הוויכוח סביב פתיחת בתי קפה שהתחולל בשבוע שעבר, ערב תשעה באב, הוגדר כאן כלא יותר מאשר העימות התורן בין דתיים לחילוניים. עימותים כאלו מתקיימים - במסגרת רחבה הרבה יותר, המכונה "מלחמת תרבות" - מזה 120 שנה, מאז שהמפעל הציוני יצא לדרך.
על רקע עובדה היסטורית זו, ולאור העובדה, שהטענות המושמעות על ידי שני הצדדים לא השתנו במהותן לאורך כל התקופה, הצגנו במדור הקודם את השאלה הבאה: מלחמה ארוכה מצריכה משאבים, ובעיקר משאבים כספיים. מאחר שכך, ומאחר שהמחנה החרדי היה והינו דל ועני, מנין לו המשאבים לניהול מערכות בלתי פוסקות?
שאלה נוספת היתה, מאחר שהגענו למצב שהמשענת הכלכלית המרכזית של המחנה החרדי במדינת ישראל הוא תקציב המדינה, שאמור להיות בשליטת גורמים במחנה החילוני, מדוע לא משתמש המחנה החילוני בכוחו כדי להכריע את המלחמה? וגם אם נאמר שאין זה בכוחו - כיצד הוא מסכים למצב בו המחנה היריב צומח על בסיס התמיכה הכספית שהוא עצמו מספק?
אם היו מציגים שאלות אלו באחת מתוכניות הרדיו או הטלוויזיה, בהן מופיעים נציגי ציבור נבחרים, אזי היה הדיון עובר מיד לניתוח המצב הפוליטי/קואליציוני, להיות החרדים "לשון המאזניים", וליכולתם לנצל מצב זה ל"סחיטה". זוהי, בתמציתה, התשובה המקובלת. ניתן לנסח אותה בסדרת קלישאות קצרות, ולכן היא הפכה קליטה ומקובלת - כאילו ירדה עם משה רבנו מהר סיני.
אבל תשובה זו אינה מספקת - ולו מפני שקשה לקבל שהרוב מוכן להשלים לאורך זמן, ובמידה הולכת וגוברת, עם מציאות בה הוא "נסחט" על ידי מיעוט כוחני. אומנם, יש מיעוט נגדי, המוחה בצורה קולנית נגד "שוד הקופה הציבורית" מצד החרדים. אולם הרוב הדומם המוצב בין שני המיעוטים הנאבקים, אינו מוחה - למרות הכל. על מצב כזה חל הכלל של "שתיקה כהודאה": אם הוא שותק, סימן שאינו מתנגד. אולי אפילו מסכים. ואז חוזרת השאלה המקורית - מדוע?
איך הם הצליחו להתקיים?
מקום טוב להתחיל לחפש את התשובה הוא בספר חדש, פרי עטו של מנחם פרידמן, פרופ' לסוציולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. פרידמן מוכר כחוקר של החברה החרדית בת-זמננו, אבל בספרו החדש הוא גולש לתחום ההיסטורי.
שם הספר, המופיע מטעם מוסד ביאליק, הוא "חברה במשבר לגיטימציה", וכותרת המשנה מבהירה במה ובמי מדובר: "היישוב הישן האשכנזי, 1917-1900". אין הכוונה כאן לעסוק בסקירת הספר; נזכיר רק שהוא קצר יחסית (כ-130 עמודי טקסט), דחוס, ומבחינת ה"עטיפה" (כריכה, עיצוב וכו'), ניכר בו היטב מצבו הכספי העגום של מוסד ביאליק. כמו כן, אין טעם לחפש אותו בחנויות הספרים - רובן לא מודעות לקיומו. כדי להשיגו, כנראה שיש לפנות ישירות למו"ל.
תוכנו של הספר מרתק. פרידמן נוקט במלוא חומרת הדין האקדמי, בכל הקשור בסגנון ובאופן הצגת הדברים. משום כך, הספר רציני ומלומד. למרות זאת, החיים התוססים של יהודי ירושלים וארץ ישראל (לסוגיהם) בשלהי התקופה העות'מנית עולים מהעמודים במלוא עוצמתם ורב-גוניותם.
במרכז הספר עומד "היישוב הישן" - אותו קובץ יהודים דתיים שהיגרו מכל קצות הפזורה, כדי לחיות חיי קודש בעיר הקודש. החברה שהם יצרו היתה מיוחדת במינה מהרבה בחינות, אבל מה שיתפוס את הקורא הוא, שבחברה המיוחדת הזאת ניתן לזהות את מרבית האלמנטים הגרעיניים המאפיינים את החברה החרדית של היום - למרות שזו קמה לאחר השואה, ולאחר הקמת מדינת ישראל.
בדומה לאספקטים רבים אחרים של החברה הישראלית של ראשית המאה ה-21, מסתבר שאת השורשים יש לחפש הרבה לפני שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 - ודווקא בתחילתה - או אפילו בעשורים האחרונים של המאה ה-19.
ראשית, באשר לחברה החרדית עצמה: התמונה העולה מתיאורו ותיעודו הדקדקני של פרידמן היא של חברה אשר מצד אחד ניסתה להיבדל מהחברה המודרנית, אך מצד שני היתה חייבת לקיים יחסים קרובים עם מנגנונים חיצוניים רבים. כמו כן, בינה לבין עצמה, חברה זו היתה מושתתת על אידיאולוגיה משותפת וערכים המקובלים על כולם - אבל בה בעת היתה מפולגת ומשוסעת בינה לבין עצמה בכיוונים רבים ומגוונים.
השאלהה המרכזית איתה מתמודד פרידמן ביחס ליישוב הישן אינה בתחום הדת, אלא בעניין הרבה יותר פרוזאי: איך היא הצליחה להתקיים? התשובה לשאלה הזאת מסבירה הרבה יותר תופעות מאשר רק איך גמרו, או לא גמרו, את החודש בסמטאות העיר העתיקה ובמאה שערים.
מבנה "היישוב הישן" הורכב מגופים אוטונומיים רבים, שהתאגדו לצרכים מסוימים באופן בלתי מחייב. בתוך מבנה זה, כל גוף דאג לפתח מקורות פרנסה משלו, והתפתחותו ומעמדו של כל גוף ושל העומד/ים בראשו היתה תלויה בהצלחת מאמץ זה.
כתוצאה ממבנה משונה זה לא היתה ב"יישוב הישן" סמכות מרכזית - לא מינהלית, לא חברתית, ואפילו לא דתית. אוטונומיה כספית היתה המפתח לאוטונומיה ארגונית, תרבותית ודתית.
מבנה זה שרד עד היום, ואף התחזק בצורה משמעותית. בכך יש כדי להסביר מדוע העולם החרדי מתאפיין בהיעדר מנהיגות המקובלת על כל האלמנטים שבו, או בהיעדר סמכויות מרכזיות. עובדה זו גם מסבירה מדוע מושגים בסיסיים בניהול מודרני, כגון אחריות אישית למחדלים, דיווח, שקיפות ואפילו מינויים לפי כישורים, היו ונשארו זרים לחלוטין לחרדיות הישראלית (מה שלא כל-כך נכון לגבי הקהילה החרדית בחו"ל).
סיכומו של דבר, החרדיות הישראלית יונקת מ"היישוב הישן", הרבה יותר מאשר מהעיירה המזרח-אירופית. גם דפוס היחסים בין החרדים לחילונים ממשיך בתוואי שעוצב באותה תקופה קריטית, בין תחילת העלייה הראשונה לבין מלחמת העולם הראשונה.
מינוף או סחיטה?
גם בהקשר הכספי - שאינו עניין משני או צדדי, אלא הגורם המרכזי בקיומה ובהישרדותה של החברה כולה, ושל כל תת-גורם בתוכה - נשתמרו האפיונים המרכזיים. לכן, היכולת לפתח מקורות הכנסה אוטונומיים בחו"ל היא המפתח להצלחה של מוסד, ישיבה או כולל, חצר חסידית או כל אלמנט אחר בחברה החרדית. מקור כזה מבטיח אוטונומיה לאותה קבוצה או אותו מנהיג - הן כלפי העולם החיצוני, והן כלפי שאר הגורמים בעולם החרדי.
מסתבר, וזה החידוש הגדול של הדור האחרון, שאוטונומיה זו ניתנת למינוף, דרך המערכת הפוליטית הישראלית. המינוף פועל ברמה מקומית, ובמקביל ברמה לאומית. אולם מי שרואה בפעילות משום "סחיטה" ותו לא, לא הבין את העניין.
בכל הקשור לחיי התרבות - בכל המובנים - של העם היושב בציון, מקור הכנסה בחו"ל היה ונשאר המפתח להצלחה. אותו עיקרון פועל אצל האוניברסיטאות, המוזיאונים ובתי החולים ברחבי המדינה, ולא רק בקרב הישיבות והמוסדות החרדיים האחרים. גם רעיון המינוף - לפיו למי שיש לו הכנסה משלו מחו"ל יהיה קל יותר להשיג כספי ציבור - מושרש עמוק בציבוריות הישראלית.
מושג זה, שלימים זכה לכינוי "matching", כלומר, קבלת סכום מהממשלה ביחס ישיר ליכולת לגייס כספים בחו"ל, חדר גם לתעשייה הרגילה, ומשם להיי-טק. הטבות, בכסף או במיסוי, הן מנת חלקם של ענפים (בעבר - גם של פירמות בודדות) שיכולים לגייס כסף מחו"ל. להם מגיע - משום שיש להם תומכים מעבר לים.
בעשורים הראשונים של המפעל הציוני, כולם - חילוניים, דתיים, סוציאליסטים מהפכניים וכל השאר - נשענו על תמיכה מבחוץ. מלחמת התרבות, שהתחילה אז ונמשכת עד היום, מומנה והתנהלה בסיוע יהדות התפוצות. לכל גורם היו המממנים שלו בחו"ל.
היום, לכאורה, כל זה אינו רלוונטי. התקציבים של כל הגורמים - שמאל, ימין, חרדים ומי לא - באים מקופת המדינה, בערוץ זה או אחר. אבל תמונה זו אינה נכונה. המדינה משלמת לכולם, מפני שלפי כללי המשחק, לכולם - כלומר לכל מי שיש לו תמיכה כספית בחו"ל - מגיע כסף. התמיכה הזרה היא עדיין העיקר, גם אם היא משנית בהיקפה. המבחן המעשי פשוט, והניסיון מוכיח שזה עובד טוב: האם יש מישהו המאמין במה שאתה עושה או אומר, ומוכן לתת לך כסף?
זה באשר למבנה הכספי. אבל יש גם אלמנט ערכי, כמובן. כמעט כל היהודים בארץ ישראל, אז והיום, בעד יהדות. יש מגוון רחב מאוד של הגדרות ליהדות, אבל רובנו בעד הרעיון שיש לטפח אותה. במצב כזה, כמעט בלתי אפשרי לדרוש שהתמיכה למתחרה שלך תיובש.
כמו בסיפור של שתי הנשים הזונות, מי שאומר "גם לי גם לך לא יהיה", מפסיד מיד את המשחק. מדי פעם קמים קנאים החותרים להשגת יעד זה, אבל הם תמיד נדחקים החוצה, מפני שהמנגנון הכללי אינו סובל אותם.
מלחמת התרבות היא תופעה קבועה בחיי היהודים בארץ ישראל. היא מלווה את המפעל הציוני מראשיתו, והיא (לפחות היום) הדרך המרכזית בה יכולה יהדות התפוצות להביע את הזדהותה עם יהדות ארץ ישראל - כל אחד עם בעלי בריתו הרעיוניים.
מכל הנאמר, עולות מספר מסקנות: ראשית, יכולתם של החרדים להמשיך במלחמת התרבות אינה קשורה ליכולתם לנגוס בתקציב המדינה, אלא להיפך. שנית, יכולתם להמשיך במלחמת התרבות, כמו גם יכולתם של החילונים, נובעת מהיות מלחמה זו עניין כלל-יהודי עולמי. המאבק הזה נמשך דורות, כאשר לא היתה - וגם לא נראית באופק - הכרעה. אולם זאת לדעת: הצד שיאבד את התמיכה שלו בחו"ל, יפסיד את המלחמה כולה.
landaup@netvision.net.il
כתבות
ני"ע
