היפוך התפקידים של אמריקה: שחורים ממעמד הפועלים מתקדמים והלבנים נסוגים

שינוי גדול מתרחש באמריקה: סיכויי ההצלחה של לבנים עניים או בני מעמד הפועלים הולכים ופוחתים, ובמקביל הם משתפרים עבור שחורים מאותה שכבה כלכלית.

● הכוורת, המטוס הפרטי והסודות: הצצה לאימפריה של המשקיע הפיננסי הבולט בישראל 
● מגרמניה לישראל: השלב הבא במהפכת הרכב החשמלי
● "המחיר צפוי לרדת ב-50%": שוקלים לרכוש מכונית? הנתון שכדאי להכיר 

היפוך הגורלות הזה תועד במחקר חשוב שפרסמו לפני כמה חודשים חוקרים מאוניברסיטת הרווארד. הם עקבו אחר שינוי בניידות הכלכלית - שצמצם את הסכום שבו ההכנסה של שחורים מפגרת אחרי ההכנסה של לבנים. שינוי זה התרחש בין 2005, כשרבים מבני דור ה-X היו בסוף שנות ה-20 לחייהם, לבין 2019, כאשר רבים מבני דור ה-Y הגיעו לאותו הגיל.

ברחבי ארה"ב ההכנסה של שחורים שנולדו ב־1992 להורים באחוזון ההכנסות ה־25 נמוכה ב־9,521 דולר בממוצע משל לבנים שנולדו באותו אחוזון. זאת לעומת פער של 12,994 דולר בין שחורים ללבנים שנולדו ב־1978 (בשני המקרים הם נבדקו באותו הגיל, 27, ונתונים מותאמים לדולרים של 2023).

את חלק מן הכוחות המניעים שינוי שכזה ניתן לראות במחוז מדיסון שבאילינוי, על גדות נהר המיסיסיפי מול סנט לואיס. גורם מרכזי אחד הוא האופן השונה שבו קצרו עובדים לבנים ושחורים את פירות התיעוש של המאה ה-20, ותגובתם השונה לדעיכתה של התעשייה.

מחוז מדיסון נשלט במשך עשרות שנים בידי תעשייה כבדה - כולל מפעלי פלדה, בתי זיקוק לנפט ומפעל זכוכית - שהזינה את מרכזי העיר המשגשגים של גרניט סיטי ושל אלטון שעל גדת הנהר. כאשר היא דעכה, האזורים הללו סבלו, ומשרות במגזרים אחרים צמחו, בין היתר במסחר סיטונאי וקמעונאי, בשירותי בריאות ובשירותים מקצועיים.

לבנים רבים שעבדו במפעלים והיו שייכים לאיגודים ראו בעבודתם את ליבת הזהות שלהם - מקור עמוק לגאווה שעברה מדור לדור. עובדה זו הקשתה עליהם את ההסתגלות כאשר המפעלים נעלמו.

עובדים שחורים, שבאופן היסטורי החזיקו במשרות בשכר נמוך יותר בבתי חרושת ובמגזר השירותים, חשו בהשוואה פחות קשר למסורת של תעשייה כבדה, ונמצאו בעמדה שממנה היה מקום לצמוח.

"הלם סין" שיבש הכול

במחוז מדיסון ילדים לבנים שנולדו להורים עניים ב־1992 היו במצב גרוע יותר - בבגרותם - מאשר מקביליהם מדור ה-X שנולדו ב-1978. הכנסתם השנתית הממוצעת למשק בית ירדה ב-11% לכ-30 אלף דולר, לפי המחקר של הרווארד. לעומת זאת, ילדים שחורים שנולדו להורים עניים ב-1992 היו במצב טוב יותר כמבוגרים מאשר מקביליהם מדור ה־X. הכנסתם השנתית הממוצעת למשק בית עלתה ב־21% לכ־23 אלף דולר.

בהסתכלות אחרת, פער ההכנסות בין שתי הקבוצות הצטמצם מכ-15 אלף דולר ב-2005 לכ-7,000 דולר ב-2019. במחוז מדיסון, שאוכלוסייתו 263 אלף בני אדם, 83% מהתושבים הם לבנים ו-10% שחורים.

"כאשר יש לך עמוד שדרה כלכלי חזק כל כך, כפי שמפעל הפלדה היה עבור אנשים לבנים ממעמד הפועלים, הוא הופך למשהו שאתה יכול לדמיין אותו ולסמוך עליו", אמרה סטפני דלוקה, סוציולוגית מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, החוקרת את מחוז מדיסון ומחוז בארקנסו בשיתוף הצוות מהרווארד. "קהילות שחורות בעלות הכנסה נמוכה, שבדרך כלל לא היו להן מקורות עבודה חזקים כל כך להסתמך עליהן, טיפחו רשתות שלא היו תלויות בזה".

ימי הזוהר של גרניט סיטי היו מאמצע עד שלהי המאה ה-20. העיר תמכה ברשתות גדולות של ספקים והעסיקה אלפי עובדים, שהוציאו את משכורותיהם בחנויות ובמסעדות במרכז העיר.

"אם עבדת ב-US Steel (תאגיד הפלדה של ארה"ב) כולם העריצו אותך", אמר רוב פאוול (48, לבן), עובד פלדה כפי שהיו אביו, ודודו וסבו של אביו. "זה היה כאילו, וואו, אתה בטח מרוויח המון כסף במפעל".

 מפעל תאגיד הפלדה US Steel בגרניט סיטי. פיטר מאות עובדים / צילום: Shutterstock

המפעל העניק להוריו, שגדלו בעוני, דריסת רגל במעמד הבינוני, עם חגיגות חג מולד שהיו מלאות במתנות וחופשות שנתיות במקומות כמו פלורידה, אמר פאוול. הוא למד תקופה קצרה בקולג', החליט שזה לא בשבילו והצטרף למפעל ב־1997.

ואז הגיע הלם סין, מבול היבוא הזול בשנות ה־2000 ששיבש תעשיות בארה"ב. חברות פלדה ויצרנים אחרים במחוז מדיסון צמצמו את הייצור, התאחדו או נסגרו.

"החיים די נתקעו"

פאוול פוטר כמה פעמים מאז 2008, אך תמיד חזר כשהמפעל החל לגייס שוב עובדים. הוא היה מובטל לתקופות מסוימות, ומצא עבודה במפעל פליז ובחברות אחרות. עם זאת, המשרות הללו לא יכלו להשתוות בשכר ובהטבות למפעל הפלדה, שבו בזמנים טובים הוא הרוויח משכורת שנתית בת שש ספרות.

פאוול ואשתו, אדריאן קורונקה, שעובדת כמזכירה משפטית, הפסיקו לצאת לחופשות או לבילויים יקרים, והייתה שנה אחת שבה הם נעזרו בארגון צדקה עבור מתנות חג המולד. הוא אחד הבודדים שעדיין מועסקים ב־US Steel, אך אינו בטוח כמה זמן נותר לו שם.

בני הזוג אומרים שהם דואגים לארבעת ילדיהם, בני 29-19, שאין להם תארים אקדמיים והם בעיקר נמקים בעבודות קמעונאות ושירותים, שהמשכורות בהן אינן גבוהות. "החיים די נתקעו עבור כולם", אמרה קורונקה (48).

מספר משרות הייצור במחוז מדיסון ירד למעט יותר מ־10,000 בשנת 2023 לעומת כמעט 20 אלף בשנת 2001, על פי נתוני הלשכה לסטטיסטיקה של העבודה בארה"ב. שיעור האבטלה במחוז באותה התקופה היה בדרך כלל גבוה מן הממוצע הארצי, ובספטמבר עמד על 4.2%.

עסקים שהיו ספקים של המפעלים והעניקו להם שירותים קמלו. מרכז העיר של גרניט סיטי התמלא בחנויות ריקות. אוכלוסיית העיר ירדה לכ־27 אלף בשנת 2023 לעומת כ־31 אלף בשנת 2000.

ניק קסלר (36, לבן) היה נחוש בדעתו למצוא עבודה כעובד פלדה, כפי שעשו במשפחתו ארבעה דורות לפניו. בילדותו הוא השתתף במצעדי יום העבודה עם חברי האיגוד של United Steelworkers. הוא הגיש מועמדות לעבוד במפעל של US Steel בגרניט סיטי כמעט מדי שנה לאחר שמלאו לו 18 - עד שלבסוף התקבל לעבודה ב־2018.

היום קסלר מצליח בקושי להיאחז בעבודה הזאת. המפעל פיטר מאות עובדים בשנה האחרונה וכעת הוא מושבת חלקית. חברים נדחקו החוצה בסבב הקיצוצים האחרון, והוא ואשתו חשבו לעבור דירה אם גורלם יהיה דומה. למרות התחזית העגומה, קסלר אמר, "אני מקווה לטוב".

איאן קאולי (26, לבן) גדל כמה רחובות ממפעל הפלדה של US Steel בגרניט סיטי בשנות ה־2000. אימו עבדה כפקידת קבלה, ואביו עבר בין עבודות לא יציבות במשך שנים עד שמצא תפקיד עם שכר גבוה יותר בבית זיקוק. בבית הספר נפוצה מדי פעם השמועה על הפיטורים האחרונים במפעל. "ידענו שהוא הולך ודועך", אמר קאולי.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, עבד קאולי במחוז בעבודות קמעונאיות, כולל בחנות בייגלה, ובשירות לקוחות בשכר נמוך. הוא למד חינוך מוזיקלי באוניברסיטה מקומית אך לא סיים. כעת הוא עובד כמזכיר במשרד לפיתוח כוח אדם, ומשתכר קצת יותר מ־20 דולר לשעה.

לנצל הזדמנויות

ל"הלם סין" הייתה השפעה שונה על עובדים שחורים, שמלכתחילה היו מיוצגים פחות בעבודות ייצור, והצליחו ליהנות מן המספר ההולך וגדל של משרות במגזרים אחרים. כך לפי מאמר משנת 2022 של כמה חוקרים, בהם ליסה קאהן, כלכלנית באוניברסיטת רוצ'סטר.

המשרות במגזרי החינוך והבריאות במחוז מדיסון גדלו ב־13% בין 2001 ל־2023, לפי נתוני הממשלה. משרות במגזרי הפנאי והאירוח עלו ב־22% באותה התקופה. משרות הובלה ואחסנה גדלו ב-250% ליותר מ-12 אלף, שעה שחברות, בהן אמזון והרשי, פתחו מרכזי הפצה רחבי ידיים.

כיום ישנם במחוז כ-40 מחסנים שמציעים משרות שלרוב מרוויחים בהן 20 וקצת דולר לשעה, אמר טוני פיהרמן, מנהל מחלקת התעסוקה וההדרכה של מחוז מדיסון. משרות במתקנים כאלה סיפקו לעובדים בעלי הכנסה נמוכה הזדמנויות חדשות ששחורים רבים ניצלו, אומרים תושבים. למרות שרבים מהתפקידים אינם משתווים למפעלים המאוגדים בשכר ובהטבות.

במשך עשרות שנים עובדים לבנים עם משרות משתלמות במפעלים סללו את הדרך להצטרפותם של קרובי משפחה וחברים. לשחורים לא היו כאלה קשרים מועדפים, ומי שהצליחו להיכנס לא היו להוטים באותה מידה להביא את בני משפחתם. "ההורים שעבדו שם לא רצו שהילדים שלהם יעבדו שם", אמר רוזל פורטר (57, שחור). "הם רצו שהילדים שלהם ילכו לקולג'".

פורטר אמר כי המסר על חשיבות ההשכלה הוחדר לראשו בידי רבים מהמבוגרים שחי לצדם. הוא גדל במחוז, כולל תקופה בדיור ציבורי אצל סבתו, והיה הראשון במשפחתו שקיבל תואר אקדמי. כך גם אשתו ושני אחיה, שאביהם עבד שנים בבית זיקוק במחוז.

פורטר הוא כעת יו"ר סניף דרום אילינוי של ארגון החינוך וההעצמה "100 גברים שחורים של אמריקה", הממוקם באלטון, ש-25% מתושביה הם שחורים. הסניף הוקם באמצע שנות השמונים כדי להדריך צעירים שחורים בנושאים הקשורים לאקדמיה ולאוריינות פיננסית. "הילדים האלה צריכים לראות גברים שחורים מצליחים כדי שיראו שזה בר-השגה", אמר פורטר.

דיוויד גוינס (64), שנבחר לראש העיר השחור הראשון של אלטון ב-2021, עבד במשטרת העיר כ-25 שנה, מאמצע שנות השמונים. הוא אמר שבשכונות השחורות היו קהילות מלוכדות, והמבוגרים השגיחו על הנוער והתערבו כדי לשמור שיתנהגו כיאות.

תפקיד הסביבה החברתית

במחקר שפורסם מוקדם יותר השנה הגיעו חוקרי הרווארד, בהובלת הכלכלן ראג' צ'טי, למסקנה ששינויים בניידות נבעו במידה משמעותית מן הסביבות החברתיות שבהן ילדים גדלו. אם המבוגרים שראו היו מועסקים - והאינטראקציה איתם הזינה את שאיפותיהם ויצרה קשרים מועילים - הם הצליחו יותר. במקרה ההפוך הם הצליחו פחות. המבוגרים לא היו חייבים להיות ההורים של הילד. הגורם החשוב היה לגדול בשכונה שבה ליותר הורים יש עבודה.

שיעור המועסקים בקרב הורים לילדים לבנים בעלי הכנסה נמוכה ירד מ-66% לילידי 1978 ל-55% עבור ילדי 1992. בו בזמן שיעור המועסקים בקרב הורים לילדים שחורים מעוטי הכנסה עלה מ־72% עבור ילידי 1978 ל־74% עבור אלה שנולדו בשנת 1992.

דברה פיטס (71), מחנכת שחורה שעבדה 31 שנים בבתי ספר במחוז אלטון עד 2006, אמרה שהיא ומורים ומנהלים אחרים השגיחו מקרוב על התלמידים. הם ביקרו בבתיהם בשכונות העוני אם לא הגיעו לבית הספר , התערבו בבחירת הקורסים כשהם לא היו שאפתניים מספיק ועזרו בהגשת הטפסים למכללה. "לא נשארנו רק בכיתה שלנו", אמרה פיטס.

באוניברסיטת אדוארדסוויל בדרום אילינוי, מוסד גדול ללימודי תואר בן ארבע שנים במחוז מדיסון, גדל שיעור הסטודנטים השחורים מ-10% ב-2001 ל-13% ב-2022, לפי נתוני משרד החינוך האמריקאי. שיעור התלמידים הלבנים ירד באותה התקופה מ-82% ל-66%. ההרשמה של סטודנטים שחורים באותה תקופה גדלה ב-26% ל-1,988, בעוד שהרישום של תלמידים לבנים ירד ב-19% ל-12,518.

ביאנקה ג'קסון (41), תושבת שחורה שהיא לשעבר ראשת הסגל של ראש העיר גוינס וכעת מגישה בקשה להתקבל לתוכנית דוקטורט, אמרה שמבוגרים מועסקים וקשרים חברתיים היו חיוניים עבורה. אף שהיא התגוררה בשכונות עוני כשהייתה צעירה, ואביה נכנס ויצא מהכלא שוב ושוב, אמה שמרה על משרתה במקלט לנשים. כשג'קסון הייתה בת 8 בערך, אמה קנתה את ביתה הראשון - בית הכומר הישן של הכנסייה שלהם, בשכונה באלטון שהייתה מאז ומתמיד מאוכלסת בתושבים שחורים.

היא הייתה הראשונה במשפחתה שקיבלה תואר ראשון והמשיכה ללימודי תואר שני. היא השיגה מלגה שכיסתה את שכר הלימוד שלה, ושם נחשפה למעגלים חדשים של אנשי מקצוע וחוקרים. "זה נתן לי דחיפה של ביטחון עצמי וגם תחושת זהות ושייכות", אמרה ג'קסון.

דוגמה אחת לעובד פלדה לבן שעבר בהצלחה לתחום עיסוק אחר היא זו של ג'ייסון פטרס, שעבד ב-US Steel במשך 15 שנה, החל משנת 2001. לדבריו, לאחר ששרד שני סבבי פיטורים וראה את עמיתיו לעבודה מאבדים בתים ומכוניות, הוא ואשתו הסכימו שאינם יכולים להמשיך באותו המסלול.

פטרס (50) שמע על משרות ב"נמל המרכזי של אמריקה", מרכז הובלה בגרניט סיטי הכולל פארק תעשייתי ושני נמלים. הוא התקבל לעבודה לפני כשמונה שנים, ועובד כמפקח תחזוקה. הוא ספג קיצוץ בשכר, אך אמר שהוא מעריך את היציבות בתקופה שבה אי ודאות רבה כל כך אופפת את מפעל הפלדה. "אפשר לראות את זה בגרניט היום - החשש שהוא ייסגר ומה יקרה", אמר פטרס. "אנחנו נשרוד, אבל כבר לא יהיו כל כך הרבה הזדמנויות".