית שעורך אותו הורה לאותו הנכס לטובת אותו צאצא". לדבריו, בית הדין הכיר בניסיון לוותר על הצוואה כתרמית.

משמעות הפסיקה: לא ניתן לוותר על הורשה בצוואה כשמדובר בניסיון לחמוק משיתוף בנכס.

מספר תיק: 288679/5