הרומן של העולם עם אמריקה הולך ומסתיים

העולם התאהב באמריקה על המקום, לפני איזה 250 שנה. האהבה הזאת, על עליותיה ועל מורדותיה, עיצבה במידה רבה את ההיסטוריה המודרנית. העולם נאחז בה, באמריקה, ברגעים הקודרים ביותר של ייאוש ושל אבדון. אמריקה הייתה תמיד הרבה יותר מציון גיאוגרפי. היא הייתה ההפך מכל האכזבות המרות שהעולם הישן הנחיל ליושביו.

● פרשנות | טראמפ יוצא לקרב נגד גבולות "מתוחים בסרגל"
● פרשנות | התהפוכות במדיניות החוץ והמסחר של טראמפ ומה ישראל יכולה ללמוד

אבל הרומן של העולם עם אמריקה מסתיים והולך. אמריקה של דונלד טראמפ מתחילה להתחרז עם כל מה שהיא עצמה נהגה לשלול.

כמובן, מעולם לא היה מקום לאידיאליזציה של אמריקה. מימיה הראשונים היא הייתה רבת־מומים: אינדיאנים, עבדות, מלחמות התפשטות נגד שכנות קרובות ורחוקות. אף על פי כן, מהגרים מכל כנפות הארץ שחרו את שעריה, והשליכו את עצמם אל תוך כור ההיתוך שלה, שעל מנת להתפרק ממטעני העולם הישן. היא אמנם לא הייתה מושלמת, אבל הדינמיות שלה הנחילה לה יכולת וירטואוזית של תיקון עצמי.

דורות של אמריקאים התרפקו על כתבי ההיסטוריון הצרפתי דה טוקוויל, שסייר ברחבי אמריקה בשליש הראשון של המאה ה-19. הוא כתב ספרים, שנעשו נכס צאן ברזל, ועזרו לעצב את דימויה העולמי והעצמי.

משפט אחד חזר והדהד בכתביו. "אמריקה גדולה", כתב דה טוקוויל, "מפני שאמריקה טובה. כאשר אמריקה תחדל להיות טובה, היא תחדל להיות גדולה".

'מן העם האמריקאי' לא עוד

ובכן, לדעת חלקים גדלים והולכים של העולם, אמריקה חדלה להיות טובה. היא מתאפיינת עכשיו בשנאה, מבית ומחוץ; מדריכה אותה אידיאולוגיה נפסדת, הבזה לנורמות של התנהגות, קורעת לגזרים אמנות בינלאומיות, חותרת לביטול גבולות מוכרים ומתפרקת מכל אחריות לגורל המין האנושי. ארץ המהגרים הקלאסית רודפת מהגרים, חוקיים ולא-חוקיים. הגיעו הדברים לידי כך ששורה של ארצות ידידותיות התחילו לייעץ לאזרחיהן להיזהר כשהם נכנסים לאמריקה. פעם עצות כאלה היו ניתנות רק לאזרחים מערביים בדרכם לרוסיה או לאיראן.

הנשיא ובכיר יועציו, אילון מאסק, ביטלו במחי יד את רוב סיוע החוץ של ארה"ב. בסיוע הזה נכללו 5,200 תוכניות למלחמה בעוני ובמחלות. הסוכנות שניהלה אותן (USAID) התפרסמה בזכות המוטו 'מן העם האמריקאי', לצד לוגו של שתי ידיים לוחצות זו את זו.

אהבת אמריקה לא הייתה רק חילופים של טובות הנאה כלכליות או אסטרטגיות. אמריקה היטיבה להשתמש במרוצת השנים במה שבמדע המדינה קוראים 'כוח רך' (soft power), זאת אומרת רכישת השפעה לאו דווקא בהפגנת שרירים צבאיים או כלכליים, אלא בהפצת הקסם הנובע מן החוויה האמריקאית: מתרבות גבוהה של מוזיאונים ושל בתי אופרה, עבור דרך האקדמיה האמריקאית על האוניברסיטאות המהוללות שלה, והמשך בתרבות העממית, דרך הוליווד ונשוויל.

טראמפ טורק עכשיו את הדלת. הוא מבטל מחלקות ורשויות שהפיצו את הקסם. הוא הודיע למשל על ביטול תחנות רדיו ששידרו לעשרות ארצות נטולות חופש דיבור וחופש עיתונות. תעמלני המשטר הקומוניסטי בבייג'ינג חגגו את סגירת התחנות בהתלהבות גלויה (אחדות חזרו ונפתחו בהוראת בית משפט, אם כי אולי רק באופן זמני).

אמריקה פונה עורף לבעלות ברית משכבר הימים. האירופים עתירי החרדה מנסים לכונן הסדר ביטחון קולקטיבי, אשר ימלא את החלל שמשאיר טראמפ. באותו הזמן, סגן הנשיא ושר ההגנה של טראמפ מטיחים עלבונות גסים באירופה.

קנדה היא הקורבן המובהק ביותר של בגידת טראמפ. הנשיא מודיע בראש חוצות שהוא מוכן להרוס את כלכלת קנדה, כדי שיוכל למחוק אותה מן המפה, ולספח אותה לארה"ב. מי שחשב שזה משעשע מוזמן לראות עד כמה הקנדים אינם משועשעים. "אין דרך חזרה", אומר ראש הממשלה החדש של קנדה, מרק קרני. כדברים האלה נשמעים עכשיו גם באוסטרליה, ארץ אוהבת אמריקה, שגם אותה טראמפ מעמיד על הכוונת.

דיבורים של שמאלנים? לאו דווקא. האזינו-נא למה שאומרים אנשי ימין דמוקרטיים בכל הארצות האלה. הם אינם מכירים עוד את אמריקה. בחודשים וחצי האחרונים היא הספיקה לבגוד כמעט בכל מה שהיא ובעלות בריתה משכבר הימים נהגו להאמין.

האמפתיה כחולשה

אמריקה של דה טוקוויל הייתה 'טובה' לא מפני שהיא הייתה חסידת אומות העולם. תמיד היו לה אינטרסים, והיא לא היססה להעדיף אותם על פני האינטרסים של אחרים. אבל היא הייתה מבורכת בשיעורים ניכרים של אהבת הזולת ושל מידת הרחמים, אלטרואיזם ואמפתיה. עכשיו, רבי ההשפעה בחוגו של טראמפ מדברים במפורש בגנות עצם הרעיון של אמפתיה. מאסק אומר כי האמפתיה היא "מקור החולשה הגדול ביותר של הציביליזציה".

מה אם כן יכולה שאר הציביליזציה לעשות? קודם כול, להיזהר. בשעה שרמת האמון של בעלי ברית באמריקה פוחתת והולכת לשיעורים היסטוריים, שטות תהיה להניח שאזור כלשהו או ארץ כלשהי יהיו מחוסנים מפני התנכרות אמריקה, או אדישותה. כאשר אמריקה מוותרת על שליחותה המכוננת, להיטיב עם העולם, מוטב לפתח ספקות. אין זה הזמן למדיניות של משאלת-לב.

בעוד קצת יותר מחודש ימלאו 80 שנה לכניעת גרמניה הנאצית. מאז מאי 1945 היה קשה להעלות על הדעת איזשהו חישוב אסטרטגי בעולם הדמוקרטי, שלא התחיל ונגמר במשענת האמריקאית. החישוב הזה לא היטיב עם המְחַשבים, מפני שהוא הניא אותם מלהתכונן ליום פורענות. מירוץ נגד השעון מתנהל עכשיו כדי למצוא תחליף, ולהתרגל למילים, 'אמריקה, משענת קנה רצוץ'.