פורום לא נאות

"לכל הבנות (...) נשואות, רווקות, שמנות, רזות, עם/בלי ילדים: יש בסביבה זאב טורף שמנסה לצוד את כולכן. קוראים לו (...). הברנש הוא סוטה מין מסוכן, שקרן, נצלן, תחמן ערמומי מאוד שיש לו רק עניין אחד: לזיין (...) הוא שוכב עם המון בחורות באותה תקופה ומפיץ מחלות מין (...) הוא השטן בכבודו ובעצמו (...) הוא גם מסוכן, כי הוא מתנקם ומעניש את מי שעושה לו משהו שפוגע בו, לדעתו (...) מנוול (...) הוא גם עלול לעשות לכם דברים יותר גרועים (באלימות). תעשו לעצמכן טובה ואל תתקרבו לשטן. זה בכל הרצינות משלוש בנות שנפגעו מהחלאה הזה".

זו דוגמא אחת מני רבות, אשר אינה דמיונית כלל וכלל, לדברים הנכתבים על-ידי גולשים אלמוניים, המסתתרים מאחורי כינויים בדיוניים, ב"פורומים" שבאתרי האינטרנט. הפרסום הזה נעשה באתר המיועד לקהילה מסוימת של אנשים, המכירים זה את זה. שמו הפרטי ושם המשפחה של אותו "זאב טורף" (כביכול) פורסמו באותה הודעה והושמטו כאן מפאת כבודו ונוכח זאת שהדברים החמורים היו חסרי שחר.

איש הישר בעיניו יעשה

ON-LINE למרביתנו הזדמן לגלוש באתרי אינטרנט ולקרוא את ההודעות, אשר גולשים אחרים פרסמו במסגרת ה"פורומים". רבים מאיתנו אף מפרסמים לעיתים בעצמנו הודעות ב"פורומים". העובדה שבעת הפרסום ב"פורום" המפרסם אינו חייב להזדהות והוא יכול להעניק לעצמו כינוי ("ניק") כאוות נפשו מפתה מאוד. המפרסם האלמוני יכול לשחרר בעת הפרסום יצרים אפלים בלי "לעשות צחוק מעצמו", מחד גיסא, ובלי להכניס את עצמו לסיכון של תביעה, מאידך גיסא.

אלא שלפעמים "שחרור היצרים האפלים" כרוך בפרסום דברים פוגעים באדם אחר. לא אחת ניתן למצוא ב"פורומים", שבאתר אינטרנט זה או אחר, דברי נאצה כלפי אנשים מסוימים, העלאת האשמות בנוגע אליהם, הכפשות והשמצות לרוב. אין ספק, שאילו מי שמפרסם הודעות ב"פורומים" היה ניתן לזיהוי, הוא לא היה מפרסם את הדברים באותה הצורה, והוא היה נזהר יותר על-מנת שלא להכניס את עצמו למצבים לא-רצויים.

כך, מוצאים עצמם אנשים שונים נפגעים עד מאוד מדברים שפורסמו אודותיהם ב"פורומים" באינטרנט. אין המדובר בעלבון גרידא, כי אם בפגיעה ובנזק ממש, אשר עלולים להיגרם כתוצאה מן הפרסום. בדרך כלל, המדובר באנשים, אשר הם מוכרים בציבור בכלל או שהם מוכרים לפחות בקרב ציבור מסוים, אשר סביב ענייניו נסב האתר, שבו פורסמו הדברים (כאלה יש רבים).

כאשר דברי לשון הרע מתפרסמים ברדיו, בטלוויזיה או בעיתון, יכול הנפגע לתבוע פיצויים לא רק מן המפרסם עצמו (אשר באמצעי תקשורת אלה הוא בדרך כלל אינו אנונימי), אלא גם מעורך אמצעי התקשורת, שבו פורסמו הדברים, ממי שהחליט בפועל על פרסום הדברים ומגורמים רלבנטיים נוספים.

וממי יוכל הנפגע להיפרע כאשר המדובר בפרסום דברים נוראיים ב"פורומים" שבאינטרנט, כאשר המפרסם אנונימי? האם הנפגע יוכל לתבוע את הבעלים של אתר האינטרנט? שמא את ספק האינטרנט? אולי את מנהל ה"פורום", שבו פורסמו הדברים? בהיות הנושא "בחיתוליו" לא ניתן למצוא מקרים רבים, בהם שאלות אלה נדונו בבתי המשפט בישראל. נראה שרק פעם או פעמיים נדרשו בתי משפט השלום להשיב על שאלה רלבנטית זו או אחרת, ולא נפסקה בישראל הלכה מחייבת בנוגע אליהן.

לעובדה זו נודעת חשיבות רבה במיוחד לאור זאת, שחוק איסור לשון הרע (אשר נחקק בשנת 1985) לא הותאם ל"מדיה" החדשה הזו ואינו מספק תשובות לשאלות אלה. מציאות בלתי ראויה זו הובילה לכך, שההשתוללות ב"פורומים" הולכת וגוברת, איש הישר בעיניו יעשה, והנפגעים מן הפרסומים הנוראיים אודותיהם מוצאים עצמם וידיהם על ראשיהם, ללא יכולת לעמוד על כבודם ועל שמם הטוב, וללא יכולת לתבוע אדם כלשהו בלשון הרע.

הוסף לכך את העובדה, שלפיה משטרת ישראל אינה מצוידת בכוח האדם הדרוש לשם טיפול בתלונות, אשר נפגעים מלשון הרע באינטרנט מגישים לה (רק למשטרה יש את הכוח להגיע לידי זיהויו של המפרסם האנונימי), ולפיכך היא אינה יורדת לשורש העניין, אלא במקרים קיצוניים בעלי חשיבות ציבורית יוצאת דופן, ותקבל אנרכיה מוחלטת בכל הקשור בפרסומים ב"פורומים".

יש הגורסים, כי קדושתו של חופש הביטוי מצדיקה את התרת הרסן המתוארת לעיל. לטעמם, הגבלה של האפשרות לפרסם באינטרנט, באורח אנונימי, דברים כאוות נפשו של המפרסם, תהווה פגיעה בחופש הביטוי ותפגע אנושות במדיום המדהים הזה האינטרנט ON-LINE.

למולם יש הגורסים, כי אף כי יש לעודד את התפתחות האינטרנט ואף כי חופש הביטוי הינו ערך יסוד מן המעלה הראשונה, הרי שאין להקריב על מזבחם את כבודו של האדם ואת זכותו לשם טוב. לטעמם, האינטרנט מהווה אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. לפיכך, כך הם, התרת הרסן ושחרור החרצובות יוצרים מצב, שבו הגולם קם על יוצרו ושבו "עקרון האינטרנט" הופך ל"עקרון יסוד", הגובר על זכות היסוד לשם טוב ולכבוד.

ומה אומר המחוקק הישראלי?

כאמור, חוק איסור לשון הרע אינו מותאם כלל לעידן הטכנולוגי הנוכחי, ואין מוסדר בו המצב החדש, שלפיו דברי לשון הרע מתפרסמים "בפורומים" שבאינטרנט. כמובן, מי שמפרסם דברי לשון הרע באינטרנט, תחת שמו, צפוי להיתבע בלשון הרע, כרגיל. אלא שסעיפי החוק, המטילים אחריות גם על "עורך", "מי שהחליט בפועל על הפרסום" וכו' מתייחסים אך ורק לאמצעי התקשורת, ולא לאינטרנט.

אף כי בבוא בתי המשפט בישראל לפרש את החוק, אין הם מסתפקים במילותיו של החוק אלא הם נעזרים גם בתכלית החקיקה ובהיסטוריה שלה, הרי שקשה להכניס לחוק את מה שאין בו. דומה, כי כל עוד החוק עצמו לא יטיל, במפורש, אחריות, בגין פרסום לשון הרע מצד גולשים אנונימיים, על ספקי השירות, בעלי האתרים ומנהלי הפורומים, יתקשו מאוד בתי המשפט לעשות כן, על דרך הפרשנות.

אלא שנראה כאילו המחוקק הישראלי חושש מלהכניס את ראשו לסוגיה מסובכת ורבת פנים זו. חששו זה של המחוקק בא לידי ביטוי, למשל, בישיבה מיוחדת של ועדה, שכינס ח"כ מיכאל איתן (העומד בראשה). זו התכנסה בעקבות אירוע, שבו משטרת ישראל החרימה את מחשבו האישי של גולש, אשר פרסם בפורום, תחת מעטה האנונימיות, דברי נאצה כלפי שופטת בית המשפט העליון, ואשר הציגם כאילו נכתבו על-ידי העיתונאי יואב יצחק באתר האינטרנט שלו.

במהלך הישיבה הביע יו"ר הוועדה את דעתו, שלפיה אנו מנסים להתמודד באמצעות כלים של עידן ישן עם מהפכה שאנו מתקשים להגדיר אותה. הוא הביע את החשש, שלפיו "מרוב רצון ומתוך כוונות הכי טובות אנו עלולים להרוג את כל הרעיון של האינטרנט". דומה, כי המחוקק הישראלי חושש מלטבול את רגליו במימיו הקרים של העידן הטכנולוגי המתקדם. בכך מאפשר המחוקק לכל "בריון אינטרנטי" לעשות כרצונו, להשמיץ, לפגוע ולחלל את כבודו של אדם ואת שמו הטוב, והכל מאחורי מעטה האנונימיות ועל מזבח ה-ON LINE.

רק נציגי לשכת עורכי-הדין הביעו באותה הישיבה את הדעה, שלפיה אין לאפשר את הפיכתו של האינטרנט ל"עיר מקלט" למפירי חוק אנונימיים. אלה קראו למחוקק להסדיר את הסוגיה באופן ברור וחד-משמעי.

ומה עמדת בתי-המשפט?

כאמור, ידיהם של בתי המשפט כבולות, שעה שעליהם לפסוק ולהכריע אך ורק בהתאם לחוק הישראלי. מקרים בודדים של פרסום לשון הרע בפורומים הגיעו עד כה לבתי המשפט בישראל, ובודדים עוד יותר זכו להכרעה (של בית משפט השלום). כך, לא ניתן לדעת אפילו מה עמדתם של בתי המשפט בנוגע לשאלות שהעלינו לעיל.

הכלים העומדים לרשות בתי המשפט בבואם לדון בתביעות לשון הרע נגד ספקי אינטרנט, בעלי אתרים וכו' בגין דברים, שפורסמו בפורומים על ידי גולשים אנונימיים, הם החוק הישראלי (שאינו נותן מענה לכך), החוקים במדינות אחרות בעולם (הקובעים הסדרים מגוונים, שונים זה מזה), כללי הפרשנות המקובלים, ומידת המוסר וההיגיון של השופטים עצמם.

רק פעם אחת ניסה בית המשפט להתמודד לעומקן עם השאלות הקשות, שהעלינו לעיל. בפני בית משפט השלום בכפר-סבא נדונה תביעה של חירש מלידה, אשר טען, כי פורסמו אודותיו דברי לשון הרע בפורומים לחרשים באינטרנט (ת"א 7830/00). התביעה הוגשה נגד מי שהקים וניהל את הפורום, שבו פורסמו הדברים. התובע טען, כי יש לחייב בפיצויים את מנהל הפורום, אשר לא מחק את הדברים החמורים, שפורסמו אודותיו על-ידי גולשים אנונימיים (שעה שהוא מחק דברים שהתובע פרסם באותו הפורום). בבוא בית המשפט להכריע בתביעה, היה עליו, למעשה, "להמציא את הגלגל" ולפסוק מבלי שהיתה לפניו הלכה מחייבת של בית משפט גבוה יותר, גם לא פסקידין קודמים, מהם הוא היה יכול ללמוד ולהשליך על התביעה שבפניו. לפיכך הרחיק בית המשפט למחוזות רחוקים, ובחן מה הדין בארצות-הברית ובאירופה, וביקש לקבל סיוע משם.

אלא שהדין הרלבנטי בארה"ב שונה בתכלית מזה שבאירופה. בעוד שבארה"ב מושם הדגש על חופש הביטוי ועל התפתחות האינטרנט כענק טכנולוגי, המשתלט על העולם ובעוד מוענקת שם חסינות מוחלטת לספקי האינטרנט (ולפיכך, מי שנפגע מלשון הרע ב"פורומים" לא יוכל לתבוע, למעשה, אדם כלשהו בגין הפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מהפרסום), הרי שבאנגליה מוטלת אחריות על ספק, אשר עשה עצמו אחראי לפרסומים ב"פורומים" שבאתרו, ואשר ידע או שהיה עליו לדעת שפורסם שם דבר לשון הרע, והוא לא מחקו.

לעומת שתי אלה, קובעת הדירקטיבה האירופאית, כי רק ספק אינטרנט, אשר ידע בפועל אודות לשון הרע שפורסמה ב"פורום" שבאתרו ושלא מחק אותה, יישא באחריות. היא קובעת שגם ספק, אשר בחר לפקח על הפרסומים ב"פורומים" שבאתרו ואשר בחר להפעיל את כוחות העריכה והמחיקה שלו, יישא אף הוא באחריות ללשון הרע המתפרסמת ב"פורום" שבאתרו.

נציין, במאמר מוסגר, כי התחושה היא, שהן בארה"ב והן באירופה חששו המחוקקים לפגוע בתקשורת ה-ON-LINE באינטרנט. חששם זה הוביל אותם לגמד את זכותו של האדם לכבוד ולשם טוב ולהאדיר את עקרון חופש הביטוי ואת "עקרון האינטרנט", אשר תפס לו מקום של כבוד בין עקרונות היסוד בעולם. כך מוצא עצמו האדם הקטן נתון בצלו של הענק המתפתח - האינטרנט. כאמור, הגולם קם על יוצרו.

השופט רמי אמיר בבית משפט השלום בכפר סבא חיפש את דרך המלך שבין כל ההסדרים השונים. הוא ביקש להתוות דרך חדשה בדין הישראלי, וקיווה כנראה, כי פסקדינו יהווה משום ציון דרך בנוגע לשאלת אחריות ספקי האינטרנט ובעלי ומנהלי האתרים והפורומים בגין פרסום לשון הרע על-ידי גולשים אנונימיים.

תחילה הבהיר השופט הנכבד, כי אף כי מילות החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, ואף כי שינויי העיתים מחייבים פרשנות גמישה של הוראות החוק, הרי מאחר שהחוק לא קבע כך במפורש, לא ניתן להטיל על ספקי האינטרנט ועל בעלי האתרים ומנהלי הפורומים את האחריות שחוק איסור לשון הרע מטיל על "עורך של אמצעי תקשורת" וכו'. משכך קבע, תר השופט אחר מקור חוקי אחר, שבאמצעותו יהיה ניתן להטיל על הספק ועל הבעלים והמנהלים אחריות בגין פרסום שפרסמו אחרים ב"פורום".

בקשר לכך בדק השופט, האם ניתן לקבוע, שבהימנעות מנהל הפורום (וגם ספק האינטרנט ומנהל האתר) למחוק פרסומים פוגעים יש משום רשלנות, אשר בגינה ניתן לחייבו בפיצויים.

השופט קבע, שאין בידו לאמץ את אף אחד מן הפתרונות החוקיים, שהוא מצא בעולם, וראה לעצמו לקבוע מבחנים חדשים משלו לשאלה זו. כך נקבע, לראשונה במשפט הישראלי, כי על-מנת למצוא את האיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין השם הטוב וכבוד האדם, תוך התחשבות במאפיינים המיוחדים של האינטרנט ובשיקולים מוסריים, יש לקבוע מבחן משולש ומצטבר: באחריות לפרסום של גולש אחר ב"פורום" יישא רק ספק/בעל אתר/מנהל פורום, אשר מי שנפגע מן הפרסום פנה אליו ודרש ממנו למחוק את הדברים (והוא לא עשה כן), וזאת רק כאשר הפרסום היה פוגע ואסור בעליל וכאשר הספק היה יכול, במאמץ סביר, למנוע את הפגיעה בנפגע.

ימים יגידו מה תהיה עמדת בתי המשפט בנוגע לקביעות שבפסק-הדין הנ"ל. הביקורת העיקרית, שניתן למתוח על המבחן המשולש, שנקבע כאמור, מתייחסת אל הדרישה מן הנפגע לפנות אל מנהל הפורום ולדרוש ממנו את מחיקת הדברים, כתנאי להטלת האחריות. ומה אם הנפגע כלל לא היה מודע לפרסום משך זמן רב? והרי בחוסר-מודעותו לא היה כדי למנוע את הפגיעה בשמו הטוב. ומה אם הנפגע לא ידע כיצד לפנות בדרישה כאמור? האם בכך יש כדי לפטור את האחראים לאתר מאחריות? והאם לא יהיה זה נכון לדרוש ממי שמחליט להקים באתרו "פורום", שיתכבד וימצא את הדרך לפקח על הפרסומים ולמחוק כל לשון הרע, שעלולה לפגוע באחר?

למי שמחליט להקים באתרו "פורום" יש את הטעמים לכך. בדרך כלל המדובר בטעמים כלכליים. בקיומם של "פורומים" באתר יש כדי למשוך גולשים נוספים לאתר, כדי להאדיר את שמו של האתר וכדי לעשותו מפורסם יותר (דבר שימשוך אליו יותר מפרסמים, אשר ישלשלו כסף טוב לכיסו של בעל האתר). ואם כך, האם יהיה זה נכון לאפשר לאחראי על האתר ליהנות מן הדבש אך לא לשלם את המחיר המתחייב?

בתביעתו נגד בעלי האתר רוטר.נט טען העיתונאי יואב יצחק, כי יש להטיל על בעלי האתר את האחריות לפקח על הפרסומים שב"פורום" ולחייבם למחוק ביוזמתם, בתוך זמן סביר, כל פרסום המהווה לשון הרע אסורה. תביעה זו, אשר הסתיימה לפני זמן קצר בהסדר גישור, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב לאחר שהן רוטר והן גולשים אנונימיים פרסמו השמצות אודות יצחק. תביעה זו העניקה לבית המשפט המחוזי הזדמנות מצוינת להיכנס לעובי הקורה ולקבוע הלכה, אשר תחייב לפחות את בתי משפט השלום (אשר בפניהם נדונות בדרך כלל התביעות הרלבנטיות).

בהסדר הגישור, אשר קיבל תוקף של פסק-דין של בית המשפט המחוזי, ניתן למצוא הכרה מצד בעלי האתר רוטר. נט באחריותם לפקח על המתפרסם ב"פורומים" שבאתרם והתחייבות למחוק, ביוזמתם, בתוך זמן סביר, כל פרסום, שעלול לפגוע, שלא בצדק, ובאופן בלתי ראוי, בשמו הטוב של אדם או באדם עצמו.

יש לשער, שאלמלא רוטר הכירו, במפורש, באחריותם כאמור, הסדר הגישור לא היה נכרת ובית המשפט המחוזי היה נדרש לקבוע את עמדתו בסוגיה.

יהא זה מן המידה לסיים את הדברים בציטוט דבריו של שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין, אשר צוטטו גם בפסק-הדין האמור של השופט אמיר: "צורות חיים חדשות אלו של המחשב והאינטרנט טרם ירדנו לחיקרן, טרם הגענו אל תחתית הבור החילונו נעים במהירות האור בעוד שגופנו בכרכרה וזרימת מחשבתנו כמהירות הכרכרה".

הכותב מתמחה בדיני לשון הרע, והוא שייצג את העיתונאי יואב יצחק בתביעה נגד רוטר, הנזכרת במאמר.