"אני בן 90, הגיע זמן ללכת": הסיפור המלא על המתת החסד של כהנמן

באמצע מרץ 2024, דניאל כהנמן טס מניו יורק לפריז עם בת זוגו, ברברה טברסקי, כדי להתאחד עם בתו ומשפחתה. הם בילו ימים בטיולים בעיר, בביקורים במוזיאונים, בצפייה בהופעות בלט ונהנו מסופלה וממוס שוקולד. בסביבות 22 במרץ, כהנמן, שחגג את יום הולדתו ה-90 באותו חודש, החל גם לשלוח הודעה אישית לכמה עשרות מהאנשים הקרובים אליו ביותר.

● זוכה פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן סיים את חייו בהמתת חסד בשווייץ לפני כשנה 
● בגיל 7 הוא שרטט את הגרף הראשון שלו: הדרך של זוכה פרס נובל ומה למדנו ממנו 

ב-26 במרץ, כהנמן עזב את משפחתו וטס לשווייץ. במייל שלו הוא הסביר מדוע: "זהו מכתב פרידה שאני שולח לחבריי כדי להודיע להם שאני בדרכי לשווייץ, שם חיי יסתיימו ב-27 במרץ".

כהנמן עדיין היה במצב פיזי ונפשי סביר כשבחר למות

כהנמן היה אחד ההוגים המשפיעים ביותר בעולם - פסיכולוג מאוניברסיטת פרינסטון, זוכה פרס נובל לכלכלה ומחבר רב-המכר הבינלאומי "לחשוב מהר, לחשוב לאט" שפורסם לראשונה ב-2011. הוא הקדיש את הקריירה הארוכה שלו לחקר הפגמים והסתירות בתהליכי קבלת ההחלטות. לפי רוב הדעות - אך לא לפי דעתו - כהנמן עדיין היה במצב פיזי ונפשי סביר כאשר בחר למות.

כמעט לפני שנה, רבים בעולם התאבלו על כהנמן כשהכריזו על מותו. אך רק חברים קרובים ומשפחה ידעו כי הדבר התרחש במתקן המתת חסד בשווייץ. יש כאלה שעדיין מתקשים להשלים עם החלטתו.

גם אני. הכרתי את כהנמן כמעט שלושה עשורים, וביליתי שנתיים מרתקות אך מתישות במחקר, כתיבה ועריכה של "לחשוב מהר, לחשוב לאט". ב-2008, חווינו "גירושים ספרותיים", משום שדני הרגיש שהוא צריך להמשיך לבד כדי לסיים את הספר - ואני הצטרפתי לוול סטריט ג'ורנל.

הפרידה שלנו הייתה ידידותית. בשנים שלאחר מכן ראיינתי אותו באירועים פומביים ובאופן קבוע עבור טורי ההשקעות שלי בוול סטריט ג'ורנל. מדי פעם שמרנו על קשר במייל ובטלפון. לא קיבלתי את המייל האחרון שלו, אך במהלך השנה האחרונה כמה אנשים חלקו אותו איתי.

שאלות עמוקות

למותו של דני יש עבורי משמעויות רבות. כשהייתי בקולג', אבי לקח את חייו באמצעות מנת יתר של כדורי שינה. אבל לאבי, לו סגדתי, היה כאב מייסר: סרטן הריאות שלו התפשט לעצמות, ולאחר מספר ניתוחים הוא סירב לתת לרופאים להמשיך לנתחו ללא תקווה לריפוי.

אמי, אחי ואני החזקנו בידיו ואמרנו לו שאנחנו אוהבים אותו. במהלך המשמרת הלילית שלנו, נרדמתי, יושב זקוף על מיטתו; כשהתעוררתי, אבי כבר לא היה איתנו.

אבל מדני מעולם לא זכיתי להיפרד ואיני מבין לגמרי מדוע הוא הרגיש שהוא חייב ללכת. מותו מעורר שאלות עמוקות: כיצד ההוגה המוביל בעולם בקבלת החלטות קיבל את ההחלטה הסופית? עד כמה הוא פעל לפי העקרונות שלו עצמו לגבי קבלת החלטות טובות? כיצד החלטתו משתלבת בדיון הגובר על חסרונות אריכות החיים הקיצונית? כמה שליטה יש לנו, וכמה צריכה להיות לנו, על מותנו?

לפני המחקר פורץ הדרך של כהנמן, שרובו נעשה עם בעלה המנוח של ברברה טברסקי, עמוס טברסקי, כלכלנים הניחו זה מכבר שבני אדם הם יצורים רציונליים. כלומר, שלאנשים יש אמונות עקביות פנימית, שהם מקבלים החלטות על סמך כל המידע הרלוונטי וששהעדפות שלהם אינן משתנות.

בסדרת ניסויים פשוטים אך מבריקים, כהנמן וטברסקי הפריכו את ההגדרה הזו של רציונליות. אך כהנמן מעולם לא טען שאנשים אינם רציונליים. במקום זאת, הוא טען שהם לא עקביים, רגשיים ונוטים להיות מרומים - בעיקר על ידי עצמם. "הונאה עצמית מסייעת לרוב האנשים להמשיך לחיות", הוא אמר לי לפני שנים. בקיצור, הוא טען שאנשים אינם רציונליים ואינם אי-רציונליים: הם פשוט בני אדם.

"עד הרגע האחרון, הוא היה חכם מאיתנו בהרבה"

כהנמן נהג לומר כי עשרות שנים של חקר המוח האנושי לימדו אותו לזהות את המלכודות הללו בקבלת החלטות - אך לא כיצד להימנע מהן.

אני חושב שדני רצה, מעל לכל, להימנע מהידרדרות ממושכת, לצאת בתנאים שלו, להיות אדון למותו שלו. אולי העקרונות של קבלת החלטות טובה שעליהם דיבר במשך שנים - להסתמך על נתונים, לא לסמוך על רוב האינטואיציות, לבחון את הראיות בפרספקטיבה הרחבה ביותר האפשרית - לא היו רלוונטיים להחלטתו.

חבריו ובני משפחתו אומרים שהבחירה של כהנמן הייתה אישית לחלוטין: הוא לא תמך בהמתת חסד עבור אחרים ולא רצה להיתפס כמי שמקדם זאת.

חבריו של כהנמן חלוקים בדעותיהם לגבי החלטתו. "עד הרגע האחרון, הוא היה חכם מאיתנו בהרבה", אומר פיליפ טטלוק, פסיכולוג מאוניברסיטת פנסילבניה. "אבל איני קורא מחשבות. ההשערה הטובה ביותר שלי היא שהוא הרגיש שהוא מתפרק, קוגניטיבית ופיזית. והוא באמת רצה להנות מהחיים וראה שהם עומדים להפוך לפחות מהנים. אני חושד שהוא חישב חישוב הדוניסטי של מתי נטל החיים יתחיל לגבור על התועלת - והוא כנראה חזה ירידה תלולה מאוד בתחילת שנות ה-90 לחייו".

טטלוק מוסיף, "מעולם לא ראיתי מוות מתוכנן טוב יותר מזה שדני תכנן".

לא נסוג מהחלטתו

אשתו של כהנמן, אן טרייסמן, מתה משבץ מוחי בשנת 2018 לאחר שסבלה במשך שנים מדמנציה וסקולרית. מחלתה הייתה כואבת במיוחד עבור כהנמן: כפי שהוא כתב לי במייל ביולי 2015: "אני מוטרד מאוד ממצבה הבריאותי של אן ואיני מתפקד טוב במיוחד".

הוא הזמין אותי לאזכרה שלה בדירתם בפברואר 2018, אך לא יכולתי להגיע. שנים קודם לכן, גם אמו מתה לאחר הידרדרות קוגניטיבית.

בתוך המסמכים שלי, שמורה טיוטה ראשונה של פרק שכהנמן כתב בתחילת 2008 עבור "לחשוב מהר, לחשוב לאט" הוא כתב: "במהלך מחלתה האחרונה אמי איבדה את העצמי הזוכר שלה... היא לא יכלה לספר הרבה על שהותה בבית החולים כי היא זכרה כה מעט ממנה. גיליתי, לאכזבתי, שאני יודע הרבה יותר על מה שעברה מאשר היא עצמה".

 כהנמן ואשתו לשעבר, אן טרייסמן, לאחר שקיבל פרס נובל לכלכלה ב־2002. טרייסמן מתה בעקבות שבץ מוחי / צילום: ap, DANIEL HULSHIZER

כהנמן לא רצה שזה יקרה לו. המייל האחרון שלו המשיך וציין שהוא חש שזה עומד לקרות בקרוב: "מאז שהייתי נער האמנתי כי הייסורים וההשפלות של השנים האחרונות לחיים הם מיותרים, ואני פועל על פי אמונה זו".

עם זאת, אחד העקרונות היקרים לו ביותר היה החשיבות של חשיבה מחודשת. "רוב האנשים שונאים לשנות את דעתם", הוא אמר, "אבל אני אוהב לשנות את דעתי. זה אומר שלמדתי משהו".

כפי שכתבתי בטור על כהנמן בשנה שעברה: "פעם הראיתי לו מכתב שקיבלתי מקורא שאמר לי - נכון, אך בגסות - שאני טועה במשהו. 'האם יש לך מושג כמה מזל יש לך שיש לך אלפי אנשים שיכולים להגיד לך שאתה טועה?', דני אמר".

כהנמן סיפר לכמה מהקרובים אליו ביותר על תוכניותיו שבועות לפני שטס לשווייץ. למרות ניסיונותיהם לשכנע אותו לדחות את ההחלטה, הוא לא נסוג.

חבר אחד התחנן בפניו בעקשנות כה רבה שכהנמן בסופו של דבר אמר לו להפסיק. בלית ברירה, החבר ויתר על הניסיון לגרום לכהנמן לשנות את דעתו.

"הגיע הזמן ללכת"

"אין לי עלויות שקועות", כהנמן נהג לומר. הוא תמיד רצה שהראיות - ולא כמות המאמץ או המחויבות הקודמים - יקבעו את אמונותיו ופעולותיו. אבל איכשהו, הוא לא היה יכול לוותר על דעה שהוא גיבש עשורים קודם לכן.

החיים בהחלט היו יקרים לו. כהנמן ומשפחתו היהודית בילו חלק ניכר מילדותו במנוסה מהנאצים בדרום צרפת בזמן השואה. "נרדפנו כמו ארנבים", הוא אמר.

"אני עדיין פעיל, נהנה מהרבה דברים בחיים (למעט החדשות היומיות), אמות אדם מאושר. אבל הכליות שלי קורסות, תדירות ההפסקות המנטליות שלי גוברת, ואני בן תשעים. הגיע הזמן ללכת".

כהנמן חגג את יום הולדתו ה-90 ב-5 במרץ 2024. אך הוא לא היה בטיפול דיאליזה, ואלה שהיו קרובים אליו לא ראו סימנים משמעותיים להידרדרות קוגניטיבית או לדיכאון. הוא עבד על כמה מאמרים מחקריים בשבוע שבו מת.

כפי שכתבה ברברה טברסקי, שהיא פרופסור אמריטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, במאמר זמן קצר לאחר מותו, הימים האחרונים שלהם בפריז היו קסומים. הם "הלכו והלכו והלכו במזג אוויר אידיאלי... צחקו ובכו ואכלו עם משפחה וחברים".

כהנמן "לקח את משפחתו לבית ילדותו בניי-סיר-סן ואת מגרש המשחקים שלו מעבר לנהר בבואה דה בולון", היא נזכרה. "הוא כתב בבקרים: אחר הצהריים והערבים היו שלנו בפריז".

יום אחד אחר הצהריים, על פי מאמרה, היא שאלה אותו מה היה רוצה לעשות. "אני רוצה ללמוד משהו", הוא אמר.

"דני הצליח ליצור סוף מאושר לחיים של 90 שנה"

כהנמן ידע מהי החשיבות הפסיכולוגית של סופים מאושרים. בניסויים חוזרים ונשנים, הוא הדגים את מה שכינה "כלל השיא-סוף": האם אנו זוכרים חוויה כחיובית או כואבת, אינו תלוי במשך הזמן שבו היא הרגישה טובה או רעה, אלא בעוצמת התחושות בנקודת השיא שלה ובסופה.

"זה היה מקור לתסכול עבור חבריו ומשפחתו של דני שהוא נראה כאילו הוא נהנה מהחיים כל כך בסופם", אומר חבר. "'למה לעצור עכשיו?' התחננו בפניו. ולמרות שעדיין הייתי רוצה שהוא יתן לנו יותר זמן, העובדה היא שכאשר עקב אחר התוכנית המחושבת הזו, דני הצליח ליצור סוף מאושר לחיים של 90 שנה, בהתאם לכלל השיא-סוף שלו. הוא לא היה יכול להשיג זאת אם היה נותן לטבע לעשות את שלו".

האם זה שהגיע לגיל 90 שיחק תפקיד מכריע בהחלטתו? המחקר המוקדם של כהנמן וטברסקי הראה שכאשר אנשים אינם בטוחים, הם יעריכו מספרים באמצעות "עיגון" - או הישענות על מספר כלשהו שנמצא בהישג יד, ללא קשר לרלוונטיות שלו להחלטה.

עיקרון נוסף של כהנמן היה חשיבותה של נקודת המבט החיצונית: במקום לראות כל החלטה כיחידה במינה, יש להתייחס אליה כחלק מאוסף של מצבים דומים. יש לאסוף נתונים על דוגמאות מקבילות, ואז לשקול מדוע המקרה הספציפי עשוי להיות טוב יותר, או גרוע יותר.

גישה אפשרית אחת: כהנמן יכול היה לאסוף נתונים כדי לקבוע האם אנשים שחיים עד גיל 95 ומעלה נוטים להתחרט על כך שלא מתו בגיל 90 - תוך התאמה לקושי בקבלת דיווחים אמינים מחולים עם דמנציה ומצבים מגבילים אחרים. אולי הוא עשה משהו בכיוון הזה: אינני יודע.

נראה כי הוא התמקד בנקודה אחרת. כפי שכתב כהנמן בפסקה הבאה של המייל האחרון שלו: "אין זה מפתיע כי חלק מאלה שאוהבים אותי היו מעדיפים שאמתין עד שיהיה ברור שחיי אינם ראויים להארכה. אך קיבלתי את ההחלטה שלי בדיוק כדי להימנע ממצב זה, ולכן היא חייבת להיראות מוקדמת. אני אסיר תודה למעטים ששיתפתי אותם מראש, אשר כולם, באי רצון, הגיעו לתמוך בי".

"אינני נבוך מהבחירה שלי, אך אני גם לא מעוניין להפוך אותה להצהרה ציבורית"

חברתו של כהנמן, אנני דיוק, תיאורטיקנית החלטות ושחקנית פוקר מקצועית לשעבר, פרסמה ספר בשנת 2022 בשם "Quit: The Power of Knowing When to Walk Away". בספר היא כתבה: "לפרוש בזמן ירגיש לרוב כמו פרישה מוקדמת".

היא מתוסכלת מההחלטה שלו. "יש הבדל גדול בין שזה מרגיש מוקדם לבין שזה באמת מוקדם מדי", היא אומרת. "אתה לא חולה סופני, אתה בסדר. למה אתה לא לוקח את נקודת המבט החיצונית? למה אתה לא מקשיב לאנשים שיכולים לתת לך עצה אובייקטיבית טובה? למה אתה עושה את זה?".

פול סלוביק, פסיכולוג מאוניברסיטת אורגון שהתיידד עם כהנמן לפני יותר מחמישים שנה, אומר: "דני היה מסוג האנשים שחושבים לעומק ולמשך זמן רב על דברים, אז הנחתי שהוא חשב על כך באיטיות ובשיקול דעת. כמובן, אנחנו שחוקרים החלטות כל חיינו, חושבים הרבה על הסיבות להחלטות האלה. אבל לעיתים קרובות, הסיבות אינן באמת סיבות. הן רגשות".

המייל האחרון של כהנמן ממשיך: "אינני נבוך מהבחירה שלי, אך אני גם לא מעוניין להפוך אותה להצהרה ציבורית. המשפחה תימנע ככל האפשר מלחשוף פרטים על סיבת המוות, משום שאף אחד מאיתנו לא רוצה שזה יהיה מוקד ההספדים. אנא הימנעו מלדבר על כך במשך כמה ימים".

למרות שהמתת חסד נותרה בלתי חוקית ברוב המדינות, היא נמצאת במגמת עלייה. בשווייץ, המתת חסד חוקית אם המטופל צלול בדעתו, לפחות בן 18, והמניעים של המסייעים לו אינם אנוכיים. על המטופל ליטול בעצמו את המנה הקטלנית.

זהו נושא שמעורר רגשות עזים. סקר גאלופ שנערך לאחרונה שאל האם יש להתיר חוקית לרופאים לסייע למטופלים סופניים הסובלים מכאבים קשים להתאבד: 66% מהאמריקאים אמרו כן. מצד שני, בסקר גאלופ אחר, 40% מהמשתתפים אמרו שהמתת חסד בסיוע רופא היא "בלתי מוסרית".

מעבר לסכנת ניצול לרעה, אני חושב שהסיבה לאמביוולנטיות הזו ברורה. אם אתה מסיים את חייך מוקדם מדי, לפני שאתה חווה כאב חריף או הידרדרות מנטלית, אתה מגן על עצמך ועל היקרים לך מהסבל הקרוב שלך. אבל אתה גם חושף את יקיריך לכאב של היעדרותך ולחרטה על כך שמעולם לא הבינו לגמרי את בחירתך, או מדוע לא הקשבת להם.

כפי שכתב כהנמן במייל האחרון שלו: "גיליתי לאחר קבלת ההחלטה שאינני מפחד מחדלון הקיום, ושאני רואה במוות כמו ללכת לישון ולא להתעורר. התקופה האחרונה לא הייתה קשה כלל, מלבד לראות את הכאב שגרמתי לאחרים. אז אם אתם מרחמים עליי - אל תעשו זאת".

כשהמוות מתקרב, האם עלינו לנצל את הזמן שנותר לנו עם אלה שאנחנו אוהבים ביותר? או שמא עלינו לחסוך מהם, ומעצמנו, ככל האפשר מההידרדרות הבלתי נמנעת שלנו? האם המוות שלנו שייך לנו בלבד?

דני לימד אותי את החשיבות של לומר "אני לא יודע". ואני לא יודע את התשובות לשאלות האלה.

אני כן יודע שהמילים האחרונות של המייל האחרון שלו נשמעות נכונות, ובכל זאת מרגישות איכשהו שגויות: "תודה שעזרתם להפוך את חיי לטובים".