אומנם חגיגות הפרידה מן המאה ה-20 כבר הגיעו אל קיצן - אבל הפרספקטיבות של
כולנו זקוקות מדי פעם לנסיוב של זיכרון. הקיץ הזה מזמן יום שנה, שאי אפשר כלל
להפריז בדרמטיות שלו. חודש יוני 1940 היה ללא ספק המפחיד ביותר בתולדות המאה,
מן המפחידים ביותר בתולדות הציוויליזציה המערבית. החודש לפני שישים שנה הוטל
הכל על כפות המאזניים, והיה קרוב מאוד להישמט מהן.
הנה תזכורת: בשבוע האחרון של מאי ובשבועיים הראשונים של יוני 1940, אדולף היטלר
התקרב לניצחון במלחמת העולם השנייה, במידה שלא התקרב בשום רגע אחר במהלכה.
הוא דרס את צרפת בקלות, שהדהימה אפילו אותו, והוא עמד להנחית נוק-אאוט על בריטניה.
ההיסטוריון האמריקני-הונגרי ג'ון לוקאס פירסם בשנה שעברה ספר מעורר מחשבות,
"חמישה ימים בלונדון, מאי 1940". בעיני לוקאס, חמשת הימים האלה, 24 במאי עד
29 במאי, חרצו את גורל העולם. במהלכם התחוור לבריטניה מלוא שיעורה של הקטסטרופה
בצרפת, והיא עשתה ניסיון נואש לחלוטין לפנות את חיל-המשלוח שלה מאדמת צרפת,
כדי להגן באמצעותו על חופיה שלה מפני פלישה גרמנית. בזכות הססנות לאלגמרי-מובנת
של היטלר, היא הצליחה.
בחמשת הימים האלה התגלו סימנים ברורים, שכוח רצונה של בריטניה מתרופף, והיא
עלולה לעשות שלום עם היטלר, על-פי תנאיו כמובן. במהלך חמשת הימים האלה, וינסטון
צ'רצ'יל - שנעשה ראש ממשלה רק שבועיים קודם - עמד לפני התקוממות מצד שוחרי
פיוס עם היטלר. בראשם עמד שר החוץ שלו, הלורד הליפאקס.
במרוצת השנים, צ'רצ'יל התפתח למדרגת מיתוס בכל העולם המערבי. הוא זכור כראש
ממשלה חזק, שאיפשר לשריד אחרון של דמוקרטיה מערבית להתקיים בחצי הכדור המזרחי,
עד שהאמריקנים באו להצלת העולם החופשי.
למעשה, בשבועות הראשונים של שלטונו צ'רצ'יל היה חלש, ושריו ופקידיו כתבו עליו
זה לזה בבוז גלוי. "אין לי כל אמון בכושר השיפוט שלו", כתב שר החוץ הליפאקס.
הם חשבו אותו לאלכוהוליסט אימפולסיבי, לאיש חסר חזון וכיוון, שנוכחותו נועדה
למלא צרכים פוליטיים חולפים, לא להנחיל לבריטניה ניצחון במלחמה. בעיני רבים
במפלגה השמרנית השלטת, ממשלת צ'רצ'יל היתה רק ממשלת מעבר קצרת ימים, שאחריה
יחזור השלטון לידי האליטה המסורתית (אשר הלורד הליפאקס היה נציגה המובהק ביותר).
הליפאקס רצה לנסות ולהשיג תנאי שלום מגרמניה לפני שתבוסת צרפת תושלם. כדי להשיג
תנאים כאלה, בריטניה היתה צריכה לקבל מיד הצעת תיווך איטלקית, להיכנס למשא-ומתן
חפוז, ולהסכים לוויתורים מרחיקי לכת. צ'רצ'יל התנגד, וחשש שהליפאקס עלול לגבור
עליו בישיבת קבינט המלחמה. הוא זימן איפוא ישיבה של כל שרי הממשלה, נשא נאום
קרבי, ודחק את הלורד הגבוה והדקיק אל הפינה.
לוקאס אומר, כי צ'רצ'יל עצמו לא היה משוכנע בעצם סיכויי שיורה של בריטניה.
הוא התכונן לאפשרות של התמוטטות צבאית, וניסה אפילו להכין יורש, שיתקבל הן
על דעת העם הבריטי והן על דעת היטלר. "האומנם לא איחרתי את השעה?" שואל צ'רצ'יל
את נהגו.
"דיקטטור דרוש ליישוב היהודי"
תזכורת על שיעור הפחד, שאחז בימים ההם את שיירי העולם החופשי, אפשר למצוא בעיתונות
העברית של ארץ ישראל. העמוד הראשון של הארץ מודיע ב-14 במאי 1940, "החלה המלחמה
הגדולה ביותר בדברי ימי העולם". יומיים אחר-כך, "היטלר החליט למחות את צרפת,
להשתלט על אירופה, ולבסוף - על העולם כולו". למחרת נפילתה של צרפת, באמצע יוני,
מכריז דבר בעמודו הראשון, "דעכה שמשה של אירופה". בעמוד פנימי מתפרסם מאמר
קצר בחתימת "יודקה" מקיבוץ גבת. "בכל עומק האחריות והחרדה לחיי אנשים, ילדים
ונשים", כותב יודקה ב-14 ביוני 1940, "הנני פונה ומזהיר כל אדם בישוב לבל ייגרף
בנחשול הזרימה והמנוסה המבוהלת... שום כוחות אנוש לא יוכלו להשתלט ולכוון מנוסת
בהלה של אלפים ורבבות, אחוזי פחד מוות".
ב-21 ביוני מודיע הארץ בעמודו הראשון, "140 אלף גברים ביישוב מוכנים להגן על
הארץ בפני כל אויב". בערי ארץ ישראל מונהגת האפלה, ונפתחים מקלטים. בתל-אביב
נעשה ב-29 ביוני 1940 ניסיון ראשון לבדוק את מערכת האזעקה הציבורית. הניסיון
נכשל כישלון חרוץ. בחלקים של העיר נשמעת האזעקה רק חמש שניות, בחלקים אחרים
אינה נשמעת כלל. מתוך טעות נשמעות צפירות הרגעה. התנועה ברחובות אינה פוסקת,
ואיש אינו משתמש במקלטים הציבוריים. זה לא מצחיק, מפני שזמן קצר אחר-כך יתקוף
חיל האוויר האיטלקי את תל-אביב, ועשרות ייהרגו.
הנהגת היישוב מתקשה לאכוף משמעת, והסופר אליעזר שטיינמן מציע פירוש פסיכולוגי
ותרבותי במסה ארוכה בדבר. "ים של צער שפוך מסביב, חצי כדור הארץ אחוז עווית...
יש אומרים, ואולי בצדק: הנח להם לבריות, שיחטפו הנאות, איש כפי מידת יכולתו,
לפחות בשעה זו, יצברו קצת כוח לעמוד בסבל הצפוי להם אולי בעתיד הקרוב".
ד"ר הרצל רוזנבלום, לימים עורך ידיעות אחרונות, מפרסם בעיתון "הבוקר" מאמר
הקורא לפירוק הדמוקרטיה. "דיקטטור דרוש לישוב היהודי בארץ ישראל, דיקטטור ממש,
פשוטו כמשמעו", מפני ש"טרם נתבגרנו לדמוקרטיה".
דבר, אגב, מלא וגדוש במודעות מסחריות, הרבה יותר מהארץ. כמו, למשל, מודעה של
חצי עמוד, הקוראת לאנשים להעדיף בישול בחשמל, מפני שהוא כל-כך זול, "ובקילוואט
אחד אפשר לבשל ארוחת צהריים לארבע נפשות". מופיעות ידיעות על רדיפות יהודים
באירופה. הארץ יוצא מגדרו כדי לא לצאת מגדרו. כמעט כל הידיעות על הרדיפות מופיעות
בעמודים פנימיים, בקיצור נמרץ, בכותרות זעירות.
נוסעים לבצרה מחלקת התרבות של הוועד הלאומי מפרסמת קול קורא ליישוב לציין את
יום הולדתו ה-900 של רש"י. "הימים קשים - העולם בוער באש מלחמה, עמים בני חורין
נשתעבדו לשלטון הזדון, מרכזי היהדות באירופה חרבו, ולא עת חגיגות לנו. אבל
דווקא בשעות אלו עלינו להחזיק במעוזנו, לחדש רוח נכון בקרבנו, ולשאת עין אל
מורינו-מאורינו, שלימדונו לסבול ולהגות, ללמוד ולקוות".
מודעה דיסקרטית בהארץ מציעה לקטני-האמונה לשלם 70 לירות ארץ-ישראליות תמורת
"קשר חדש לארצות הברית, מסדרים את כל הוויזות הדרושות". הדרך הפעם ארוכה ומפותלת:
צריך לנסוע תחילה באוטובוס לבצרה שבעיראק, ומשם להפליג באניה. בכלל, בצרה עומדת
להיות מעכשיו ואילך המקור העיקרי של אספקה לארץ ישראל.
ב-1 ביולי מתעוררים פועלי ארץ ישראל, וקוראים בעיתונם, בכותרת הראשית, ציטוט
מדברי השר הבריטי נוויל צ'מברליין (לשעבר ראש הממשלה): "נילחם עד שהוא (היטלר)
ייהרס - או אנחנו". אכן, סיכוי מעורר תקוות, קיץ 1940, להיות או לחדול.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
