האם המס על הרווחים הכלואים הוא המצאה ישראלית?

בסוף דצמבר האחרון, עבר בקריאה שנייה ושלישית חוק הרווחים הכלואים. חוק זה שנוי במחלוקת בין פרשנויות שונות, הן לגבי השאלה כמה כסף זה יכניס למדינה, והן אם זה חוק תקדימי. לפי חה"כ עודד פורר (ישראל ביתנו), ישראל ייחודית בדבר, כפי שעולה מדבריו בערוץ הכלכלה (הריאיון לא זמין ברשת): "אין אף מדינה בעולם שיש לה חוק דומה. זו המצאה ישראלית". האם פורר צודק שאין אף מדינה אחרת עם חוק זהה?

חוק הרווחים הכלואים הוא חוק מורכב, ולענייננו חשובים שני סעיפים: סעיף 81 עוסק ברווחים הלא מחולקים של חברת החזקה. על החברה לחלק את ההכנסות שלה לדיבידנדים בכל שנה או לקבל מיסוי נוסף של 2% כסוג של "קנס". בנוסף, סעיף 62א ממסה את הרווחים השוטפים של חברה עצמאית. רוב הדיון סביב החוק הוא על הסעיף הראשון. יש גם פרשנויות שונות לסעיף 62א, אך סעיף 81 הוא התכלית: הוא גורם להבדל הגדול בשיטת המיסוי בכך שהוא גורם לחברות לחלק דיבידנדים ולא להכניס לעצמן את הרווח. נציין שיש חברות אשר פטורות מהמס החדש בחוק, למשל: חברות ציבוריות וחברות הייטק.

אבל האם ישראל באמת המדינה היחידה הגורמת לחברות הקיימות בה לחלק דיבידנדים או שיקבלו עוד מס כקנס? בחנו את דו"ח הצוות במשרד האוצר, שחקר את נושא הרווחים הלא מחולקים. כחלק מהצעתם לחוק נוספה סקירה גלובלית שנועדה לבסס את ההסדר המוצע, תוך התמקדות בפירוט במדינות: ארה"ב, הולנד, אירלנד, קפריסין, ויפן.

אם נתמקד בארה"ב - אחת הדוגמאות שמשרד האוצר מביא כהוכחה לכך שיש חוקים על רווחים כלואים בשאר העולם - אפשר לראות שאחת ההשראות לחוק הישראלי הייתה חוק AET (Accumulated Earning Tax). חוק זה דומה לישראל בעצם קיומו של מס נוסף על רווחי החברה אשר לא חולקו לדיבידנדים. אך במקרה הזה חברה יכולה להוכיח שהכסף אשר לא מחולק נועד להשקעה, כש-250 אלף דולר נחשבים לסכום סביר להשקעה. על כסף שהוכרז כהשקעה לא יוטל מיסוי כרווח לא מחולק. רשות המיסים האמריקאית (IRS) אף מספקת רשימה של מטרות ההשקעה האפשריות לקבלת פטור ממס, הכוללת בין השאר את הרחבת החברה ותשלום חובות. בישראל יש גם השקעות של נכסים מיוחדים שבאים מתוך רווחי החברה (למשל, זכות מקרקעין, בניין להשכרה, נכס בלתי מוחשי, וכו'). נכסים אלה אינם מקבלים את תוספת המס החדשה והם לא חלק מחישוב מס רווחים הכלואים, אך בארה"ב הרווחים שאפשר להשקיע כנכסים שלא ימוסו יותר גדול וגמיש מאשר בישראל.

עוד דוגמה לשיטה שונה עם עיקרון דומה היא הולנד, אך עם הבדל משמעותי מישראל: החוק מחייב את בעלי המניות המרכזיים בחברות לקבל שכר מינימלי, המוצמד למדד, עליו מושת מס נוסף. הדבר מביא לכך שהמס על הרווחים הכלואים כמעט ולא מושת אלא במקרים חריגים, בשל האפשרות לחלק דיבידנדים.

הולנד חוקקה את שיטת המיסוי הדו-שלבי עקב בעלי מניות שמנסים להתחמק מלשלם את המס היותר יקר: מס השכר. ובזה, העיקרון נשאר דומה לישראל: בעלי חברות מנסים להתחמק מלשלם פחות מס בפועל. בשני המקרים המדינה מנסה להתמודד עם התחמקויות מתשלום מס באמצעות שיטות המס שקיימות בארצות השונות. אבל האם יש הבדל מהותי בין ישראל להולנד?

ד"ר רו"ח קרן בר-חוה, ראשת המחלקה לחשבונאות באוניברסיטה העברית, הסבירה למשרוקית: "בדומה לישראל, קיימת בהולנד מסגרת כללית שלא מטילה מס חברות נוסף על הדיבידנד שעובר מהבת לאם (פטור בגין חלוקה פנים-ארצית). אולם, בניגוד לישראל, חברה הולנדית לא מתמודדת עם חיוב נוסף כאשר היא מחלקת רווחים לחברת-אם. התוצאה היא שבישראל, חברות לעיתים 'כולאות' רווחים כדי לא לשלם את ההשלמה; בהולנד, הרווחים נעים יחסית בחופשיות בתוך הקבוצה, למעט מקרים נקודתיים של מס ניכוי 'מותנה' ביציאה למקלט מס".

באירלנד חברות רגילות משלמות בממוצע מס חברות בשיעור של 12.5%, שיעור מהנמוכים ב-OECD. ד"ר רו"ח הילל-לי ביטון מהמחלקה לחשבונאות באוניברסיטה העברית מסבירה: "באירלנד מס החברות מאוד נמוך, אך המס על הכנסות פסיביות גבוה יותר: 20% לעומת 12.5%. המס על הדיבידנד גבוה מאוד ויכול להגיע עד 52%. זה בעצם מעודד חברות לא לחלק". לכן, בפועל, באירלנד המס על הרווחים הכלואים לא מהווה קנס.

ביפן, משרד האוצר מתייחס למושג "חברות משפחתיות": חברות שיותר מ-50% מהמניות בבעלות משפחה אחת או אפילו אדם אחד. חברות משפחתיות קיימות בישראל, אך בחוק הרווחים הכלואים אין התייחסות אליהן. בסקירה של הצוות להצעת החוק במשרד האוצר, חברות משפחתיות יפניות הושוו במקום זאת ל"חברות ארנק": חברות בהן עד חמישה חברים והכנסה שרובה פסיבית. לצורך ההשוואה, חברת הארנק הישראלית והחברה המשפחתית היפנית הן שתיהן חברות קטנות אשר מקבלות תוספת מס על הכנסות שלא מחולקות. אך ביפן, יש ניואנסים שלא קיימים בישראל. יש הבדלים בשיעור המס בהתאם לשאלה אם חברה משפחתית נמצאת בבעלות עצמאית או של חברה גדולה יותר, כשהשנייה תשלם שיעור גבוה יותר. כלומר, ביפן יש משמעות לשאלה אם החברה מספקת הכנסה פסיבית לחברה גדולה או שהיא עומדת בפני עצמה, בעוד שבישראל אין הבחנות בין החברות הקטנות והבינוניות השונות.

בקפריסין, ד"ר הילל-לי ביטון מסבירה: "אזרח קפריסאי שבבעלותו חברה חייב להכריז על דיבידנד של החברה בתוך שנתיים מתום שנת המס שבה נוצרו רווחים אחרים. מדובר על דיבידנד בגובה של לפחות 70% מהרווחים - לאחר ששולם בגינן מס חברות 12.5%. אם לא חולק דיבידנד אז יוטל 17% מס על הסכום שלא חולק. יש לשים לב שבדוח של האוצר מציינים כי חברות שנסחרות בבורסה בקפריסין פטורות מהמס. כך שגם שיעורי המס שם נמוכים וגם חברות ציבוריות פטורות". ויותר מזה, מיסים אלו חלים על אזרחי קפריסין שבעלי חברה: חברות בקפריסין או מחוץ למדינה. זאת לעומת ישראל, בה המיסוי מוטל על חברות הרשומות בארץ והמס בה יותר גבוה.

ד"ר בר-חוה מציינת שבסקירה השוואתית כזו ראוי היה להתמקד במדינות שמנהיגות את שיטת Participation Exemption, שבה חברה גלובלית מקבלת פטור עבור בעלי המניות ממס הכנסה מקומי. למשל בהולנד, שאותה הזכרנו קודם, חברה שלפחות 10% ממנה נמצאים בבעלות חברה מקומית, תקבל פטור ממס הכנסה עבור חלק זה כדי להימנע מכפל מס. ד"ר בר-חוה מסבירה: "במדינות שפועלות במודל Participation Exemption מוצלח (דוגמת הולנד, לוקסמבורג, קפריסין, מלטה, בלגיה, שווייץ, גרמניה, ועוד), כמעט שאין 'כליאה' של רווחים בשל חיוב מס כפול בין חברות בקבוצה המקומית - זהו יתרון מובהק לעומת מדינות שבהן קיים מנגנון 'השלמת מס' (כמו בישראל). עם זאת, במקרים של חלוקת דיבידנדים אל מחוץ למדינה (במיוחד למדינות בסיכון או בעלי מניות יחידים) עשוי להתעורר ניכוי במקור או מס אישי גבוה, כך ש'הרווחים הכלואים' עדיין יכולים להתקיים אך במידה מצומצמת יותר ולעיתים מסיבות שונות (תכנון מס אישי, חוסר ודאות רגולטורית, או חשש ממיסוי במדינת היעד). לכן לא ניתן לומר שאין בעיית רווחים כלואים כלל, אך היא מוגבלת יחסית בהשוואה למדינות שבהן יש מנגנוני מס שמטילים מס נוסף או 'השלמת מס' בעת חלוקה". במדינות כאלה אפשר לראות שאין כמעט רווחים בלתי מחולקים אשר כלואים בתוך החברה, ובמקרים הנדירים האלה הם באים לידי ביטוי לרוב רק בחברות גלובליות.

פרופסור יורם מרגליות מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב מסביר שהחוק הישראלי החדש אכן אינו ייחודי: "החוק פה מנסה למנוע דחיית מס. יש הרבה מדינות בעולם עם דחיות מס, ומדינות שונות מנסות להתמודד עם דחיות אלה בדרכים שונות ומרובות. כל מדינה מוצאת שיטה קצת שונה על פי חוקותיה והכלכלה שלה, אבל בסיס החוק נשאר אותו דבר: התמודדות עם דחיות מס על הרווחים שלא נכנסים למדינה. אם נדבר לפרטי פרטים, כל מדינה עושה את זה קצת אחרת ובכך אפשר להיות נקודתיים ולהגיד שישראל מחוקקת חוק שאין כמוהו".

עוד מורכבות של החוק היא הדרך שבה היא מנסה להילחם נגד הכנסות פסיביות דרך מה שמכנים במשרד האוצר "חברות ארנק". ניתן לראות שהרבה מהמדינות מנסות להילחם בתופעת ההכנסה הפסיבית, וישראל בהחלט אינה הראשונה לחוקק חוקים שנועדו למסות אותה. למשל, באירלנד יש מס 25% על הכנסה פסיבית.

מח"כ עודד פורר נמסר בתגובה: "מדובר בחקיקה הרבה יותר מצומצמת ושלא דומה במהותה לחוק הרווחים הכלואים שאושר".

לסיכום, אפשר לראות שישראל אינה המדינה הראשונה לנסות למסות דחיות מס או רווחים פסיביים, ואף יש עלייה בשנים האחרונות בניסיון לתפוס חברות כאלה. ישראל כן תקדימית בשיטתה, אבל כל מדינה מתאימה את זה לשיטת המיסוי שלה ובכך מתקבלים חוקי רווחים כלואים שונים לכל מדינה אשר מעבירה חוק כזה. לכן דבריו של פורר לא נכונים ברובם.