בסיני כבר יש מסלולים שמתאימים למטוסי קרב. האם זו תהיה החזית הבאה של ישראל?

בחודש הבא נציין 46 שנה להסכם השלום עם מצרים, מדינה שעד 1979 ניהלה מלחמה עקובה מדם נגד ישראל. "No more wars, No more bloodshed, No more tears", הצהיר ראש הממשלה דאז, מנחם בגין ז"ל, במעמד החתימה בבית הלבן, כשלצדו אנואר סאדאת וג'ימי קרטר. אלא שהרבה מים זרמו בנילוס. נדמה כי רוחות המלחמה בין המדינות שוב מנשבות מאז שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ פרסם את תוכנית "הרילוקיישן" לעזתים - שבין השאר מיועדים לעבור למצרים.

● איך מגדירים מהי מדינת אויב, והאם קטאר נכללת ברשימה? 
● הנשק של קיבוץ יגור מגיע לצבא גרמניה 
● ראיון | עם תשואה של 80% בחמש שנים: מנהל ההשקעות של אנליסט מספר על הדרך לצמרת והלקחים 

בשבועות האחרונים גובר השיח, הן ברשתות החברתיות והן מצד בעלי תפקידים רשמיים בשני הצדדים, על כך שמצרים נערכת למלחמה: החל מסרטונים של תרגילים צבאיים מצריים ועד לאיומים הדדיים. "אבוי לישראל אם תעשה טעות בפגיעה בסכר אסואן או בביטחון מצרים, כי אז הצבא המצרי יכבוש את תל אביב ביום אחד", אמר השבוע חבר הפרלמנט המצרי מוסטפא בכרי למשל. התגובה הישראלית לא איחרה לבוא, כאשר שגריר ישראל בארה"ב, יחיאל לייטר, האשים את קהיר בהפרות משמעותיות של הסכם השלום: "יש בסיסים שבונים ויכולים לשמש רק לפעולות התקפיות". האם הסכם השלום ישראל על סף חזית חדשה?

"בסיני יש מסלולים שמתאימים למטוסי קרב"

לפני שניתן לענות על השאלה המורכבת הזו, יש לחזור לאחד הסעיפים המרכזיים בהסכם מ־1979. תא"ל (במיל') אפי דפרין, מי שפיקד לפני חודשים ספורים על החטיבה לשיתופי פעולה בינלאומיים בצה"ל (תבל), אומר כי במסגרת הנספח הצבאי להסכם השלום, צוינו שתי סוגי הפרות: האחת בסדר הכוחות (שינוע חיילים או אמצעי לחימה) והשנייה בתשתיות (הקמת מבנים או בסיסים).

ככלל, בעצם הטלת מגבלות על הנוכחות הצבאית המצרית, יש ניגוד אינטרסים: ישראל רוצה למנוע כל סבירות ממשית לאיום צבאי בגבול המשותף, ואילו בקהיר רואים בהגבלות על פריסות הכוחות השפלה לאומית. לאורך השנים, המחלוקות בין הצדדים באשר לנוכחות הצבאית המצרית בסיני עלתה מספר פעמים. בנובמבר 2007 למשל, התנגדה ישראל להגדלת מכסת החיילים המצרים בגבול עם עזה כחלק מהמאבק בהברחות מהרצועה, בנימוק שקהיר לא עושה מספיק עם 750 חיילי משמר הגבול שלה שפרוסים באזור.

 תא''ל (במיל') אפי דפרין / צילום: דובר צה''ל

כך גם קרה בלחימה של מצרים בדאעש. ב־2018, הרמטכ"ל המצרי מוחמד פריז חיג'אז הודה כי בסיני שוהים 88 גדודים ו־42 אלף חיילים - אף שבהסכם השלום הותרו 22 אלף. לפי מאמר שפרסם במגזין "מערכות" סא"ל (במיל') אלי דקל־דליצקי, לשעבר ראש ענף השטח והיעדים בחטיבת המחקר באמ"ן, עד לשנת 2007 הייתה למצרים תשתית למחנות קבע ל־120 גדודים ועד 2021 נוספו 50, לכל הפחות. על כן, הוא הסיק שבעת שגרה, נוכחות בסיני שלוש דיוויזיות מצריות - מתוך כ־13 בכל הצבא. בנוסף, דקל־דליצקי ציין כי מערך מובילי הטנקים הוכפל ל־1,500.

אולם, שורש הבעיה, לדברי תא"ל (במיל') דפרין, הוא בהפרות בתחום התשתיות הצבאיות. "מאז שא־סיסי עלה לשלטון, יש בנייה 'זוחלת' של תשתיות בסיני. לאורך השנים ישראל, לצד ארה"ב, הציגה בפני גורמים רשמיים את הפרות התשתית. לטענת מצרים, אלו נועד להחזרת המשילות בחצי האי. כשישראל דרשה לדעת מדוע יש שלושה נמלי תעופה בניגוד להסכם, הם השיבו שמדובר בנמלים אזרחיים. אולם, ניכר שיש בהם מסלולים שמתאימים גם למטוסי קרב".

 הסכם השלום בבית הלבן, 1979 / צילום: דובר צה''ל

טענות דומות לגבי הקמת תשתיות בחצי האי עלו במאמר שחיבר דקל־דליצקי. הוא ציין כי ב־2016 החלה סלילת כבישי האורך המובילים מהתעלה לעבר גבול ישראל. צעד דומה ננקט בציר הדרומי סואץ־מתלה־נחל־אילת, וכן נסלל מחדש כביש ג'ניפה־ואדי מליז. עוד כתב הקצין לשעבר כי נבנה בסיני מתחם צבאי משוכלל הכולל מוצבים, מיקוש ותעלות נ"ט ושרשרת מוצבים פלוגתיים שנועדו, לדבריו, לעכב את כוחות צה"ל בדרכם מערבה. ואם לא די בכך, בשנת 2015 הכריז א־סיסי על תוכנית לכריית שבע מנהרות מתחת לתעלה ובכל אחת כביש שרוחבו כשבעה מטרים וחצי.

התלות של קהיר בארה"ב ובמערב

האלוף (במיל') איתן דנגוט, לשעבר המזכיר הצבאי של שרי הביטחון שאול מופז, עמיר פרץ ואהוד ברק, מכיר את הרגישויות מול קהיר היטב. לדבריו, בשל חוסר היציבות במזרח התיכון בשנה וחצי האחרונה, הוא סבור כי ישראל צריכה להרחיב את המעקב לגבי מצרים. "זה מחייב אותנו לטפל בסוגיית הפעלת הכוח. בין השאר, מצרים בנויה על מערכות לחימה מערביות".

 גבול ישראל מצרים / צילום: Reuters, Mohamed Abd El-Ghany

בכך, דנגוט מפנה את הזרקור לעבר ארה"ב, ולא בכדי. נדבך משמעותי בהתקדמות הצבאית המצרית הוא הסיוע האמריקאי, שכעת נמצא בסימן שאלה בעקבות ההתנגדות החריפה של משטר א־סיסי לתוכנית הנשיא דונלד טראמפ לפינוי העזתים מהרצועה. מאז 1979, ארה"ב סיפקה למצרים סיוע כולל של 51 מיליארד דולר - שנייה רק לישראל. ב־2023 לבדה, קהיר קיבלה 1.43 מיליארד דולר מארה"ב, כאשר 1.3 מיליארד דולר מתוכם עבור לסיוע צבאי והיתר לפיתוח כלכלי. לאחר מכן, בספטמבר האחרון אישר ממשל ביידן סיוע צבאי בסך 1.3 מיליארד דולר.

במידה רבה, מצרים נשענת על הסיוע שמגיע מארה"ב. קהיר מתמודדת עם מצב כלכלי חמור: לפי ארגון תוכנית המזון העולמית (WFP) של האו"ם, הלירה המצרית נשחקה מינואר 2016 ועד ינואר השנה ב־84.5% מול הדולר. ברמה החברתית, ישנן סיבות רבות לא־סיסי לדאוג: 27.3% מהאוכלוסייה מתחת לקו העוני וכ־6.7% מובטלים. בשנה שעברה, במטרה להזרים הון למדינה, בקהיר מצאו פתרון יצרתי - מכירת 170 קמ"ר בראס אל־חיכמה לאיחוד האמירויות תמורת 35 מיליארד דולר.

באופן טבעי, מצבה הכלכלי של מצרים משפיע גם על התפיסה הביטחונית במדינה. גורם ביטחוני שמעורה במצבה של ארץ הנילוס, אומר כי מצרים מתמודדת עם שלושה מעגלי איומים מרכזיים: הראשון והמרכזי הוא מול איראן והציר השיעי שתופסים מקום מרכזי בבניין הכוח; אותו הציר כולל את המורדים החות'ים שפגעו במלחמה במישרין בכלכלה המצרית. בעקבות מתקפותיהם, חלה צניחה במעבר ספינות בתעלת סואץ - מקור לכ־2% מהתוצר של מצרים עד למלחמה. ב־2024, מספר הספינות שחצו את התעלה צנח במחצית לכ־13.2 אלף, תוך שקצב המעבר היומי נפל מכ־80־75 ספינות לכ־35־32 בלבד. מצב עגום זה הביא לצניחת ההכנסות של מצרים ברמה השנתית ב־60.7% לכ־4 מיליארד דולר.

המעגל השני כולל את איומי הטרור במרחב, כמו לוב במזרח ואת דאעש ושבטים בדואים סורים בסיני, עמם מתמודדת מצרים. המעגל השלישי, לדברי אותו גורם, הוא המלחמה הפוטנציאלית מול ישראל. לפי GFP, אתר בינלאומי המתמחה בהשוואות בין צבאות העולם בתחומים שונים, היתרון של צה"ל מול צבא מצרים קיים בעיקר בחיל האוויר, בזכות מספר מטוסי F-35 שבידי הצבא הישראלי ובגובה תקציב הביטחון, בעוד שמצרים מחזיקה ביתרון מבחינת כוח האדם (פי 12 צעירים הכשירים לגיוס) ומבחינת ארטילריה וטנקים.

רחפנים מסין, אוניות מגרמניה

לאורך השנים קהיר הבינה שעליה לגוון את מקורות הרכש ולצמצם את התלות בוושינגטון, במיוחד לאחר שנשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, הטיל סנקציות שונות על מצרים לפני כעשור. סא"ל (במיל') ד"ר אייל פינקו מהמחלקה למדעי המדינה ומרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן, העוקב אחר בניין הכוח הצבאי של מצרים כ־16 שנה, מספר כי כיום קהיר רוכשת רחפנים וטילים סיניים, מטוסים צרפתיים, אוניות וצוללות גרמניות וגם אמל"ח איטלקי.

 ד״ר אייל פינקו / צילום: דוברות אוניברסיטת בר אילן

בנוסף, צבא מצרים כיום מחזיק צי גדול שכולל צוללות מתוצרת טיסנקרופ הגרמנית וצוללות שרכש מסין, בצל החשש מהיכולות הישראליות בתווך התת־מימי. "מצרים גם רכשה מצרפת נושאות מסוקים; אחת יושבת בים האדום ואחת באל־עריש, כאשר על כל אחת מהן יש יותר מ־50 מסוקי קרב רוסיים. בנוסף, הקצינים שלהם מתחנכים במוסדות האיכותיים בארה"ב כמו אנאפוליס, וגם באירופה".

האם יש פוטנציאל ממשי לעימות?

אז האם ישראל ומצרים בדרך להתנגשות ראשונה מאז שנות ה־70? המומחים שעמם שוחחנו לא שוללים זאת על סף, אך מבהירים: הסיכויים בהחלט נמוכים. איתן דנגוט מסביר כי למרות המורכבות וההפרות החוזרות מצד מצרים, הוא מטיל ספק במתקפה נגד ישראל כמהלך סביר בטווח הזמן הקרוב. "מצרים היא מדינה ריבונית, וככזו, קשה לה הרבה יותר לייצר אלמנט הפתעה, כמו במקרה של חמאס ב־7 באוקטובר. מתקפה מצרית תעמוד בסתירה למערכת תיאום יוצאת מן הכלל עם צה"ל, שרק השתפרה בתקופת א־סיסי".

דברים דומים אומר ד"ר פינקו, שאומר כי עבור הבנת תמונת המצב הכוללת בנוגע לשאיפות המצריות, צריך לפרק את השאלה לשלושה רבדים: היכולות, הכוונות והתזמון. "מבחינת יכולות - למצרים יש צבא הרבה יותר גדול מזה של ישראל, שמחזיק בין היתר טילי שיוט למרחק 1,700 ק"מ; בכוונות - אני לא חושב שלמצרים יש כוונה לפתוח במערכה מול ישראל, בין השאר היא סובלת ממצב כלכלי קשה. אפילו מול החות'ים, שפגעו בכלכלתם הם נמנעו מנקיטת פעולות; בתזמון - בשל המלחמה בעזה, מצרים חוששת שאנשי חמאס יגיעו לסיני. גם כך חצי האי כבר כעשור לא ממש בריבונות מצרית דה־פקטו, אלא בידי חמולות בדאיות מקומיות ודאעש. המצרים לא רוצים גם את חמאס שם. אבל כמובן שבתפיסת הלחימה, מצרים בונה יכולת כזו נגד ישראל, והכול יכול לקרות במזרח התיכון".

האלוף (במיל') דפרין מסכם: מעבר לעוינות המסורתית למדינת ישראל, קהיר חוששת ממגוון איומים. "מסביבם, המצרים חוששים מהעימות בתוך לוב של השלטון עם ח'ליפה חפטר, מלחמת האזרחים בסודאן הזרימה אליהם יותר ממיליון פליטים, אתיופיה מאיימת על מקור המים במדינה, הנילוס, ואיראן פגעה לה בסחר החוץ. בשורה התחתונה, איני רואה בתרחיש של מתקפה מצרית כסביר בקרוב".

לכך מצטרפות אמירות מפי גורמים רשמיים בקהיר ששוחחו עם גלובס, הטוענים כי ישנו ניסיון ליצור אירוע שלא קרה - ואפילו לא קורה בעיניהם. במצרים, בתור המדינה הראשונה במרחב שהגיעה להסכם שלום עם ישראל, עדיין רואים בהסכם השלום נכס אסטרטגי לאינטרסים שלהם.