ישראל, המדינה השנואה בעולם

הנוסעים במורד רחוב רינו, בצפון-מערב וושינגטון, צפו במשך שבועות ארוכים בשינויים בחזית בניין האבן הירושלמית אשר בפינת רחוב ואן-נס. תחילה נחפרו הבורות והועמקו; אחר-כך נתקעו הברזלים; הלבנים הונחו לאטן, כמעט בכובד-ראש - וחומת אבן צמחה בתוך הגן, במקום שבו נראו לפנים רק דשא, וחנוכייה, וגדר מנומסת וחושפת הכול.

אומנם הימים האלה אינם כתיקונם, וחיישנים סמויים מתחקים אחר נשורת רדיו-אקטיבית במכוניות הנכנסות לוושינגטון; ורק בשבוע שעבר אימץ הקונגרס חוק להסדרת בחירה מהירה של חברים חדשים, אם הנוכחיים יחוסלו בהתקפת טרור. בימים כאלה, חומות מעוררות הבנה.

חוץ מזה שהחומה האמורה, מושלמת וגאה, חוצצת עכשיו בין שגרירות ישראל בארצות-הברית ובין שאר העולם, חוליה בחומה, הנמתחת מן התענכים ועד קו המשווה. עוד מעט קט יוכלו ישראלים לרכוש גדר ביטחון ניידת בנמלהתעופה בן-גוריון, לפני שהם יוצאים למסע הרה-סכנות בריביירה האיטלקית.

אשר לוושינגטון, הנה גם כאן, בעיר הבירה הידידותית ביותר לישראל עלי אדמות, ישראל הופכת למחסום אנטי-טנקי אחד גדול, ארץ זבת חלב וקיפודים ואנשי ביטחון מהירי חימה. מה מאוד ראוי זמן ההתקפדות: בדיוק כאשר הגיע לכאן השגריר האידיאולוגי ביותר שהיה לישראל בארצות-הברית אי-פעם. בסוף החודש שעבר הוא אמר לפעילים נוצריים כי חצי-האי סיני הוא "חלק ממולדתנו".

זכות שאיש אינו יכול לתבוע

ישראלים יכולים לכבות כאוות נפשם את סי.אן.אן, אבל אין הם יכולים למחוק את התמונות, ואין הם יכולים לצנן את איבת העולם. ישראל - אפשר לומר עכשיו ללא כל היסוס - היא המדינה השנואה ביותר עלי אדמות.

שונאיה רבים ומגוונים, ביניהם יש בעלי איבה פתולוגית, השונאים את ישראל מפני שתמיד שנאו אותה, בלי קשר למעשיה; ויש כאלה השונאים אותה מפני שהם שונאים את אמריקה ואת המערב, וישראל נכרכת בקלות בחבילת השנאה הזו. אבל יש כאלה השונאים אותה מפני שהם חושבים שהיא חצתה את כל הגבולות, והיא תובעת לעצמה זכות שאיש אינו תובע לעצמו: להיות אדונית לגורלה בכל מחיר, גם אם את המחיר הזה לא היא לבדה תשלם.

הקטגוריה המסוכנת ביותר של שנאה לישראל נובעת מחוסר הסבלנות כלפי מדיניותה, ומן הפחד שהמדיניות הזו מעוררת. ישראל יוצרת עכשיו רושם לא כל-כך שפוי. חייליה משתוללים במחנות פליטים, יורים באוויר ופוגעים בילדים, ממיטים הרס חסר-שחר על בניינים, דורסים מכוניות בבולדוזריהם. זו אינה רטוריקה, זה מה שרואים על המרקע, ועל עמוד השער של העיתון. חלקת לשונו של המסביר הטוב ביותר אינה יכולה להפיג את הרושם. מי שצריכים לכתוב מסה ארוכה ולמדנית, כדי להסביר צילום רע אחד, הפסידו בקרב עוד לפני שהתחילו.

זו ישראל בימים האלה, וכמעט כל מלה הנפלטת מפי מנהיגיה הפוליטיים ומפי קציני צבאה מחזקת את התחושה שאם היא עדיין לא יצאה מדעתה, הנה היא קרובה מאוד לצאת.

חומרת בידודה של ישראל בעולם מצריכה התחלה של הרהור מחדש בסדר-העדיפויות הלאומי. אומנם כן, ישראל אינה ראויה לבידוד הזה. אומנם כן, ישראל היא קורבן לחוסר הגינות, לדעות קדומות, לרשעות ולטיפשות. אבל אין זה מספיק שישראלים יודעים שהם צודקים, וששאר העולם טועה. התוצאות של בידוד ישראל אינן רק אובדן נקודות בקרב של יחסי-ציבור.

לא נקודות ישראל מאבדת, אלא את הלגיטימציה שלה. עצם זכותה להתקיים מתחילה לעמוד בספק רציני, לא רק בשוליים המטורפים של השמאל הקיצוני האירופי והאמריקני, אלא בקרבה מאיימת אל הזרם המרכזי של דעת-הקהל.

להיות כלוקסמבורג - או לא להיות

לפני שנה, שגריר צרפת בלונדון, דניאל ברנאר, מעד במסיבה פרטית, והתלונן שישראל היא "מדינה קטנה ומחוריינת" (little shitty state). לישראלים ולידידיהם, יהודים ולא-יהודים, היתה תשובה מן המוכן: דבריו הנקלים של הדיפלומט היו ראיה ל"אנטישמיות הצרפתית". ואיך נוהגים ב"אנטישמיות צרפתית"? זה קל: קודם-כול מזכירים את דרייפוס ואת וישי, ואחר-כך מריעים מול הטלוויזיה למראה תבוסותיה של נבחרת צרפת במשחקי הגביע העולמי בכדורגל.

זה בסדר, זה עוזר לשחרר קיטור. אבל זה אינו תחליף למחשבה מדינית. שגריר צרפת בלונדון שיקף את שינוי הערכים ביחס לישראל באליטה האירופית. האליטה הזו אינה רוצה שישראל תחדל להתקיים, אבל היא רוצה שישראל תחדל להתקיים בצורתה הנוכחית. שישראל תהיה כלוקסמבורג: קטנה, משגשגת, עשירה (אם היא רוצה) - אבל רק אנקדוטה טריטוריאלית ופוליטית, הקיימת ברצונם הטוב של שכניה, מפני שמה היא מפריעה להם, הדוכסות הזעירה והמגוחכת. על-פי ההשקפה הזו, ישראל של העתיד צריכה להיות מכווצת למינימום השטח הנחוץ לה, מפורקת מרוב כוחה הצבאי, ובעיקר מפורקת מיומרותיה הפוליטיות. ישראל של העתיד לא תוכל עוד להפריע באופן פעיל ליחסי המערב עם העולם הערבי והמוסלמי, ולא תנופף באופן דיסקרטי ב-200 הירושימות.

מי שעדיין חושב ש-11 בספטמבר המחיש לעולם המערבי את אחדות המטרה שלו, או את אופיים הרצחני של אויביו, אינו אלא טועה. בימים האלה, ארצות-הברית מבודדת ושנואה יותר באירופה ממה שהיתה לפני 11 בספטמבר. לא רק אירופים, אלא גם מספר גדל של אמריקנים אינם להוטים לאמץ את תרחיש גוג-ומגוג של ג'ורג' דאבליו בוש, זה החושב לבלתי נמנע את מלחמת בני אור בבני חושך.

המסתייגים אינם חושבים שלעינינו מתחוללת "מלחמת ציוויליזציות". הם מעדיפים טיפול נקודתי בטרור על-פני מתקפה כללית. אין להם כל חשק להסתבך במלחמה גלובלית עם האיסלאם, לא מפני שהם יורשי מדיניות הפייסנות כלפי רודנים של שנות ה-30, אלא מפני שאין הם חושבים שמלחמה כזאת היא מחויבת המציאות.

כאשר אפיין את "המדינה הקטנה והמחוריינת", השגריר הצרפתי ברנאר הוסיף (על-פי בעלת הטור הפרו-ישראלית הנלהבת ברברה עמיאל, ששמעה את דבריו במסיבה פרטית): "מדוע על העולם צריכה לרחף סכנת מלחמת עולם שלישית בגלל האנשים האלה?", זאת אומרת הישראלים.

"כמו חוקי הפיסיקה עצמם"

כמעט שנה אחר-כך, ברנאר אינו היחיד המציג את השאלה הזו. בסוף החודש שעבר היא בקעה בפומבי מגרונו של ריצ'רד באטלר, הדיפלומט האוסטרלי, שעמד בראש משלחת פקחי-הנשק של האו"ם לעיראק לפני ארבע שנים. באטלר היה שנוא-נפשם של העיראקים, הם חשבו אותו לסוכן אמריקני.

כמו קאטו הזקן בסנאט של רומא העתיקה, באטלר הוסיף להזהיר פעם אחר פעם מפני סכנת סדאם. רק לפני חודשיים ומשהו, באטלר הופיע בשימוע בוועדת סנאט בוושינגטון, כדי להזהיר בטון אפוקליפטי מפני כל דחייה נוספת של פעולה נגד עיראק.

אבל ב-26 בספטמבר השמיע באטלר הזהרה לא צפויה. בראיון עם סוכנות הידיעות רויטרס בהונג-קונג, הוא אמר כי הוא חושש שאם עיראק תתקוף את ישראל, ישראל תגיב במהלומה גרעינית. "אם זה יקרה", הוא הוסיף, "העולם ישתנה ללא הכר - ואני חושש שאם זה יקרה, מדינת ישראל תחדל להתקיים".

דבריו של באטלר היו כל-כך סתומים, עד שמספר ניכר של עיתונים, שציטטו את הזהרתו, השמיטו ממנה את הנבואה הקודרת על אחרית ישראל. אבל כוונות באטלר התבהרו מאז. בסוף השבוע שעבר הוא הופיע במרכז ללימודי שלום וסכסוכים של אוניברסיטת סידני, באוסטרליה מולדתו.

על-פי ציטוט בעיתון סידני מורנינג הרלד (3 באוקטובר), באטלר גינה שם את ארצות-הברית בלשון שהיתה יאה למבקרים הקיצוניים ביותר שלה בשמאל האירופי ואפילו בעולם המוסלמי. הוא האשים כי כאשר אמריקה דורשת את פירוק חימושה הגרעיני של עיראק, היא נוקטת "סטנדרטים כפולים".

"אחדים מן הרגעים הקשים ביותר שלי בעיראק", הוא סיפר, "היו כאשר העיראקים תבעו ממני להסביר מדוע אנחנו רודפים אותם בגלל נשק ההשמדה ההמוני שלהם, כאשר לא הרחק משם נמצאת ישראל, ואנחנו מניחים לה לנפשה, אף-על-פי שידוע כי יש ברשותה איזה מאתיים כלי-נשק גרעיניים".

הסטנדרטים הכפולים, הוא אמר, מניבים מצב של חוסר יציבות, ו"זה מפני שבני-אדם אינם מוכנים לבלוע חוסר הגינות כזאת. העיקרון ברור כמו חוקי הפיסיקה עצמם".

אכן, הנשימה נעתקת. באטלר? לא ידע מה להשיב לעיראקים? האין זה מובן מאליו מה צריכה להיות התשובה? התשובה היא שבידי ישראל - כך אומרים - יש נשק גרעיני זה 35 שנה, והיא לא עשתה בו שימוש, ולא איימה להשתמש בו. לישראל יש נשק גרעיני רק כדי לנסות ולהישאר בחיים, אם יקיצו כל הקיצים. היש איזשהו ספק מה היה עושה סדאם חוסיין אילו היה בידיו נשק גרעיני? האין זה ברור שהוא היה משתמש בו נגד איראן? נגד ישראל? אולי גם נגד טורקיה, ונגד שכניו הערביים?

אם נשאל את שימוש הלשון של באטלר עצמו, התשובה הזו ברורה "כמו חוקי הפיסיקה עצמם". מדוע אפוא לא נתן את התשובה הזו? נראה כי אפילו בעיני באטלר הבעיה אינה עוד אם ישראל צודקת, או אם יש לישראל זכות להתקיים. הבעיה היא שזכותה של ישראל להתקיים חשובה הרבה פחות מזכותו של שאר העולם לחיות בשלום ובשגשוג.

אצל אנשים כבאטלר, המאורעות של השנתיים האחרונות מחזקים את הרושם שישראל נדחקת סמוך מאוד אל פי התהום. הואיל והיא נדחקת לשם, אצבעה מתחילה לרחף על הכפתור הגרעיני. אם היא תלחץ עליו - נניח לא מאתיים פעם, אלא רק עשרים פעם - היא תמיט חורבן שאין לו שיעור על סביבתה, והיא תסכן את המשך קיומו של המין האנושי. כך ממש. לעולם לא תהיה ברירה, אלא לשים קץ לקיומה. מפני שבברירה בין חמישה מיליון ישראלים לחמישה מיליארד לא-ישראלים, אין כלל ספק צורכיהם של מי ייחשבו יותר.

"לכו-נא לכל הרוחות"

אני מקווה שברור לקורא כי התיאור שאני נותן כאן אינו מייצג את השקפת עולמי. זו רק הערכה על השקפתם של אחרים ועל מניעיהם. ישראל נמצאת עכשיו במצב-רוח כל-כך קסנופובי, זאת אומרת שונא זרים; ישראל מתבוננת בעולם החיצון בדרגה כל-כך קיצונית של מרירות ושל טינה; ישראל מרגישה כל-כך מאוימת על לא עוול בכפה - עד שמתמעט עד מינימום הסיכוי כי היא תקדיש את תשומת-הלב הראויה לפסיכולוגיה של מבקריה ושל שונאיה ולמניעיהם.

אין זה כלל מן הנמנע כי לפני ישראל מתחילה להצטייר ברירה חדשה, שישראלים כמעט אינם משגיחים בה: בין שינוי רדיקלי של האסטרטגיה הלאומית - ובין אובדן לגיטימציה. בניגוד לרושם הג'ינגואיסטי, השורר כיום בארץ, ישראל אינה עומדת ברשות עצמה, ואינה יכולה להחליט באופן אוטונומי על יעדיה.

המידה שבה ישראל מתרחקת מן היכולת להבין את העולם החיצון מתחילה להזכיר יותר ויותר - אוי ואבוי - את המנטליות של האפריקנרים בדרום-אפריקה מאמצע המאה ה-20 ואילך. האפריקנרים היו ראויים לעצמאות לאומית לא פחות מאיזשהו עם אחר. אבל - ואני מתנצל על המטאפורה הלא-נעימה - הם התחילו להידמות לציפורן הבוהן, הצומחת אל תוך הבשר. היה בהם משהו כל-כך פראי, כל-כך עקר, כל-כך מתכחש למציאות.

ב-1977, אחרי שהקהילה הבין-לאומית הטילה על דרום-אפריקה אמברגו צבאי, ואחרי שנמתחה עליה ביקורת בגלל החשד שהיא מפתחת נשק גרעיני, ראש ממשלתה בימים ההם, יוהנס פוסטר, הכריז: "קטנים כאשר נהיה, חלשים כאשר נהיה, אנחנו אומרים לעולם החיצון - לכו-נא לכל הרוחות אם זה רצונכם" (או, בתרגום גס, המעביר את רוח הדברים אם גם לא את לשונם, "תקפצו לנו, אם אתם רוצים"). שבע-עשרה שנה אחר-כך, מדינת האפריקנרים התפזרה לכל רוח.

על ספסל הנאשמים בהאג

מי שאין דעתם נוחה מן ההשוואה עם דרום-אפריקה מוזמנים להרהר באנלוגיה אחרת: עם סרביה.

על ספסל הנאשמים בבית-הדין לפושעי מלחמה בהאג יושב זה שמונה חודשים סלובודן מילושביץ', שהיה המנהיג העליון של האומה הסרבית במשך 13 שנה, והוציא אותה למלחמות עקובות מדם נגד שכניה ונגד מיעוטיה. הוא היה משוכנע שהסרבים הם הקורבנות הגדולים ביותר בעולם, עוד מן המאה ה-15. שאירופה והמערב בגדו בהם פעם אחר פעם, והניחו להם להישחט בידי העוסמאנים ובידי האוסטרים ובידי הנאצים ובידי הקרואטים - והם חוזרים וקושרים נגדם עכשיו.

העיתונאי הבריטי-הולנדי חד-העין, אייאן בורומה, עקב אחר מילושביץ' באחד מדיוני בית-המשפט. "ניסיתי למצוא בפניו את הרמז הקל ביותר שהוא יודע שהוא משקר. לא מצאתי שם כלום... כאשר מילושביץ' מדבר על קונספירציות נגד הסרבים, או על חיפושי השלום הנצחיים שלו, הוא מדבר בכנותו של ילד מושלם מתנועת הנוער" (גארדיין, 1 באוקטובר).

אין זאת אומרת שלא היה ממש בטענות הסרבים. אבל הם שמטו את הקרקע מתחת לרגליהם שלהם. מנטליות הציפורן הצומחת אל תוך הבשר הרחיקה אותם מכל יכולת להבין את השינויים ההיסטוריים סביבם. הם החמיצו את הרכבת פעם אחר פעם. הם לא הבינו שמה שהיה אפשר לעשות 50 שנה קודם אי-אפשר עוד לעשות עכשיו. שרמות הסובלנות וההבלגה של העולם החיצון פחתו מאוד. שאירופה לא תניח לגירושים המוניים ולמעשי רצח להימשך בתוכה לאורך זמן.

הסרבים חשבו שמספיק שהם צודקים, ומספיק שהם יודעים שהם צודקים. התוצאה היא שסרביה חזרה פחות או יותר אל ממדיה משנת 1914. זו סרביה היחידה שהעולם החיצון מוכן לקבל: חלושה, מפורקת משאיפותיה הטריטוריאליות והפוליטיות, סמוכה על שולחנן של ארצות-הברית ושל אירופה, ומהנהנת בנימוס. פוליטיקאיה וגנרליה שואלים את עצם מי מהם יוסגר מחר לבית-המשפט בהאג.

מה למדת בהרווארד, קולונל חמוד שלי?

סרביה מזמנת לקח מפני התוצאות הרות-האסון של רדיפת צדק בכל מחיר. אינני יודע אם "הקולונל הישראלי מנאבלוס" הספיק לעיין בתוצאות האלה. הניו-יורק טיימס פרסם בשבוע שעבר ראיון עם הקולונל הזה, המח"ט המנהל בימים האלה את חיי שכם. העיתון אינו נוקב בשם הקולונל, אבל מציין שהוא קיבל לאחרונה תואר אקדמי בבית-הספר ללימודי ממשל על-שם קנדי באוניברסיטת הרווארד.

הקולונל הוא איש מעניין, בעל עין בוחנת, היודע שהוא ממרר את חיי התושבים. הוא אינו מתענג על זה, אבל גם אינו מתנצל. "הם יסבלו, עד שהם יבינו", הוא אומר. אין הוא צופה סוף קרוב. "אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת מאה שנה. זה מה שאני אומר לחייליי".

אכן, מילושביץ' והגנרלים שלו, ויוהנס פוסטר והגנרלים שלו, היו מתקשים להתחרות בניסוח הדטרמיניסטי הזה. כל אחד מהם היה בטוח שהוא אדון לגורלו, שהוא מציע לעמו את נוסחת הגאולה והשיור היחידה, שצריך רק לנשוך את השפתיים ולקמוץ את האגרוף.

הקולונל אולי בילה זמן הגון ורב-השראה בקמפוס הנאה של הרווארד, והתאבק בעפרם של גדולי הפרופסורים - אבל הוא חזר משם בידיים ריקות, אם לא רכש שם את ההבנה שאין לישראל מאה שנה. ואין לה, מפני שאיש אינו נותן לה מאה שנה.

ריצ'רד באטלר עשה לישראל טובה, כאשר הזהיר אותה מפני התוצאות ארוכות-הטווח של אסטרטגיית הביטחון שלה. היא אינה נמצאת שם לבדה. היא אינה רשאית להניח שהיא תהיה מחוסנת לאורך ימים מפני חוסר סבלנותו של העולם. צודקת או לא צודקת, זו אינה השאלה. רציונלית ומבינה את מגבלותיה או לא - זו השאלה.