יורים באוויר

לצורך הדיון במייצבים שיעניינו אותנו כאן (יש אחרים, שאליהם לא נתייחס) נניח, בלא שתיפגע תקפותו, כי במצב ההתחלתי היה התקציב השוטף של הממשלה מאוזן. בנקודה זו נכנס המשק למיתון, וכתוצאה מכך יורדות הכנסות הפירמות והפרטים. ירידה זו גוררת אחריה ירידה בהכנסות הממשלה ממיסים. אם הממשלה אינה מבצעת במקביל התאמות בצד ההוצאה, הרי שמתפתח גירעון בתקציבה. לפיכך, תיאלץ הממשלה ללוות בשוק האשראי (על ידי הנפקת אג"ח) כדי לממן את עודף ההוצאות על ההכנסות.

ממשלה שהולכת ללוות כדי לממן הוצאה שוטפת במצב שבו אין מיתון, תגרום קרוב לוודאי לנזק. זאת, מפני שבהיעדר עודף קיבולת בשוק האשראי, הצלחת הממשלה לגייס הון חייבת לבוא על חשבון גיוס ההון של מישהו אחר, דהיינו משקיעים.

דחיקת המשקיעים החוצה מתרחשת כתוצאה מכך שכניסת הממשלה לשוק ההון מעלה בו את הביקוש לאשראי, מה שגורם לעליית שער הריבית. מקצת מהמשקיעים שהיה כדאי להם להשקיע בשער הריבית הנמוך יותר, כבר לא יהיה להם כדאי לעשות כן בשער הגבוה יותר. אלה ייצאו מהשוק, ויפנו מקום לממשלה.

דחיקה זו משמעותה, שעודף הביקוש של הממשלה (דהיינו הגירעון שלה) אינו מהווה תוספת לסך הביקושים במשק, מפני שהוא בא על חשבון ביקושים אחרים. לפיכך, במצב כזה אין המדיניות הזו, "הקיינסיאנית", יכולה להועיל, והיא אף גורמת נזק, שאליו נשוב בהמשך.

אבל במצב שבו יש בשוק האשראי עודף קיבולת, כל זה אינו תופס. חלק מהמשקיעים כבר ממילא נסוג מתוכניות ההשקעה, אם משום שהריבית גבוהה מדי מלכתחילה, ואם משום שגם בריבית נמוכה יותר לא היו משקיעים. זאת, מפני שגם כך הם סובלים, בשל המיתון, מעודף כושר ייצור.

במקרה כזה, כניסת הממשלה לשוק האשראי אינה דוחקת לווים אחרים החוצה, ועודף הביקוש שלה מהווה תוספת לסך הביקושים. מכאן אפקט הייצוב: התפתחות הגירעון בתקציב הממשלה ממתנת את נפילת הביקושים האופיינית לתהליך של מיתון, ולכן, כך אפשר לומר, ממתנת את המיתון.

מרכיב נוסף בייצוב הוא עצם נפילת הכנסות הממשלה ממיסים. מאחר שחלק מהמיסים מבוססים על שיעורים פרוגרסיביים, ירידה בגבייה מלווה בדרך כלל בהקטנת נטל המס על משלמי המיסים. וזה כשלעצמו תהליך המעודד פעילות כלכלית, ולכן יש גם כאן מרכיב של ריכוך תהליך המיתון.

המסקנה הנובעת מכאן היא, שהמדיניות הנוכחית של הממשלה, המכוונת לשמירת הגירעון במונחים של אחוזי תוצר, מונעת את פעולת הייצוב האוטומטי, וכפי שנראה בהמשך, מובילה להחמרת המיתון, ובכך גם להבסת המטרה שלשמה מנסה הממשלה למנוע את גידול הגירעון.

למה חשובה הקטנת הגירעון? קודם כל, כפי שהוסבר לעיל, גירעון בתקציב השוטף (את תקציב ההשקעות אין סיבה לממן ממיסים) כאשר המשק מצוי במצב פעילות רגיל, בא על חשבון השקעות ובכך פוגע בצמיחה העתידית.

שנית, גירעון גורם לגידול בחוב הממשלה, וכשזה הופך להיות גדול מדי ביחס לתוצר, נגרמת שוב פגיעה בצמיחה. זאת, מפני שכדי לעמוד בתשלומי הריבית הגדלים הנובעים מהחוב המתנפח, תיאלץ הממשלה להכביד את עול המיסים - צעד שבוודאי אינו מעודד צמיחה - או לחילופין להמשיך ולנהל תקציב גירעוני. שוב, פגיעה בצמיחה.

ואם תשלומי הריבית מגיעים למימדים כאלה, עד כי נוצר ספק ביכולת הממשלה לעמוד בהתחייבויותיה, יכול להיגרם משבר פיננסי של ממש - כזה שבנק ישראל איים בו ללא בסיס.

כל זה, כאמור, במהלך הרגיל של העניינים. אך כשהמשק שרוי במיתון עמוק, לא רק שסדר הקדימויות חייב להשתנות בשל האבטלה ואובדן התוצר, אלא שרצוי שהוא ישתנה אפילו מנקודת ראות עומס החוב של הממשלה.

לעניין זה יוקדש המאמר השלישי בסדרה. אך בינתיים, ראוי לשים לב לכך שאחת המסקנות מן הדיון בשני המאמרים הראשונים היא, שבמצב שנוצר בישראל לא תיתכן כלל אינפלציה. זאת, אם נזכור כי אינפלציה היא תמיד, ובכל מקום, תופעה מוניטרית. המשמעות היא, שאינפלציה אינה אפשרית, אם כמות הכסף אינה גדלה באופן חריג.

קל להראות, כי קצב גידול האשראי מייצג היטב את קצב גידול אמצעי התשלום. וביחס לאשראי כבר מצאנו, כי קצב גידולו בשנה שעד ספטמבר 2002 היה איטי מאוד. נובע מכאן, כי לעליות המחירים בשנה האחרונה אין אופי אינפלציוני. לפיכך, יש לראות בהתמודדות עימן באמצעות שער ריבית גבוה לא רק שימוש בנשק לא מתאים לשדה המערכה, אלא צעד הגורם נזק של ממש - אפילו מנקודת ראות מי שסבורים, כי החוב הציבורי הוא הבעיה מספר אחת של הכלכלה הישראלית.

הכותב הוא מנהל המחלקה לכלכלה חקלאית ומינהל באוניברסיטה העברית, והיה משנה לנגיד בנק ישראל בשנים 1985-1982