האמא הפולנייה מדברת אל ערביי ישראל

יואב קרני פולין, אם תרצו או לא תרצו, היא כנראה ארץ-המוצא החשובה ביותר של התרבות הפוליטית הישראלית. לא בזכות הבדיחות המשעממות על "האמא הפולנייה", אלא בזכות השיטה הפוליטית שהיתה קיימת בה בין שתי מלחמות העולם. שם נולדו טכניקות הפעולה הפרלמנטריות של רוב המפלגות הישראליות. קו ישר, או עקום, מוליך מן ה"סיים" (Sejm) הפולני אל הכנסת, אפילו כאשר הדמויות הפועלות יצאו מחלציהם של ילידי מרוקו ועיראק.

הרפובליקה הפולנית נולדה ב-1918, אחרי הפסקה של 125 שנה, עם יותר מיעוטים לאומיים מאשר בכל ארץ אירופית אחרת. מאוכלוסייה בת 27 מיליון, הפולנים לא מנו אפילו 70%. 14% היו אוקראינים, 10% היו יהודים, 4% היו ביילורוסים, כמעט ארבעה אחוזים היו גרמנים - שעטנז שלא הבטיח טובות למדינה החדשה. הימים ההם היו זמן של אידיאליזם קצר-ימים בדיפלומטיה הבין-לאומית, ונשיא ארצות-הברית וודרו ווילסון, האידיאליסט הראשי, דרש מן הפולנים כללי התנהגות חסרי-תקדים. הם התחייבו להבטיח את זכויותיהם הפוליטיות והתרבותיות של המיעוטים האלה, להעניק להם ייצוג פרלמנטרי על-פי כוחם היחסי, להתיר למשקיפים בין-לאומיים לוודא את הזכויות - ולבסוף, הם הוזהרו מפני עונשים, אם לא יעמדו בסיכומים.

פולין, כמו רוב המדינות שקמו על הריסות אירופה הישנה, לא אהבה את הכללים שנאכפו עליה, ולבסוף גם התקוממה נגדם. אבל במשך כמה שנים, הפרלמנט הפולני היה קאקופוניה רבת-רושם של מפלגות ושל רסיסי מפלגות, שכוננו קואליציות ופירקו אותן, והתמכרו לתככים זו נגד זו. בפרלמנט הראשון, ב-1922, ישבו 19 מפלגות. בפעם הראשונה והאחרונה, השמאל הצליח לבחור את מועמדו לכהונת הנשיא. הימין יצא מגדרו מכעס, התחיל הסתה פרועה, ואיש ימין "חולה נפש" ירה בנשיא, והרגו. פולין החדשה מעולם לא החלימה מן הירייה ההיא.

גרינבוים וקליינבוים ואיצ'ה-מאיר גם בפרלמנט הפולני ישבו עשרות יהודים, מכל גוני הקשת הפוליטית: מסוציאליסטים מהפכנים, עבור דרך ציונים וגמור באגודת ישראל. דמויות קלאסיות של ראשית הפוליטיקה הישראלית התחילו שם את הקריירה: שר הפנים הראשון של ישראל, יצחק גרינבוים; ראש המטה הארצי של "ההגנה", משה סנה (קליינבוים), שסטה לימים לקוטב השמאלי ונעשה מנהיג המפלגה הקומוניסטית הישראלית; אפילו הרב יצחק מאיר לוין, המנהיג הראשון של אגודת ישראל בארץ, אשר שימש שר הסעד בממשלתו הראשונה של דוד בן-גוריון. שם למדה אגודת ישראל איך לזכות ביתרונות חומריים מעמדת מיעוט. את השיעור הזה היא הנחילה לימים גם לש"ס ולגופים פוליטיים אחרים.

בתחילת דרכה של הרפובליקה הפולנית, היהודים עשו יד אחת עם מיעוטים לאומיים אחרים, בייחוד האוקראינים והביילורוסים, כדי להבטיח את זכויותיהם במדינה שהיתה מעיקרה בלתי-סובלנית ושונאת-זרים. זו היתה שותפות מלאה פרדוקסים, כי ללאומנים הסלאביים היו מעט מאוד רגשי ידידות ואחווה כפי היהודים. אבל זה מה שמצמיחה פוליטיקה פרלמנטרית בארץ לא יציבה, שאף לאחת ממפלגותיה אין רוב, והיא מתקוטטת עם עצמה, עם מיעוטיה ועם שכניה. בקיצור, מעטים הם הישראלים שלא היו מרגישים בבית בפולין של הזמן ההוא.

ומעטים הם חברי הכנסת הערבים שלא היו מרגישים בבית בפולין של 1922. אני מעיין בנאום, שנשא ב-1923 ציר גרמני בפרלמנט הפולני. כשלעצמן, תלונותיו על קיפוח ועל אי-סובלנות מצד בני הרוב אינן בלתי הגיוניות. אבל הקורא בשנת 2001 יודע קצת יותר ממה שידע הקורא בשנת 1923. למשל, הוא יודע ש-18 שנה אחר-כך רמסה גרמניה את פולין, רצחה את האליטה הפוליטית, הדתית והאינטלקטואלית שלה, רצחה מאות אלפי פולנים במחנות ריכוז, וסיפחה חלקים גדולים שלה לרייך הגרמני. בשום פרלמנט גרמני ב-1940 לא היה מקום לנציגים של המיעוט הפולני. לפולנים לא נועדו שום זכויות, וממילא לא ניתנה להם ההזדמנות להתלונן על היעדר זכויות.

המיעוטים הילידיים, המיעוטים החתרניים התנהגותם של חברי הכנסת הערבים מתחילה להזכיר יותר ויותר את זו של נציגי המיעוטים הלאומיים בפרלמנט הפולני. כמו הערבים בישראל, כן הגרמנים והאוקראינים בפולין השמיעו מדי פעם תלונות צודקות, או לפחות לגיטימיות. אבל התלונות שלהם לא נועדו סתם לתקן, הן היו חתרניות מעיקרן. "המיעוטים הילידיים", שנכללו בפולין (הם לא הצטרפו אליה, היא הצטרפה אליהם) שנאו את הקונספציה שהניבה את המדינה הפולנית. בעיני עצמם הם היו כבושים ומסופחים, ועיניהם היו נשואות אל הדרך שתוציא אותם מפולין.

אין הרבה מדינות בעולם שמיעוטיהן הלאומיים מאורגנים במפלגות פוליטיות. יש מדינות לא מעטות האוסרות התארגנויות כאלה בחוק, למשל טורקיה (מפלגות כורדיות פורקו פעם אחר פעם מפני שהיו כורדיות). בדרך-כלל, התארגנויות כאלה הן ביטוי של ניתוק ושל קיטוב: ההונגרים ברומניה ובסלובקיה הם דוגמה לא מרנינה אחת. בהודו יש יותר מ-130 מיליון מוסלמים, אבל אין מפלגות מוסלמיות; אם כי יש מפלגות של מיעוטים לאומיים לא-מוסלמיים, כמו הטאמילים. אין מפלגות של אינדיאנים באמריקה הדרומית, לפחות לא בתור שכאלה. באפריקה השחורה פורקו במהירות הדמוקרטיות הפרלמנטריות, בשנות ה-60 וה-70, מפני שמפלגות ייצגו שבטים, לא אסכולות פוליטיות, והתעורר החשש שהתמודדות אלקטורלית ביניהן תניב מלחמות אזרחים. כך קרה בניגריה, בשנות ה-60. הניגרים כתבו לעצמם חוקה מסובכת, המחייבת כל מפלגה לקבל מספר מסוים של קולות בכל אזור, אבל גם זה לא הסיר את הענן השבטי.

ארץ אחת, שבה מפלגות של מיעוטים לאומיים עלו יפה, לפחות לפי שעה, היא ספרד. מפלגות של באסקים וקטלונים משמשות לא פעם לשון המאזניים בפרלמנט המרכזי. הן מתנהגות יפה, בין השאר מפני שהן מחזיקות בשלטון באזורים האוטונומיים של הבאסקים ושל הקטלונים.

וזאת בעצם השאלה: האם השאיפה ארוכת-הטווח של הפוליטיקאים הערבים בישראל היא לכונן אוטונומיה מדינית בגליל ובמשולש? רמז לזה אפשר למצוא בראיון שהעניק שאוקי חטיב, היושב-ראש החדש של ועדת המעקב של ערביי ישראל (לעופר שלח ב"ידיעות אחרונות", 3 באוגוסט). הוא אומר למראיינו כי הוא רוצה "רשות ערבית עליונה", שתהיה לה הסמכות לגבות מסים, ותוקצה לה "קרקע לתעשייה". הזכות לגבות מסים אינה נתונה, למשל, לממשלות האוטונומיות בספרד.

רשות הגובה מסים אינה רשות אבסטרקטית. גביית מסים על מישור ארצי, לא מקומי, היא זכות הניתנת רק לממשלות. אם זה רצונו של חטיב, כי אז הוא שואף מיניה וביה לממשלה של ערביי ישראל בתוך ישראל. משהו מעין זה ניתן ליהודים בפולין במשך 200 שנה, במאות ה-16 וה-17. זה לא סיכן את פולין, מפני שאיש לא חשד ביהודים שהם רוצים להקים מדינה משלהם. הם רק רצו שאיש לא יתערב בענייניהם הפנימיים, ולמלכי פולין לא היה אכפת, לפחות עד סביבות 1650. אבל אוטונומיה פנימית ערבית בישראל היא דבר אחר לחלוטין.

זכויות אינדיבידואליות, לא קבוצתיות שאוקי חטיב אומר ל"ידיעות אחרונות": "אני לא מבין, ליהודים מותר להפגין לאומנות - ולערבים אסור? מה שהח"כים הערבים עשו משקף את הקונסנסוס המוחלט בציבור הערבי". אבל הוא טועה. מיעוטים לאומיים, בייחוד בארצות במשבר, מקבלים עליהם כללי התנהגות שונים. הם אינם עושים כל מה שהרוב עושה, מפני שהם מבינים את עמדת החולשה הבסיסית שלהם. אם "הקונסנסוס המוחלט" שלהם מתנגש עם "הקונסנסוס המוחלט" של הרוב, המיעוט הוא זה שצריך להסתגל, או לפחות להיזהר.

אולי אין זה רעיון רע להנהיג באוניברסיטאות ישראליות לימודים השוואתיים של מיעוטים, כדי לעורר את הזיכרון ולהגדיל את התודעה. פולין של שנות ה-20 צריכה להיות ספר-יסוד בכל קורס מבוא, ואולי גם להיקרא בספריות ציבוריות ערביות. היא תראה שביחסים בין רוב למיעוט (גם אם המיעוט הזה הוא "ילידי", כפי שמטעימים מנהיגי הערבים בישראל) יש לא פעם דינמיקה מסוכנת.

וגם אם הסכם סופי ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חלום רחוק, אולי צריך להתחיל להרהר בהכללת ערביי ישראל בתהליך. עצמאות פלסטינית ממשית, אם תבוא, תצטרך לשים קץ לכל תביעה של אוטונומיה ערבית בתוך ישראל. הזכויות היחידות שיצטרכו להינתן לערביי ישראל הן זכויות אינדיבידואליות, לא קבוצתיות. זה לא רעיון כל-כך רע. יש מדינה אחת בעולם, שזה עיקרון הפעולה העיקרי של שיטתה הדמוקרטית. שמה ארצות-הברית. מגילת זכויות אדם, שהציות לה יהיה מעניינו של בית-משפט חוקתי, תבטיח את ערביי ישראל מפני אפליה - אבל לא תעניק להם מדינה שנייה בגליל. ה"לא" הזה צריך להיאמר בכל התוקף, לפני שיהיה מאוחר.