הצונאמי הכסוף מגיע: הביטוח הלאומי באמריקה פושט רגל ועשרות מיליוני בומרים בדרך להיות עניים

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בארה"ב. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.com. בטוויטר @ChananSteinhart

בחודש אפריל 2024 פרסם הביטוח הלאומי האמריקאי את הדוח השנתי שלו ל-2023. נכון לסוף אותה שנה, מספר הגמלאים זכאי הקיצבה באמריקה עמד על 50.1 מיליון, והם קיבלו מהביטוח הלאומי בחודש דצמבר 2023 תשלומי פרישה בסך של כ-95 מיליארד דולר, כ-1,800 דולר ממוצע לאדם. עוד כ-7.4 מיליון אמריקאים קיבלו כ-11 מיליארד דולר כקצבאות נכות וכיו"ב. נכון לשנת 2024, כ-68 מיליון אמריקאים, מתוכם כ-55 מיליון מעל גיל 65, קיבלו תשלומים למיניהם מהביטוח לאומי האמריקאי בסך כולל של כ-1.5 טריליון דולר.

● חנן שטיינהרט, פרשנות | הריבית עולה, המינוף מוגזם: משבר הנדל"ן המסחרי בארה"ב עלול להתפשט ב-2025 גם לשוק המגורים
● WSJ | לאחר השריפות: ביקוש חסר רחמים משתלט על שוק השכירות בלוס אנג'לס
● "משבר קיומי": הפחד מטראמפ נמצא במרכז הכנס הכלכלי הגדול בעולם

ריבוי פורשים והתארכות תוחלת החיים

תשלומי הביטוח הלאומי הם מקור הכנסה מרכזי אצל פנסיונרים רבים. על פי נתוני הביטוח הלאומי האמריקאי, כבר כיום הם מהווים לפחות מחצית מהכנסתם של 40% מבני 65 ומעלה, ואצל לפחות 15% הם מהווים 90% ומעלה. כשמדובר בגילאי 75 ומעלה או בנשים החיות לבדן, מספר התלויים באופן מלא בקיצבה קופץ מעל 35%.

אלא שההכנסה הזו, שהיא קריטית לעשרות מיליוני מבוגרים, נמצאת בסיכון. על פי דוח הביטוח הלאומי, בעוד 8 שנים יאזלו כל הכספים שהצטברו בקופת המוסד. כספים אלה, שסכומם עמד בסוף 2023 על כ-2.8 טריליון דולר, מופקדים על פי חוק אצל משרד האוצר האמריקאי, המשתמש בהם למימון גירעונו השוטף. הסיבה למשבר המתקרב כפולה: מספר הפורשים הגדול והתארכות תוחלת החיים. בשנת 2010 מנתה קבוצת בני 65 ומעלה כ-34.6 מיליון אמריקאים. בשנת 2024 הגיעו לגיל הפרישה כ-11 אלף איש ביום, כך שעד 2033 מספר הזכאים לקיצבה צפוי לעמוד על 66 מיליון.

מציאות דמוגרפית זו, שזכתה לכינוי "הצונאמי הכסוף", תביא לכך שבשנת 2040 יהיו הפנסיונרים 21.6% מהאוכלוסייה בארה"ב, כ-81 מיליון איש. האוכלוסייה מזדקנת אך המספר היחסי של האמריקאים בגיל ובמעגל העבודה הולך ויורד. כך בשנת 1945 היו 42 עובדים על כל פנסיונר המקבל ביטוח לאומי, בשנת 1960 היחס עמד על 1 ל-5, עד 1995 הוא נפל ל-1 ל-3.3, והיום הוא 1 ל-2.8. עם יותר מקבלי קיצבה מחד גיסא והרבה פחות משלמים מאידך גיסא, הדרך היחידה לתשלומי הקצבאות משנת 2033 ואילך - שעה שיאזלו היתרות שנחסכו בעבר - תהיה לקיחת הכספים שהצעירים העובדים משלמים לביטוח לאומי. וגם אז, התשלומים יספיקו לכ-75% מהקצבאות וההוצאות בלבד.

גם בישראל, אגב, התמונה לא ורודה: בדוח אקטוארי שפרסם בחודש מאי האחרון הכריז בנק ישראל שמועד הקריסה של ביטוח לאומי הוקדם ב-8 שנים לעומת הדוח הקודם, וכעת הוא צפוי לפשוט רגל בשנת 2036.

תוכנית חיסכון שרבים כלל לא מציעים לעובדים

כאשר נוסד בשנת 1935 על ידי הנשיא פרנקלין רוזוולט, הביטוח הלאומי האמריקאי נועד להיות רשת ביטחון ולא המקור העיקרי לחיים בכבוד בשנים לאחר העבודה. עד שנות השבעים תוכניות פנסיה מהמעבידים וקצבאות המשלמות גימלה קבועה בפרישה היו הסטנדרט במקומות עבודה רבים באמריקה. אך עם השנים, אלו נפלו קורבן לדמוגרפיה. בשנות החמישים עמדה תוחלת החיים לגבר באמריקה על 66.6 ולאישה על 74 שנה. עד 2015 זינקה תוחלת החיים לגבר ל-76, ולאישה ל-81. הזינוק הזה הגדיל ביותר מפי 6 את מספר שנות תשלום הפנסיה לגבר, ופי שניים לאשה. הזינוק הזה בהתחייבויות העלים כמעט את כל קרנות הפנסיה.

בתחילת שנות השמונים החלה באמריקה, כמעט במקרה, תוכנית חיסכון חדשה לפרישה המכונה 401K, על שם הסעיף הרלוונטי בחוקי המס. התוכנית מאפשרת לעובד להפריש סכומים מוגבלים (בשנת 2024 סך של 23 אלף דולר), לחיסכון אישי, תוך קבלת הטבות מס שונות. בדרך כלל תוכניות 401K אלה מאורגנות על ידי המעסיק ומנוהלות על ידי חברה פיננסית חיצונית. אחת הגדולות מהן, קרן פידלטי שבניהול אביגיל ג'ונסון, מנהלת כ-1.4 טריליון דולר בתוכניות שכאלו.

 אביגיל ג'ונסון, מנכ''לית קרן פידלטי / צילום: Reuters, BRIAN SNYDER

מעבידים רבים מפרישים במקביל גם לתוכניות הפרישה הנ"ל (בד"כ בין 3-6 אחוז מהשכר). דע עקא, התוכנית היא התנדבותית בכל רכיביה - הן מצד המעביד, עצם הארגון של תוכנית שכזו והנכונות להפריש כספים, והן מצד העובד, קרי האם וכמה יפריש לתוכנית. אף שיש מספר מדינות, כמו קליפורניה, בהם הונהגו לאחרונה חוקים המחייבים כיסוי ביטוחי-פנסיוני, התמונה הכללית ברורה: מיעוט מהעובדים בארה"ב מפרישים סכומים של ממש לפנסיה.

מחקר מ-2021 מצא כי לכ-56% מהעובדים בארה"ב אין גישה לתוכנית של חיסכון לפרישה, הואיל והמעסיקים אינם מציעים אותה כלל. מובילה בדירוג היא פלורידה, בה לכמעט 70% מהעובדים אין גישה לתוכנית כאלה, ואחריה ג'ורג'יה וטקסס, בהן לכ-60% מהעובדים היא לא מוצעת. יש עוד סוגי תוכניות פרטיות לחיסכון לפרישה, הנהנות מהטבות מס כדי לעודד השתתפות בהן, הן אך מוגבלות מאד בהיקף הסכומים המותרים - 7,000 דולר ל-IRA (קופת גמל לניהול אישי) לשנה.

השורה התחתונה ברורה: לכ-27% מהאנשים באמריקה מעל גיל 59 אין דולר אחד בחיסכון לעת הפרישה, כך על פי סקר של חברת קרדיט קארמה. ולכמעט שליש מציבור העובדים כולו בארה"ב אין שום חיסכון פנסיוני. אם לא די בכך, גם מי שכבר חוסך, חוסך סכומים נמוכים ביותר.

פנסיה עם נכסים נזילים בפחות מ-100 אלף דולר

ונגארד היא אחת המנהלות הגדולות של תוכניות הפרישה באמריקה, עם יותר מטריליון דולר מנוהלים. המנכ"ל החדש שלה, סלים ראמג'י, מונה לתפקיד רק במאי האחרון. לפי דוח שפרסמה בשנה שעברה, נכון לסוף 2023 היתרה החציונית בחשבון הפרישה לגילאי 45-54, עמדה על 48,301 דולר, ולגילאי 55-64 על 71 אלף דולר. כשמדובר בגילאי 65 פלוס, היתרה החציונית הייתה 70,620 דולר. השכר החציוני השנתי לעובד בארה"ב לסוף 2024 עמד על כ-62 אלף דולר. מכאן ברור עד כמה נמוכות היתרות החציוניות הללו. המצב אצל הנשים חמור עוד יותר, שכן היתרה בחשבונותיהן קטנה משמעותית לעומת הגברים, בעוד תוחלת החיים שלהן ארוכה בהרבה. לפי מחקר של בנק אוף אמריקה, היתרה בחשבונות הפרישה של גברים היו גדולים בתום 2023 היו גבוהים ב-50% מאלו של נשים. אצל דור הבומרס, הפער הזה עמד על כ-87%.

 מנכ''ל ונגארד, סלים ראמג'י / צילום: Reuters, Brendan McDermid

פערים גדולים מאוד ביתרות לפרישה מתקיימים גם לפי קבוצות ההכנסה, לא רק משום שלמקבלי השכר הגבוה יש יותר הכנסה פנויה ומודעות פיננסית, אלא כי הם עובדים לרוב בתעשיות המציעות את תוכניות החיסכון לעובדיהן, ואף נוטות להוסיף השתתפות מעביד. כאלו הן חברות הייטק, משרדי ראיית חשבון ועריכת דין, בנקים, מוסדות רפואיים. כך למשל לקבוצת המשתכרים 50-75 אלף, קרי באזור השכר החציוני באמריקה, יש יתרה חציונית של כ-32 אלף דולר בחיסכון לפרישה. זאת לעומת יתרה חציונית של 225 אלף לקבוצת המשתכרים 150 אלף דולר ומעלה.

עם יתרות כה נמוכות בחשבונות הפרישה, הפנסיה של רוב האמריקאים לא נראית מבטיחה. לפי המחקר השנתי protected retirement income and planning, ל-51% מבני 65 נכסים נזילים (מכל הסוגים אך ללא בית המגורים) בשווי פחות מ-100 אלף דולר, לכ-25% מהם נכסים נזילים בין 100 אלף ל-500 אלף, ל-13% חצי מיליון עד מיליון דולר, ורק ל-11% יותר מזה.

החיסכון הנדרש: 10 פעמים ההכנסה השנתית

כמה יצטרך החוסך לשנות הפרישה? על פי המומחים של פידלטי, יש צורך בחיסכון שהוא כ-10 פעמים ההכנסה השנתית בהגיע לגיל 67 כדי לסיים את החיים בבטחה, קרי לפני שיסתיימו החסכונות. כלל אצבע פופולרי נוסף מכונה כלל ה-4%, ולפיו אם הפורש ימשוך כל שנה 4% מסך חסכונותיו וייתן ליתרה לגדול, תספיק הקרן ל-30 שנה. כלל זה נבנה על הנחות הכוללות תיק השקעות המחולק באופן שווה בין מניות ואג"ח, והמניב תשואות בדומה לעשורים שחלפו, בסביבה אינפלציונית דומה.

הכנסת משק הבית החציוני האמריקאי בשנת 2024 עמדה על כ-82 אלף דולר, וההכנסה החציונית של משק בית מהביטוח הלאומי בפרישה על כ-34 אלף דולר. אפילו אם נניח שמשק בית חציוני בפרישה צורך רק 80% מכפי שצרך עד אותה נקודה, עדיין הפער, מתורגם לפי כלל ה-4%, יצריך כי במועד הפרישה יעמדו יתרות החסכונות במקרה זה על כ-700 אלף דולר. סכום זה הוא פי ארבע מהיתרות בפועל של משק הבית החציוני. בפועל, רק לכ-20% מהפורשים עתה או בעשור הקרוב יש סכומים המתקרבים לכך, או עולים על כך. וזאת עוד לפני הנחת קיצוץ בקצבאות.

נוכח כל הנתונים דלעיל, לא יפלא כי אמריקאים רבים אינם חשים ביטחון ביחס לשנות הפרישה שלהם. בסקר שערכה חברת הביטוח אלאיינז לייף, כ-63% מהמשיבים היו "מודאגים יותר מכך שיאזל להם הכסף בעת הפרישה מאשר שחששו למות". אגב החשש הגדול ביותר היה בקרב המתקרבים לפרישה. בגילאי 44-65 (דור X), כ-71% דאגו יותר מכך שייגמר להם הכסף מאשר שייגמרו החיים, לעומת 53% מדור הבומרס (ילידי 1946-1964) שחששו מתסריט שכזה.

מהנתונים עולות שתי מסקנות ברורות. הראשונה היא שחרף כל המילים הגבוהות וההצהרות הדרמטיות של אילון מאסק על קיצוצים דרמטיים בתקציב ובגירעון הפדרלי, שום דבר כזה לא יתרחש, להפך: הגירעון והחוב רק יגדלו. הסיבה פשוטה: כל הכנסות הממשלה הפדרלית ממסים לא מכסות כבר היום את ההוצאות לביטוח לאומי וביטוח רפואי למבוגרים, בתוספת תשלומי הריבית. תקציב הממשלה הפדרלית עומד השנה על כ-6.8 טריליון דולר, כ-75% ממנו נעול בחוק ואינו ניתן לקיצוץ ללא קיצוץ עמוק בתשלומי הביטוח הלאומי ומדיקר. לרפורמה כזו יש סיכוי קלוש לעבור בקונגרס. נוכח העובדה שבני 50 פלוס מהווים 52% מהבוחרים, ומהם בני 65 פלוס מהווים 17.5% מהאלקטורט, והם גם הקבוצה בעלת ההשתתפות הגבוה ביותר - מעל 71% מהמגיעים לקלפי. נוכח העובדה שחברי בית הנבחרים צריכים לחזור ולהיבחר בעוד פחות משנתיים באזורי הבחירה שלהם, ספק אם רובם יצביעו בעד קיצוץ דרמטי בהכנסות חלק כה גדול ממצביעיהם.

המסקנה השנייה היא כי מעתה ולאורך העשורים הבאים, עשרות מיליוני אמריקאים מבוגרים יהפכו לעניים. לעובדה זו תהיה השפעה פוליטית מרחיקת לכת, שעה שהדרך היחידה ל התמודד חלקית עם מציאות עגומה זו תהיה העלאת מסים מתמשכת כדי לצמצם את פערי העושר העצומים שיש כבר היום בארה"ב. אלה צפויים רק לגדול בעולם ה-AI, שבו יותר ויותר פרודקטיביות, ועמה עושר, יהיו בידי פחות ופחות אנשים. בלא כלים יצירתיים לחלוקת של עושר חדש זה, ובמיוחד להשתמש בו כדי לסייע למבוגרים שאין צורך בעבודתם, הפופולריות של מדיניות המפלגה הדמוקרטית ביחס למיסוי וחלוקת העושר עשויה לצמוח בקצב מהיר, שיפתיע את המערכת הפוליטית כולה.