טראמפ נגד "השופטים הרדיקלים מהשמאל" שפסיקותיהם "יהרסו את ארה"ב"

אל נכון המילים האלה יישמעו מוכרות: משבר חוקתי מתרגש ובא, הרשות המבצעת מתנגשת חזיתית עם הרשות השופטת; ספקות מתעוררים אם היא תציית לבתי משפט; מתעורר הרושם שהיא גמרה אומר לרכז יותר כוח ממה שהיה מסור בידיה אי־פעם; החלטות גורליות עומדות ליפול בבית המשפט העליון, הייתכן שהרשות המבצעת לא תציית להן?

● פרשנות | טראמפ יוצא לקרב נגד גבולות "מתוחים בסרגל"
● פרשנות | האמריקאים עלולים לשלם מחיר כואב על ריצת האמוק של טראמפ

זה קורה כמובן בארה"ב. צירוף נסיבות? כמעט אין צורך להוכיח את השפעת המהפכה הטראמפית באמריקה על מהלך המחשבה, וכנראה גם הקנאה, של מנהיגים ישראליים. אבל אולי אפשר לחשוב את צירוף הנסיבות הזה גם לביטוי משבר זקנתה הכללי של הדמוקרטיה הליברלית, משני עברי האוקיינוס האטלנטי. פתאום נדמה שיש לה פחות חשק להיות ליברלית או דמוקרטית.

הדרמה האמריקאית לא מתקרבת לעורר אותה התרגשות שמעוררת הדרמה הישראלית. רחובות הערים הגדולות אינם מלאים מפגינים. כבישים בין־עירוניים אינם נחסמים. איש אינו צר על הבית הלבן או על משכן הקונגרס. בוושינגטון הבירה לא הורם קול מחאה מחוץ לפרוזדורי הכוח בקונגרס (אם בכלל). איש אינו מדבר בצד הזה של האוקיינוס האטלנטי על שביתה כללית או על מרד משלמי מסים. זה פשוט לא חלק של הפולקלור הפוליטי האמריקאי.

אבל חומרת המאורעות אינה מוטלת בספק. היא הביאה את נשיא בית המשפט העליון, ג'ון רוברטס, לנזוף בנשיא דונלד טראמפ, מבלי לנקוב בשמו, ולהזכיר לו שתחת שלטון החוק, אי־הסכמה עם שופטים נפתרת באמצעות ערעור על החלטותיהם, לא קריאה להדחתם.

רוברטס מנהל את בית המשפט זה 20 שנה ויותר, מאז מינה אותו הנשיא הרפובליקאי הקודם, ג'ורג' בוש הבן. הוא אינו חשוד אפוא באיבה אינסטינקטיבית לנשיא. אדרבא, בהנהגתו, בית המשפט נענה לטראמפ עוד במהלך כהונתו הראשונה והרחיב את ההגדרה החוקתית של סמכויות הנשיא. בית המשפט העניק לנשיא חסינות כמעט מלאה מפני תביעה משפטית. אבל רוברטס אינו מוכן להעניק לנשיא פטור מפיקוח משפטי. בימים האלה בוושינגטון, פיקוח כזה איננו מובן מאליו.

הזהירות היא מן השטן

לטראמפ אצה הדרך. הוא רוצה להתקדם במהירות מסחררת: לכופף את כל גופי הממשלה הפדרלית לרצונו המלא והישיר, ללא כל יוצאים מן הכלל; לצמצם את גודלה של הממשלה באופן דרסטי; להתחיל גירוש המוני של מהגרים לא־חוקיים, אבל גם של מהגרים חוקיים ללא אזרחות; לשנות מעיקרם את סדרי העדיפויות של מדיניות החוץ ושל סחר החוץ.

בדרך אל המהפכה ההיסטורית הזו הוא נתקל מן היום הראשון באוסף עצום של מכשולים משפטיים. הוא ידע שהוא ייתקל, גם מפני שהוא נתקל בשכמותם במהלך נשיאותו הראשונה, וגם מפני שיועציו הקדימו להזהיר אותו - וגם הציעו נוסחת טיפול.

הם אמרו לו שהזהירות היא מן השטן, וככל שימהר - כך ייטב. ערעורים יבואו מכל עבר. קל לערער בארה"ב. 21 מ־50 התובעים הכלליים של מדינות ארה"ב שייכים למפלגה הדמוקרטית, ורובם להוטים לצאת למלחמות משפטיות נגד הנשיא; כך נהגו גם התובעים הרפובליקאים כלפי הנשיאים ג'ו ביידן וברק אובמה. ערעורים באים גם מצד איגודים מקצועיים ומצד ארגונים להגנת זכויות האדם וזכויות אזרח.

יש בימין הישראלי משפטנים המתקנאים בפוליטיזציה של המשפט האמריקאי. הם רוצים שפוליטיקאים ימנו שופטים, או אפילו ששופטים מקומיים ייבחרו בבחירות ישירות, כמו בחלקים של ארה"ב. אבל מוטב שיאזינו עכשיו לתלונות טראמפ על השופטים שמינו קודמיו הדמוקרטיים בתהליכים פוליטיים לחלוטין.

"השופטים האלה רוצים ליטול את סמכויותיה של הנשיאות מבלי לזכות ב־80 מיליון קולות" (בעצם, 77.3 מיליון), הוא אומר. "השופטים השמאליים הקיצוניים", המוציאים "צווים לא חוקיים", הם "מטורפים, שלא אכפת להם אפילו כמלוא הנימה מה יהיו התוצאות של החלטותיהם המסוכנות ושל פסיקותיהם השגויות: חורבנה של ארצנו!".

"לטפל במצב הרעיל הזה"

תלונות מרות על שופטים הן לחם חוקה של הפוליטיקה האמריקאית, אבל שום נשיא לא העז לקרוא להדחתם. הדחה היא ממילא תהליך מסובך להפליא, שסיכויי הצלחתו קלושים.

טראמפ קורא אפוא לבית המשפט העליון "לטפל במצב הרעיל הזה", שבו "שופטים רדיקליים ומפלגתיים מורשים להכשיל את הצדק".

כדי שבית המשפט העליון יספק את סותרן הרעל המבוקש, ערעורי הממשל על צוויהם של השופטים הנ"ל צריכים תחילה להגיע אליו. זה הסבר חשוב לריבוי הצווים הנשיאותיים השנויים במחלוקת. הנשיא מצפה לערעורים, בבתי משפט פדרליים מחוזיים (זאת אומרת, שתי ערכאות מתחת לבית המשפט העליון); הוא מצפה שהם יעלו יפה, כדי שהוא יוכל לערער על הערעורים.

הממשל מערער בדרך־כלל על יסוד הטענה שהשופטים לא היו מוסמכים לקבל החלטות ושגו בהפרזת כוחם (overreach). הימין האמריקאי מתלונן זה עשרות שנים על "שופטים אקטיביסטיים", מונח שאומץ גם בלשון הדיבור של הימין הישראלי. חזקה על חלק ניכר של הערעורים שיגיעו אל בית המשפט העליון.

שני שלישים משופטי בית המשפט מזוהים עם הימין. טראמפ מינה שלושה מהם. אבל הוא לא יכול לסמוך אוטומטית על הרוב הזה, כפי שהוכיחה פסיקה אחרונה של העליונים, כאשר שניים מן ה"שמרנים", בהם נשיא בית המשפט, עשו יד אחת עם שלושת ה"ליברלים". שופטי בית המשפט מתמנים לכל חייהם, והם נוטים לגלות מידה של עצמאות, גם כאשר אין היא מתיישבת עם הציפיות האידאולוגיות של הנשיאים הממנים.

"וול סטריט ג'ורנל", שהקו האדיטוריאלי שלו מעמיד אותו באגף הימני הנוקשה של הפוליטיקה האמריקאית, מזהיר את טראמפ כי התקפותיו על בית המשפט העליון יניבו תוצאה הפוכה מן המקווה. להיטותו של הנשיא להיפטר מבלמים מחזקת את נחישותה של הרשות השופטת לאכוף עליו את חישוקי החוקה בת 237 השנים.

השאלה הקריטית היא אם הנשיא מתכונן להתעלם מבתי המשפט. הוא עומד על דעתו שתמיד ציית ויוסיף לציית. אבל האומנם? האין זה צורך פטריוטי להתכחש להחלטות של שופטים המאיימים "להחריב את ארצנו"? סגנו של טראמפ, ג'יי.די ואנס, צייץ עוד לפני חודש וחצי כי "שופטים אינם רשאים לשלוט בסמכותו הלגיטימית של הנשיא".

מאז הציוץ הזה, ממשל טראמפ התעלם לפחות פעמיים מפסיקות של בתי משפט, אם כי לא במפורש. התעלמות מפורשת תשנה את המשוואה.

ברפובליקה האמריקאית רבת־השנים, הזיכרון ההיסטורי מרחיק לפעמים מאוד. משפטנים מחפשים סימני הזהרה בשנת 1832. אז, בית המשפט העליון, בראשות ג'ון מרשל, פסק נגד ממשל הנשיא אנדרו ג'קסון בשאלה קריטית שנגעה לזכויותיהם של הילידים ה"אינדיאנים".

ג'קסון הגיב אז: "ג'ון מרשל החליט, אז שהוא יאכוף את החלטתו". לבית המשפט העליון מעולם לא היה הכוח לאכוף. ג'קסון הוציא אז אל הפועל את הגירוש הידוע ביותר לשמצה של אינדיאנים, זה המכונה "דרך הדמעות".

דונלד טראמפ ידוע בהערצתו לנשיא ג'קסון. נראה.