הקול קולה של אמריקה, אבל המוסיקה היא של ברלין

קצת קשה להגיד על השיר God Bless America שהוא מורכב ומעמיק. אפשר, לעומת זאת, להגיד עליו שיש לו כוח מהפנט. בימי ההלם הלאומי שאחרי התקפת הטרור נגד וושינגטון וניו-יורק, אמריקנים מכל הגילים ומכל שכבות החברה עמדו ושרו. התקשורת מתקשה להזכיר את שם השיר הזה מבלי להוסיף לו, מעשה קלישאה, את התואר "ההמנון הלא-רשמי של אמריקה". אין כלל ספק שהוא נשמע הרבה יותר מאשר ההמנון הרשמי, השיר המעודן והמורכב והמליצי והארוך The Star Spangled Banner.

ללמדך עד כמה מהפנט הוא השיר, כאשר יצא לאוויר העולם כמעט לפני 63 שנה, הוא שבה את לבה של אמריקה במהירות מסחררת, והיה אולי השיר האמריקני המושר ביותר במלחמת העולם השנייה, לצד הפזמונים המהוללים "אני חולם על חג מולד לבן" (ששרו החיילים האמריקנים בחום הטרופי המהביל של איי דרום האוקיאנוס השקט), או "אני שונא לקום מוקדם בבוקר" (ששרו החיילים האמריקנים בכל מקום, אבל קמו). אין זה מקרה שאת כל השלושה כתב איש אחד, שספק אם היה כמותו בכל מאה השנה האחרונות בשיעור ההבנה האינטואיטיבית של הטעם האמריקני ושל הצרכים הרגשיים האמריקניים. שמו מבית אבא היה ישראל ביילין, אבל טעות דפוס, והרצון להפוך במהירות לאמריקני, הקנו לו את השם ארווינג ברלין.

ברלין מת בזקנה מופלגת לפני 12 שנה (הוא היה בן 101). הוא נולד למשפחה יהודית ברוסיה, והגיע לאמריקה במהלך ההגירה העצומה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, זו שנשאה על כנפיה שני מיליון יהודים מזרחאירופים, והצילה בעצם את העם היהודי מכיליון דמוגרפי. מתוך ההגירה הזו צמחה התרבות העממית האמריקנית. בלעדיה לא היו הוליווד וברודוויי, בלעדיה לא היו רדיו וטלוויזיה מסחריים. בהתחשב בזה שהתרבות העממית היא אחד מענפי הייצוא העיקריים של אמריקה, וממילא אחד ממקורות ההשפעה החשובים ביותר שלה בחו"ל, אפשר להגיד ברצינות גמורה שבלי ההגירה ההיא לא היה לאמריקה אותו משקל בין-לאומי שיש לה כיום. חופי הפלא שלה היו ידועים פחות ומבוקשים פחות, ואפילו הלשון האנגלית היתה מדוברת פחות מסביב לעולם.

ארווינג ברלין כיוון כל-כך אל דעתה של אמריקה, עד שאחד ההיסטוריונים של המוסיקה בארצות-הברית כתב כי "אין צורך לדון במקומו של ברלין בהיסטוריה של המוסיקה האמריקנית. הוא-הוא המוסיקה האמריקנית". כמובן, בחיווי הזה יש לשון הגזמה. צרכני הרוק'נרול והרגאיי, שלא לומר הראפ, ואפילו הג'אז, ימצאו את רוב המוסיקה של ברלין מיושנת, אולי מגוחכת. מי שאוהב את אמינם ואת להקת The Coup לא יתפעמו במיוחד מן הידיעה, שארווינג ברלין, בהיותו בסך-הכול בן 22, הפך את מוסיקת הרגטיים מאובססיה חצי-מחתרתית להרגל תרבותי מהוגן (בפזמון המצליח הראשון שלו, "תזמורת הרגטיים של אלכסנדר", ב-1910). אבל מדברת בעדה העובדה כי אדם - שמת לפני 12 שנה, ונולד לפני 113 שנה בקצה השני של כדור הארץ - הצליח לחזור ולגעת בכל-כך הרבה לבבות אמריקניים בשלושת השבועות האחרונים.

פראנסיס ריצ'ארדס, סגנית נשיא של אגודת המלחינים והיוצרים האמריקנית, אמרה ל"וושינגטון פוסט" כי היא זוכרת שבימי מלחמת העולם השנייה היו היא וחבריה בבית-הספר היסודי שרים "אלוהים, ברך את אמריקה" בתכיפות גדולה יותר מאשר את ההמנון הלאומי. "לא שמעתי את השיר בשנים האחרונות, ויש בוודאי לא מעט צעירים שאפילו אינם יודעים את המלים. אבל עכשיו נכדי מנגן את השיר עם תזמורת בית-הספר שלו במסצ'וסטס". אי-אפשר להגיד על ברלין שהוא היה בעל הכרה יהודית, או שהיה לו עניין בתרבות יהודית. היסטוריון אחד של מוסיקה כתב עליו לפני כמה שנים, על דרך החיוב, שהוא הצליח להעניק לעצמו "זהות אמריקנית לאאתנית". הוא נשא אשה קתולית, בת לאחת המשפחות העשירות ביותר באמריקה, ובנותיו גדלו כנוצריות (אשתו הראשונה היתה יהודייה, ומתה שבעה חודשים אחרי נישואיהם). פעם אפילו התהלכה עליו שמועת-השווא שהוא עצמו מתכוון להתנצר. אבל היה המרחק שלו מיהודיותו אשר היה, ברלין ביטא את ההצלחה הפנומנלית של ההגירה המזרח-אירופית: ילדיה התערו במהירות מסחררת, לא רק מפני שנעשו אמריקנים, אלא גם מפני שעזרו במידה מפתיעה להתגבשות זהות תרבותית אמריקנית, לטוב ולרע.

מישהו אמר על "אלוהים, ברך את אמריקה", כי רק מהגר מן הדור הראשון היה יכול לכרוך בו כל-כך הרבה אהבה והתרוממות-רוח כלפי ארץ בחירתו. צריך להוסיף שלא מעט אמריקנים חרקו אז שיניים. אמריקה היתה אז מקום רב-אנטישמיות, אם כי זו לא היתה כמובן האנטישמיות הברוטלית של אירופה. כיום גם מטיפים נוצריים קיצוניים מדברים על "המורשת היהודו-נוצרית" של אמריקה. זו תבנית-דיבור כל-כך שגורה, עד שאם מישהו משמיט את ה"יהודו", ומסתפק ב"נוצרית", הוא אנוס אחר-כך להתנצל שלא התכוון לפגוע ביהודים. אבל בסוף שנות ה-30, לפני שיווי זכויות האזרח של השחורים, ולפני ההגירה המסיבית של לטינו-אמריקנים, היהודים היו הנטע הזר בה"א הידיעה.

אין פלא אפוא שנוצרים הגונים החמיצו פנים למשמע השיר של היהודי הרוסי ביילין-ברלין. שמהגר יהודי יגיד לאלוהים לברך את אמריקה, שאפילו איננה ארצו? איך הוא מעז? בישוף קתולי אחד הציע לחבר שיר חדש, שייקרא "אלוהים, טהר את אמריקה". לא קשה לנחש ממה ומי.

העובדה שהמוני אמריקנים דחו את דברי השנאה האלה, ו"אלוהים, ברך את אמריקה" זכה לחיי-עולם, מלמדת אותנו משהו על הטרנספורמציה העצומה במעמדם של היהודים בארצות-הברית. האקורד המוסיקלי האחרון בחיי ארווינג ברלין הוסיף לכל העניין נופך אירוני קל (שהרוב המכריע של האמריקנים, ואולי גם רוב היהודים כלל לא הבחינו בו): כאשר מת, ב-1989, נאסף קהל גדול סמוך לאחוזתו, בהרי קאטסקיל שבמדינת ניו-יורק. מכל אלף שיריו הם העדיפו לפזם את "אני חולם על חג מולד לבן". אכן, ברלין הצליח להעניק קול רהוט ונעים לערגות-היסוד של אמריקה. לפני שנה וחצי הצעתי לכלול אותו ברשימת היהודים הבולטים ביותר של המאה ה-20 ("כסף", 13 באפריל 2000). הימים האחרונים ממחישים עד כמה הוא ראוי.