הכפר המפתיע שתמצאו בו מסעדת שף איטלקית ויקב משפחתי מופלא

מעיליא, כפר נוצרי קטן בגליל המערבי, מזכיר כפרים בהרי הטרודוס שבקפריסין. סמטאותיו מרוצפות האבן בוהקות בניקיונן, המרפסות והגינות פורחות, ותושביו מאירי פנים. לינה במבצר שהפך לפונדק מפנק, משתה איטלקי מפואר, לגימות יין ביקב נסתר, ערק מובחר וקניות קולינריות משובחות סידרו לנו קפיצה לחו"ל במרחק של שעתיים מהבית.

● העיר הצפונית שלא חשבתם להעביר בה יום כיף, אבל הצליחה להפתיע גם אותנו 
● שמורה עוצרת נשימה ועגלת קפה עם כל הקלאסיקות: הקיבוץ הצפוני שחזר לקבל מבקרים
● בית הקפה הוותיק הזה קיבל ורסיה חדשה אבל שמר על הקלאסיקות

17:00 | מקום ללון: לישון בארמון המלך

סלמה עסאף, הבעלים של שאטו דה רואה (הארמון של המלך), מקבלת את פנינו בחיבוק לבבי. אנחנו האורחות הראשונות שהמלון מקבל מתחילת המלחמה. "כל הפרחים שלי קמלו", היא מצביעה על הערוגות הערומות. "אבל הכנתי לכן את החדר של המלך", היא מכריזה ופותחת במפתח ברזל עתיק דלת כבדה. יד נעלמה הניחה ליד המיטה כנאפה חמה ומתוקה. אז הכנו תה ויצאנו למרפסת, צופות בדממה בשמש השוקעת על יישובי הגליל.

במשך שני עשורים בנו סלמה ובעלה לביב את חלומם - בית מלון קטן ובו חדרים יפים, נוף, שלווה ומסעדה יפה, בה יוכלו האורחים שנוטים ללון, לסעוד את ליבם, ללגום יין ולאחר מכן לעלות על יצועם. "זה היה בית המגורים של המשפחה", מספרת לנו סלמה, "והיה מאוד מאתגר להפכו לבית מלון".

 בר מסעדה שאטו דה רואה / צילום: אפיק גבאי

מעיליא הוא כפר בעל היסטוריה מפוארת, וחלק מבתי האבן שבו הם שריד לכפר צלבני שבו הילכו לפני אלף שנה מלכים ואבירים. "עבדתי יד ביד עם רשות העתיקות", מספרת סלמה, ומורידה אותנו בהמשך הערב למרתף המסעדה, שם התגלתה במהלך שיפוץ המבנה גת עתיקה מהתקופה הצלבנית.

19:00 | משהו לאכול: מפדובה באהבה

טרם ירדנו להשתומם למראה של הגת העתיקה, התיישבנו בחלל המסעדה והשקנו כוסות יין עם בנה של סלמה, רואה חשבון ביום ועזר כנגדה בערבים. כל ילדיה של סלמה, כמו מרביתם של בני הכפר, משכילים ומשכילות, בעלי מקצועות חופשיים.

הרעב כבר דבק בנו, והחלטנו ללכת על תפריט הטעימות. ממילא כבר היינו סמוקות מיין ושיכורות מהאנרגיה המופלאה בחלל. לידנו שולחן של משפחה מנצרת, מצידנו השני זוג מטבעון ועוד שולחן גדול ורועש של עובדי מפעל בגליל שפטפטו וצחקו בערבית ובעברית. קורטוב של שפיות בעולם מבולבל.

 פסטות מצוינות בעבודת יד בשאטו דה רואה / צילום: אפיק גבאי

את התפריט גיבש שף המסעדה איליאן ליוס, ששב מפדובה, שם בישל והתגורר. המנות מרביתן מהמטבח האיטלקי הקלאסי - פסטות מצוינות בעבודת יד, ריזוטו פירות ים, ומדי פעם ניכרת הבלחה של געגוע למטבח המקומי גלילי, כמו כבש בפריקה. הלכנו לישון עם חיוך בבטן ובלב.
שאטו דה רואה - מלון ומסעדה

10:00 | משהו לעשות: ערק לצ'קרות

בארוחת הבוקר פגשנו את אמנון גופר, מדריך, סופר ואביר הגליל. ניצלתי את היכרותי עמו ושידלתי אותו לקחת אותנו לסיבוב בכפר. אין אבן, סמטה, עובדה ואדם שהאיש הזה אינו מכיר. הצצנו בכנסייה שבמרכז הכפר, שנבנתה עוד במאה 18, למדנו על ייחודה הדתי של הקהילה היוונית-קתולית של מעיליא, השקפנו על נופי הר מירון וביקרנו בבית הבד. בחצות היום הותיר אותי גופר עם רצון לגמוע עוד מבאר הידע שלו, ואץ לו לדרכו.

 בית הטבק והעראק / צילום: באסל קסיס

בהמלצתו הלכנו לבקר את מפעל הטבק ומזקקת הערק של משפחת קאסיס. את פנינו קיבל בסאל, איש רהוט ונעים הליכות. הוא כיבד אותנו בערק תמרים מעשה ידיו, שפתח לנו צ'אקרות שלא ידענו על קיומם. כמו משפחות רבות במעיליא, בני קאסיס התפרנסו מגידול ומייצור טבק עד שנות השישים של המאה הקודמת, אז הגיעו קונגלומרטים דורסנים והפכו את הייצור עבור המגדלים ללא כדאי.
בית הטבק והעראק

12:00 | משהו לשתות: 12 אלף בקבוקים

ירדנו מתנודדות קמעה בסמטאות הכפר, מפנות מקום לעוד מקצה לגימות - הפעם במרפסת בית משפחת עראף, שם מארח אותנו ענאן היינן לסשן טעימות יין נפלאות במיוחד. ליקב הביתי קוראים ג'וליה, על שם אם המשפחה. האב, אגרונום במקצועו וחובב יין, נטע ב־2009 כרם של ענבי קברנה סוביניון לצד כרם הזיתים המשפחתי. היבול הניב יין טוב, הבן ענאן למד ייננות והצטרף לתחביב של האב. התוצאה - לא פחות ממופלאה. יקב ג'וליה מייצר כיום 12 אלף בקבוקים של יינות אדומים, לבנים ורוזה, חלקם בלנדים, אחרים זניים וכולם נפלאים.

 ביקב ג'וליה / צילום: אנטולי מיכאלו

14:00 | משהו לקנות: אספרסו וגבינות

היינו חייבות קפה עוצמתי להוריד מעט את מפלס האלכוהול טרם החזרה הביתה. בבית הקלייה vero, לונה פארק לחובבי הז'אנר, לגמנו אספרסו ריחני ועז טעם, מלווה בקובייה של שוקולד דובאי המפורסם מהטיקטוק, ולא הבנו על מה המהומה.

במחלבת עז הרים רכשנו לאבנה, יוגורט ועוד כמה חריצי גבינות מיוחדים, כולם על טהרת חלב עיזים. סיימנו, איך אפשר שלא, בכנאפה חמה במאפיית מריאן שביציאה מהכפר.
קפה vero, מחלבת עז הרים