תל מונד כמשל: המלחמה המביכה של היישובים "הכפריים" בהתחדשות עירונית

במדינה שפיזרה עצמה לדעת ב-1,300 יישובים, לא מפתיע שרבים מהם מנסים בכוח "ללכת עם ולהרגיש בלי". גם להיות עירוניים, אבל גם לשמור על "אופי כפרי". מה זה אומר בפועל? מאחר ומרבית הישראלים, גם אם הם גרים ביישוב צמודי קרקע, לא באמת "כפריים" המגדלים סוסים או פלפלים, המשמעות העיקרית היא התנגדות עיקשת להקמת בניינים ביישוב. שחלילה לא יפגעו בתמהיל ויביאו אליו אוכלוסיות "אחרות".

הדוגמה הטובה ביותר היום היא תל מונד. כ-80% מ-4,000 יחידות הדיור ביישוב הם צמודי קרקע, מה שאכן הופך אותו ליישוב פסטורלי בלב השרון. וילות שנמכרות בכ-10 מיליון שקל. שכר ממוצע של יותר מ-23 אלף שקל בחודש. הבעיה היא, שעוד 20% מהבתים שם הם דירות מאוד ישנות ומוזנחות. שיכוני רכבת שקלטו לפני 50 ו-60 שנה את שוכני המעברות.

● לב העיר או בנייה חדשה? מי הם המגדלים היקרים ביותר בת"א 
● חדשות הנדל"ן: 820 דירות חדשות בשרון: אושרה תוכנית להקמת מתחם מגורים ותעסוקה בצפון-מערב כפר סבא 1

התושבים לא יכולים ליהנות מהסיבוב הנד"לני

התוצאה היא מודל מושלם של נימב"י (ראשי התיבות באנגלית של "לא בחצר האחורית שלי"). כי איזה ראש מועצה ירצה לצאת נגד 80% מהתושבים, שמבינים מצוין שהתחדשות עירונית באותם שיכונים משמעותה עוד תושבים ועוד עומס על התשתיות והכבישים, וכשהם עצמם בכלל לא יכולים ליהנות מהסיבוב הנדל"ני?

הנה שני סיפורים ישנים-חדשים מתל מונד. מקום שדוחף בכל הכוח לאישור תוספת של 450 אלף מ"ר שטחי תעסוקה ומסחר (כי מדובר הרי ביישוב עירוני), ובמקביל נלחם בכל הכוח בפרויקטים של פינוי בינוי.

בתחילת 2019 הודיעה חברת לוינשטיין על פרויקט פינוי בינוי ראשון בתל מונד, יחד עם קבוצת ורטיו. 150 דירות ב-17 בנייני רכבת בשכונת וולפסון ייהרסו, לטובת מגדלים שיכללו 760 דירות. יחס מבטיח של פי 5 חדש מול ישן. אבל במצגת שפרסמה החברה בנובמבר האחרון, אחרי דיון בוועדה המחוזית, המספרים עודכנו ל-570 דירות בלבד. וזה לא רק הכיווץ של 25% במספר הדירות, אחרי שבדרך הסתמנה פשרה שתכלול 670 דירות, זה גם הזמן הארוך. 6 שנים אחרי, ולא הגענו עדיין אפילו להפקדת התוכנית להתנגדויות.

במקביל, במועצה נלחמו בפרויקט אחר - 450 דירות בשכונת אלי כהן ביישוב, במקום 102 הדירות הישנות. פרויקט שיצא לדרך לפני כעשר שנים. עקב האכילס היה חוק התכנון והבנייה הישן, שקבע שאם קרקעות למבני ציבור ("חומות") תופסות כשליש מתוכנית, הרשות המקומית מוכרחה לחתום עליה, מה שהיא כמובן לא רצתה לעשות. אבל בעקבות תיקון לחוק, נכון להיום גם הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית יכולה לעשות זאת במקומה. זה מה שקרה בתל מונד, והקפיץ לא רק את המועצה המקומית, אלא גם את מרכז השלטון המקומי, שהבין שמדובר בסדק מסוכן שמאיים על כוחו, גם כשמגישי התוכנית התפשרו והורידו את מספר הדירות ל-370. יו"ר המרכז לשלטון מקומי חיים ביבס שיגר מכתב זועם לשרי הפנים והשיכון, בדרישה לבטל את חתימת הרשות הממשלתית, ו"להפסיק נוהג פסול זה".

אבל בית משפט הלך בכל זאת עם המדינה ועם היזמית, חברת אבגד. הוא נתן לתוכנית להתקדם ברשויות התכנון, וכעת היא נמצאת בהפקדה לשמיעת התנגדויות. כלומר, וצריך להבין עד כמה זה בלתי סביר, היזמים והמדינה נלחמו בסך הכול על עצם הגשת התוכנית לוועדת התכנון, הגוף המקצועי שישמע את כל הצדדים ויקבל החלטה, מה שצפוי כמובן לקחת חודשים ושנים.

במועצה טוענים שבזכות המאבק שניהלו נגד הפרויקט באלי כהן, הם קיבלו מהיזמים התחייבות לביצוע המטלות הציבוריות. בנוסף, הם מדגישים את ה"הישג המשמעותי" בהפחתת 80 דירות בפרויקט. גם לגבי התוכנית בשכונת וולפסון, הם מדגישים כי היא טרם פורסמה להפקדה, ושבכל מקרה הם הצליחו להפוך אותה למצומצמת בהרבה.

אבגד הכניסה שותף לפרויקט, ולא במקרה

ובכל מקרה, מדובר במשל מצוין. שיעור שממחיש עד כמה ההתחדשות העירונית, למרות שפע ההכרזות והמספרים המרשימים, היא עדיין בעיקר דרך ייסורים. אם כי אלעזר במברגר, מנהל הרשות להתחדשות עירונית, מודה בתסכול כי "תופעת הנימב"י הזו נותרה בעיקר נחלתם של מקומות מעטים, בדגש על יישובים בעלי אופי כפרי".

ולא במקרה, לפני מספר חודשים הודיעה אבגד, היזמית בתל מונד, כי היא מכניסה שותף לפרויקט (49%): חברת שפונדר, ששילמה 39 מיליון שקל. זאת, אף שהיא עצמה דיווחה שתרשום ממנו רווח של 270.1 מיליון שקל, על הכנסות של 882 מיליון. למה למכור בנזיד עדשים חצי מרווח של מאות מיליונים? אחרי עשור של דריכה כמעט במקום, התשובה ברורה.

כוכבי השבוע

מצוין: 35 שופטים חדשים - המכונה הפוליטית עובדת

כולם דיברו השבוע על יצחק עמית ועל המחאות של שר המשפטים יריב לוין, שאולץ למנות אותו לנשיא בית המשפט העליון על אפו ועל חמתו (תחת הכרזה כי "אינו מכיר בו"). אבל הבשורה המפתיעה "והמאחדת" התחבאה דווקא בהודעה אחרת שהוציאה הוועדה לבחירת שופטים.

מתחת לרדאר, בלי שאף אחד ידע או אפילו ציפה שזה יקרה, מינתה השבוע הוועדה 35 שופטים חדשים לבית המשפט השלום והמחוזי. חרף המחלוקות, וכשכל העיניים נשואות בעיקר אל הנשיא עצמו. יתרה מכך, התברר כי המינוי שלהם יצא לפועל בהסכמת כללי חברי הוועדה. כולל לוין עצמו, אורית סטרוק ויצחק קרויזר מהקואליציה, שבעיקר דאגו שכולנו נדע שהם החרימו את הישיבה, בזמן שההסכמות על השופטים הזוטרים נסגרו מראש. וכולנו קיבלו ראייה ניצחת שהם בכל זאת מצליחים לדבר ביניהם. המנגנון הפוליטי מתגלגל, חרף כל הרעש והצרימות.

בלתי־מספיק: מי צריך כלכלן בראשות האוצר?

בינואר 2023, לאחר שכבר הודיע שהוא מחפש מנכ"ל מהמגזר העסקי, מינה שר האוצר הטרי בצלאל סמוטריץ' את שלומי הייזלר למנכ"ל משרדו. להייזלר היה ניסיון חיים עשיר וקרדיט גדול כמנהל הטאבו וכיו"ר מטה התכנון, אבל הוא הגיע מהמגזר הציבורי, ומעולמות שאינם כלכליים כלל. והשבוע כדור השלג המשיך להתגלגל במדרון. סמוטריץ' מינה למנכ"ל את אילן רום, בעל תואר ראשון בארכיאולוגיה ועבר מפואר במוסד.

זו הזדמנות מצוינת להיזכר בוועדה שהקימה הממשלה ביולי 2017, ושקיבלה מנדט חשוב: להביא מודל אופטימלי למבנה ולסמכויות הנהלת האוצר. בראשה עמד מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר יוסי קוצ'יק, והיא כללה שלושה מנכ"לי אוצר לשעבר. בתחילת 2018 היא הניחה את המסקנות, בראשן: המלצה שלמנכ"ל יהיו השכלה כלכלית וניסיון כלכלי עשיר. בהצלחה לרום.