המסיכה של אייכמן

הכותרות הנלוות להחלטתו של אליקים רובינשטיין לפרסם את מסמכי אייכמן, הן דוגמא לניתוק שבין עיתונות לבין תיעוד היסטורי. בניגוד לרושם שנוצר מרוב הדיווחים בנושא, ספרו של אדולף אייכמן (ולא יומן, כפי שנכתב בטעות בכמה מקומות) אינו בגדר סוד מזה כ-25 שנה.

קיומו של כתב היד ועיקרי תוכנו נחשפו באמצע שנות ה-70 בידי גדעון האוזנר, שהיה היועץ המשפטי לממשלה וראש צוות התביעה במשפטו של אייכמן. האוזנר ייחד לנושא פרק בספרו המעולה "משפט ירושלים", אשר התפרסם תחילה באנגלית ובצרפתית, וב-1980 גם בעברית. האוזנר הסביר, כי אייכמן כתב את הספר ב-1962 על מנת להותיר אחריו את גירסתו שלו, בתקווה שמישהו יקנה אותה, וגם בניסיון להתחרות עם פסק הדין הצפוי במשפטו. אלא שדוד בן-גוריון החליט לגנוז את כתב היד למשך 15 שנה.

"בכתב היד ניכרים היטב לבטיו כיצד 'לתת משהו' ליהודים, אך לא להרחיק לכת יותר מדי", כתב האוזנר. "לפיכך נאלץ ללכת בדרך ביניים, להתנער מהנאציזם במידה מספקת שחיבורו ימצא חן בעיני ממשלת ישראל, לפחות עד כדי כך שיהיה כדאי לתת לו את חייו בתמורה. מצד שני - עליו למצוא הסברים לפעולתו, לפחות לחלק זה מפועלו שהודה בו במפורש".

אייכמן מאשר את קיומה של השואה, ואף מספר כיצד חזה במו עיניו בתהליך ההשמדה במחנה חלמנו (מחנה ההשמדה הראשון): "היה זה סופר-גיהנום. צבטתי את עצמי להיווכח אם זוהי מציאות או חלום. שכחתי אפילו לבדוק את משך הזמן הדרוש להמתת האנשים, דבר שלמענו נשלחתי לשם על ידי מילר".

את השואה הוא מכנה "שחרור האומה המארחת מהאומה האורחת", ושב על אמירתו בבית המשפט, לפיה היה זה אחד הפשעים הגדולים ביותר בהיסטוריה. ואולם, אייכמן מנסה להסתכל על השואה במבט מעין-פילוסופי של קורות העולם כולו; שכן ממבט זה, השואה היא "עיקול בלבד במהלך ההיסטוריה", כפי שמתמצת האוזנר את עמדתו של אייכמן.

חלק נכבד מספרו הקדיש אייכמן לניסיון נואש נוסף לנקות את עצמו מן האחריות לפיתרון הסופי. בדומה לקו ההגנה שנקט במשפטו, שב אייכמן וטוען, כי היה שבוי בשבועת האמונים שלו לרייך ולחובת הציות. "הרוכב על הנמר שוב אינו יכול לרדת ממנו", הוא אומר. מי שטוען אחרת - מדגיש אייכמן - אינו אלא שקרן. "היה לי ביש מזל, נשבעתי אמונים למי שלא היה ראוי לכך", נאמר בפיסקה אחרת.

בניסיון לאושש את גירסתו, נטל אייכמן קטעי עדויות ורסיסי אירועים, הלביש עליהם פרשנות ואף הוסיף פרטים כיד הדמיון הטובה עליו. הוא לא נרתע מלהמציא מוסדות שכלל לא התקיימו, ומלהכניס לפיהם של עדים דברים שכלל לא אמרו. עם התיעוד המרשיע נגדו, בחר אייכמן שלא להתמודד בספרו: לדבריו, מאות המסמכים הנושאים את חתימתו הם טפלים וחסרי חשיבות, ולפיכך אין הוא מתייחס אליהם.

בנושא ההון היהודי הבינלאומי - אבן יסוד באנטישמיות הנאצית - אומר אייכמן, כי מדובר במושג השייך לתחום האגדות, בדומה לעלילת הדם. אמנם קיים הון בינלאומי, שאכן המיט על העולם את האסונות הכבדים ביותר ודחף למלחמת העולם השנייה, אך להון זה אין דת מוגדרת. אייכמן מספר, שהוא ואנשיו בחנו היטב את קונצרן יונילבר, אך הגיעו למסקנה שלמרות שאחדים מבכיריו היו יהודים - לא נמצאה הוכחה מוחשית לכך שהם קשרו קשר נגד גרמניה. פה ושם יש בכתב היד כמה פרטים מעניינים. למשל: יום אחד התקבלה הוראה לבדוק בחשאיות מירבית את מוצאה של אווה בראון, פילגשו ושותפתו להתאבדות של אדולף היטלר. הבדיקה העלתה, כי בדמה זורם 1/32 של דם יהודי, כלומר: אחד מאבות אבותיה, ארבעה דורות קודם לכן, היה יהודי. תורת הגזע אמנם לא פסלה שיעור כזה של מוצא יהודי, אך ליתר ביטחון אסף ריינהרד היידריך, ראש משטרת הביטחון, את כל המסמכים ונטלם עימו.

היו לאייכמן גם כמה מסקנות מן המלחמה. לדבריו, הנוער צריך ללמוד משגיאותיהם של הוריו ולכונן סדר עולמי חדש, בו לא יהיו עוד מלחמות. בניגוד לגישה הנאצית המסורתית, שראתה את מקומה של האשה במטבח, סבר אייכמן בירושלים, שכדאי לשקול להעביר את השלטון העולמי לידי הנשים, שייתכן ורגשותיהן יביאו לעולם יותר תועלת מאשר שכלם של הגברים.

האוזנר מסכם: "משנוכח כי לא יוכל עוד לשנות רטרואקטיבית את מעשיו, ניסה לפחות לתקן בדיעבד את תדמיתו. הוא רצה להופיע כנפש חצויה, כמו שתיאר את עצמו בכלא הפולני ידידו האינטימי רודולף הס, מפקד אושוויץ. אייכמן בירושלים רצה מאוד כי אייכמן מתקופת ההשמדה ייראה שונה משהיה באמת, ושלפחות עולם מושגיו ייראה שונה. אם לא ניתן לשנות את העבר, היה רצונו לפחות לייחס לעצמו, למפרע, מחשבות אחרות, נאות ונאצלות יותר משהיו לו באמת".

אך היתה זו רק הסוואה. אייכמן לא חזר בתשובה בכלא. הוא לא הודה במעשיו, אלא ניסה לגולל אותם על אחרים. "נוהגו לא היה של איש אכול חרטה המתייסר יסורי מצפון על מעשים נוראים, אלא של אדם הנלחם באופן נואש על חייו והמתכחש עד הסוף לעובדות מוכחות שיש בהן כדי להחמיר בדינו. הספר שחיבר היה בעיני ניסיון מחוכם אחרון להלביש על עצמו דמות שונה מזו שהיתה באמת. הוא התאמץ להחזיק עד הסוף במסיכה על פניו, אפילו לאחר שנשרה".« מאת איתמר לוין « המסיכה של אייכמן « העובדה שאדולף אייכמן כתב ספר בכלא הישראלי אינה חידוש. גדעון האוזנר פירסם את עיקריו כבר לפני 25 שנה. אייכמן מאשר שהיתה שואה, אך מנסה בכל יכולתו לגמד את חלקו בה