הורסים ביחד את האקוויפר

הסכנה היא תוצאה של ירידת מפלסים עקב שאיבת יתר, ותוצאה של הזיהום שנגרם על-ידי כל מי שגר מעליו - פלשתינים ומתנחלים כאחד - שהביוב שהם מייצרים זורם בוואדיות ובנחלים, מזהם את הסביבה ומרעיל את המים, אותם מים שמשמשים וישמשו את ישראל ואת הרשות הפלשתינית.

למרות הסכנה הקשה נראה, שאף אחד מהגורמים הקשורים למשק המים אינו עושה מספיק כדי להציל את האקוויפר, וזאת למרות שידוע לכל, שהוא מאופיין במבנה גיאולוגי רגיש לזיהומים ורגיש לחדירת מי מלוחים מהים התיכון. אם לא די בכך, גם המחקר המדעי מזניח אותו, והתוצאה היא, שאיש אינו מסוגל לחזות בבהירות כמה מהר יחדל האקוויפר להתקיים.

בנחלי יהודה ושומרון, שכולם מחלחלים אל תוך מאגר המים הגדול, זורמים, על-פי השערה, כ-30 מיליון מ"ק שפכים בלתי מטוהרים בשנה, שנוצרים ביישובים היהודים ובהתנחלויות. יתרת השפכים מוזרמת ישירות לקרקע באמצעות בורות ספיגה הבנויים בעיקר בכפרים הפלשתינאים.

מנתוני המינהל האזרחי עולה, שלרוב היישובים הערבים אין מכונים לטיהור שפכים, וכך גם ל-43% מהיישובים היהודים. לעיר הגדולה בשומרון, אריאל, יש מתקן טיהור חלקי בלבד, שמימיו גולשים לנחלים. אזור התעשייה ברקן, שבמהלך השנים הוקם בו צבר מרשים של מפעלים מזהמים, מזרים שפכים ללא כל טיהור לנחל קנה, שמגיעים משם ישר לירקון. לחלק מהיישובים יש מתקני טיהור קומפקטיים, שבחלקם אינם פועלים, או אינם מחוברים לחשמל. ליתר היישובים אין כל פתרון טיהור, והם מזרימים שפכים גולמיים ישירות לנחלים.

להערכת הבנק העולמי, כדי לטהר את שפכי האזור יש צורך בתקציב של 3 מיליארד דולר לפחות. לפלשתינים אין סכומים כאלה, ולישראל לא היתה נכונות במהלך השנים להשקיע באזור דווקא בטיהור שפכים. התוצאה, כידוע, הרסנית לשני הצדדים.

בתשובה לבנק העולמי הסבירה ישראל, שלא הקימה מכוני טיהור כי היא מאמינה ביכולת הטיהור העצמית של המים, בטענה שעד שהמים מגיעים לבארות ההפקה הם עוברים דרך ארוכה המסייעת לטיהורם. הבעיה בגישה זו היא, שבגב ההר החלחול מהיר, ולכן השפכים מגיעים מהר מאוד לגוף המים. התוצאה היא, שבמקומות רבים, בעיקר במזרח השומרון, זורמים בברזים מים מהולים במי ביוב. לאוכלוסיה המתגוררת שם אין אפילו תקציב להרתיח את המים.

השבוע יגיע לארץ שליח האו"ם כדי לבדוק את הנזקים שגרמה האינתיפאדה לאיכות הסביבה. אין ספק שתהיה לו הזדמנות להתרשם גם מהטיפול שמעניקים הפוליטיקאים של שני הצדדים הניצים לא רק לאוכלוסיה, אלא גם למשאבי הטבע עליהם הם מופקדים.

אקוויפר ההר נמצא מתחת להרי יהודה ושומרון, ומתחלק לאורך קו פרשת המים התת-קרקעית לשלושה תת-אקוויפרים. המערבי, הידוע בשם אקוויפר תנינים-ירקון; הצפוני-מזרחי הכולל את אזורי שכם, ג'נין, גוש-חרוד ועמק בית-שאן והמזרחי, המשתרע מצומת תפוח עד מורדות הר-חברון, מבקעת הירדן ועד מבואות סדום. על אקוויפר זה מתגוררת אוכלוסיה המונה 1.5 מיליון פלשתינים ומיליון יהודים. באזור הזה, התושב הפלשתיני הממוצע צורך 35 מ"ק מים בשנה, והתושב היהודי צורך 125 מ"ק מים בשנה.

במסגרת הסכמי אוסלו הוחלט, שישראל תעביר לפלשתינים 50 מיליון מ"ק מים בשנה. בנוסף יקימו הצדדים ועדת מים משותפת, שתפקידה יהיה לעסוק בכל הנושאים הנוגעים למים ולביוב בגדה המערבית, ביניהם ניהול מתואם של מקורות מים ושל מערכות מים וביוב; הגנה על מקורות מים; חילופי מידע בנוגע לחוקי מים וביוב; קביעת מנגנון לפיקוח משותף ולאכיפה ופתרון סכסוכים הנוגעים למים ולביוב ועוד. אין צורך להזכיר, ששיתוף הפעולה הוא חלקי בלבד, אם בכלל. המינהל האזרחי מבצע מדי פעם פעולות ריסוס נגד יתושים, או פתיחת סתימות בנחלי הביוב, אך לא יותר מכך.

אין זה סוד, שמדי פעם מעלים פוליטיקאים את האפשרות שלא לעמוד בהסכמים עם ממלכת ירדן והפלשתינים. לפי שעה רעיונות אלה נדחים על הסף, מחשש לשבירה מוחלטת של מה שנשאר מהאמון בין הצדדים.

על-פי הערכה, נפחו המקסימלי של האקוויפר הוא כ-700 מיליון מ"ק. 100 מיליון מ"ק אינם ניתנים לניצול, והם זורמים למעיינות עין-פשחה ולים המלח, ולכן בפועל יש רק 600 מיליון מ"ק הניתנים לניצול, מהם נשארו כיום 9%-8% בלבד.

בחלקו הצפוני נמצא כיום האקוויפר בגובה של 1.66 מטרים מעל לקו האדום. בחלקו המרכזי הוא בגובה של 12 מ' מעל לקו האדום. בכל שנה נשאבת מהאקוויפר כמות של 500 מיליון מ"ק מים. פוטנציאל השאיבה בצד המזרחי הוא של 80 מיליון מ"ק בשנה, אך הוא אינו מנוצל עד הסוף. דו"ח מבקר המדינה ל-1990 חשף לראשונה את הנגיעה בקו האדום גם במאגר זה. מאז דבר לא נעשה.

המדען הראשי של מקורות, ד"ר יוסי גוטמן, אמר לוועדה החקירה הפרלמנטרית, שבשל הימצאותם של מים מלוחים בצמוד ובקשר הדוק עם המים המתוקים, חשוב לשמור על מפלסי סף מינימליים, כלומר לא לרדת מתחת לקווים האדומים של פלוס 9 מטר בצפון האגן ופלוס 12 מטר במרכז האגן.

לדברי גוטמן, מדובר במערכת בה הזרימות מהירות מאוד וירידה מתחת לקווים האדומים עלולה להביא לעלייה מהירה של המליחות. ברגע שהמים המלוחים יחדרו לשדות השאיבה, יהיה צורך לשתק קידוחים רבים, והנזק למשק המים יהיה אובדן כמויות מים גדולות מאוד (עשרות מלמ"ק/שנה) של מים באיכות מעולה. לדעתו, כל האזור שבין תל-אביב לחדרה נתון לסכנת המלחה גדולה, ובהיעדר קידוחי ניטור והתראה אין אנו יודעים היכן נמצאת חזית המים המלוחים ביחס לקידוחי השאיבה. לטענתו, רק ב-2002 הקצתה נציבות המים כספים ומשאבים לקדיחת קידוחי ניטור. גם נציב המים שמעון טל אמר, שסכנת ההמלחה באקוויפר ההר היא הגדולה ביותר מבין כל האקוויפרים, מכיוון שהוא גובל במי ים או במי ים עתיקים.

למרות חשיבותו הרבה, מתברר שלחוקרים ידוע מעט מאוד על מבנהו של האקוויפר, ולכן איש אינו יכול לאמוד את הנזקים להם גורמת הזנחתו רבת השנים. בדו"ח ועדת החקירה על משק המים הודה נציב המים לשעבר, מאיר בן-מאיר, שלחוקרים ידוע מעט מאוד על מצב האקוויפר. "במאגר ההר ישנם שני גופי מים", אמר בן-מאיר, "אך עד היום לא נעשתה כל עבודה מספקת, חלקה בעוונותיי, שתאפשר לחזות את התוצאות".

בן-מאיר מציע לשאוב את גוף המים המלוח, להתפיל אותו, ולקבל רזרבה של מים מתוקים. לפי שעה איש לא קנה את הרעיון. בן מאיר מאמין שמצב האקוויפר קשה מאוד, ולכן הוא חוזר ומצהיר, שיש להגביר את השאיבה מאקוויפר החוף ולהניח לשני המאגרים האחרים הנתונים, לדעתו, לסכנה גדולה הרבה יותר.

אך לא רק זאת. למרבה האירוניה, אפילו ועדת החקירה לבדיקת מצב משק המים, כאשר התבקשה לספק תשובות כואבות למשבר, התעניינה פחות באקוויפר ההר מאשר במאגרים אחרים. לטענת הוועדה, הסיבה לכך היא, שאקוויפר זה משותף לישראל ולרשות הפלשתינית, והיא החליטה שלא לעסוק בנושאים בהם עוסקים פורומים מדיניים מוסמכים (כמו גם הובלת מים מתורכיה). שוב - המאגר החשוב ביותר לא זכה לדיון מעמיק. התוצאה מכך עלולה להיות המשך הזנחתו.

יו"ר אגודת מהנדסי המים, שאול ארלוזורוב, שותף לדעה, לפיה מבין שלושת האגנים הראשיים, אקוויפר ההר נמצא ברמת הסיכון הגבוהה ביותר בשל מבנהו המיוחד, העשוי מסלעים סדוקים. גם הוא מתריע על כך, שאם המפלסים ימשיכו לרדת בשל שאיבה פרועה, מים מלוחים מהים התיכון עלולים לחדור, ולהמליח לחלוטין את גוף המים.

לדעת ארלוזורוב, גם הזיהום הנוצר על ידי האוכלוסיה המתגוררת מעל לאקוויפר מהווה סכנה קשה. לדבריו, ממשלת גרמניה הקציבה כספים להקמת מכוני טיהור עבור הערים טול כרם, שכם וקלקיליה, אך העבודה הופסקה באמצע. התוצאה היא, שביוב גולמי, שעד אז זרם לבורות ספיגה, שיש להם יכולת טיהור מסוימת, זורם עתה בנחלים ומזהם את הסביבה. מים אלה נתפסים על-ידי החקלאים המשתמשים בהם להשקיית שדות. יבולי שדות אלה מגיעים בסופו של דבר לשווקים בתל-אביב.

"אין מנוס מלהקים מערכות ביוב ולטהר את הקולחים ברמה טובה מאוד", אומר ארלוזורוב. "הבנק העולמי העריך לפני אוסלו ב', שיהיה צורך בהשקעה של כ-3 מיליארד דולר כדי לבייב את כל יהודה שומרון, ועד 3 מיליארד דולר כדי לבייב את עזה. לדעתי, אין שום סיכוי שבשנים הקרובות הפלשתינים יצליחו לגייס סכום כזה, ואילו ישראל תמשיך להשתמש בטיעון הזה כנגד הפלשתינים, כאילו הם אלה שמפרים את ההסכם בין הצדדים".

קמ"ט איכות סביבה במינהל האזרחי, בני אלבז, מאשר שביוב משכם וטול כרם זורם ישר לכיוון נחל אלכסנדר, כל שפכי נחל קידרון ובית לחם מגיעים לים המלח, ושפכי ג'נין מגיעים לקישון. שפכי נחל קנה מגיעים לירקון, ושפכי חברון לאזור באר שבע.

"ל-43% מהיישובים היהודים אין כל פתרון ביוב", אומר אלבז, "הדבר גורם למפגעים סביבתיים, יתושים, ריח ותחלואה. בימים אלה תסתיים הקמת מכון הטיהור של ג'נין, שמומן על-ידי המינהל האזרחי, וסוף סוף נוכל להזרים לקישון מים נקיים יותר, אך אין ספק שמדובר רק בקצה קצהו של פתרון".

"אם לא נטפל בעצמנו בשפכים ובאשפה שמייצרת הרשות הפלשתינית, המחיר הכלכלי יהיה כאין וכאפס לעומת המחיר האקולוגי שנשלם בעבור הרס אקוויפר ההר, שהוא מקור המים החשוב ביותר של המדינה", אמר בפברואר 2002 יו"ר אגוד ערים שומרון, יצחק מאיר, במהלך יום עיון שערכה המועצה הלאומית לאיכות הסביבה, של מכון ירושלים לחקר ישראל.

לפי הנתונים שהוצגו, ברחבי יהודה שומרון ועזה פועלים למעלה מ-1,000 אתרי אשפה פירטיים, שתשטיפיהם גורמים לזיהום הקרקע. לדברי מאיר, ככל שהמצב הכלכלי בגדה ילך ויחמיר, יש לצפות להתגברות התופעה.

מנהל אגף מים ונחלים במשרד לאיכות הסביבה, ד"ר ישעיהו בר-אור, מדמה את אקוויפר ההר לגבינה שוויצרית המלאה בחללים ההולכים ומתמלאים בביוב גולמי. לדבריו, מחקר שנערך עבור המשרד לאיכות הסביבה גילה, שבאזור עופרה, באזור נחל איילון וממערב לרמאללה, קיימים אזורים המאופיינים בחללים קרסטיים, שבהם הובלת מים מהירה במיוחד. חללים אלה הולכים ומתמלאים בביוב גולמי.

"הפתרון היחיד הוא להקים מתקני טיהור שיפיקו מים באיכות גבוהה מאוד, או להרחיק את השפכים כמה שיותר מהר מהאקוויפר לכיוון מישור החוף ולטפל בהם שם, הכל כדי למנוע את חלחולם המהיר לקרקע", אומר בר-אור. "המשרד לאיכות הסביבה מגבש תוכנית סיוע לרשויות המקומיות ביהודה ובשומרון במטרה לסייע להן להקים מתקני טיהור, בדיוק כפי שהמדינה מסייעת ליישובי קו העימות וליישובי המיעוטים".

"אפילו ללא מחקרים אנחנו יודעים שמצב האקוויפר גרוע מאוד", מוסיף בר-אור. "ירידת המפלסים החמורה שאירעה בשלהי קיץ 2001, מן הראוי היה שתגרום לכל פעמוני האזעקה לצלצל. אם מים מלוחים יחדרו לאקוויפר, משמעות הדבר היא אובדן כל גוף המים שתומך בהם. החרדה האמיתית שלי היא, שאם הממשלה לא תבצע בסופו של דבר את תוכניות ההתפלה ואת תוכנית ייבוא המים מתורכיה, מי שישלם את המחיר הוא אקוויפר ההר וכל יתר המאגרים".

נציב המים לשעבר, פרופ' דן זסלבסקי, אומר, שגם אם החוקרים לא בדקו מספיק את האקוויפר, יש להם מספיק מידע כדי להבין שהמצב גרוע מאוד. לדעתו, אם לא יתבצעו פעולות מיידיות לטיהור המים לרמה של מי שתייה, לא ירחק היום שלא ניתן יהיה להשתמש במימי האקוויפר, ומדינת ישראל תעמוד בפני משבר כמוהו לא ידעה. לדעתו, הטיהור לרמה המקובלת כיום אינו מספיק, והוא יגרום לנזק כבד למי התהום ולקרקע.

דו"ח ועדת החקירה למשק המים הסכים גם הוא שהמצב בלתי נסבל. "בנושא המים מול הפלשתינים, אנחנו שואבים מאותו אקוויפר, מאותם ערוצים ואותם נחלים", נכתב בדו"ח, "יש הרבה דברים שאנחנו חייבים לעשות יחד עם הרשות הפלשתינית. אותם מי ביוב שזורמים מצד אחד מבית-לחם ומצד שני מארמון הנציב או מג'בל מוכאבר, פוגעים באותם מקורות מים. מים בחברון או בקרית ארבע זה אותו הדבר. אם לא יהיו מים בקרית ארבע, לא יהיו גם בחברון ולהפך... הרשות הפלשתינית לא משתפת פעולה, אך הדבר לא פותר אותנו מאחריות".

לפני כשבועיים קיימו חברי המועצה הלאומית לאיכות הסביבה דיון בנושא הטיפול באיכות הסביבה, בעקבות דו"ח חמור שהוכיח ששני הצדדים, הישראלי והפלשתיני אינם ממלאים את חלקם.

בתום הישיבה קראו חברי המועצה לממשלת ישראל ולרשות הפלשתינית לטפל במפגעים סביבתיים, ובראשם בנושא המים. לדעת חברי הוועדה, מפגעים אלה, שחלקם בלתי הפיכים, מחמירים בחודשים האחרונים כתוצאה מהנתק בין הצדדים, וכתוצאה מפעולות האיבה בין הרשות הפלשתינית ובין ישראל. לדעת המועצה, תוצאות העימות גורמת לסבל לשני הצדדים, ועלולות לזהם מקורות מים חיוניים שיחסרו לאוכלוסיית שני הצדדים בשנים הבאות.

הדו"ח יוגש לממשלה, והיא תחליט מה לעשות בו. ניסיון העבר אינו מבטיח טובות.